בשיעורים הקודמים עסקנו במחלוקת הראשונים באשר לתפקיד המקדש, אשר לדעת הרמב"ן למקדש יש מעמד עצמי כבית השכינה, ולדעת הרמב"ם המקדש הוא אמצעי לקיום מערכת הקרבנות.

לאור מחלוקת זו נעמיק במצות ההקרבה במקדש, ובאיסור להקריב - לשחוט או להעלות - מחוצה לו. על-פניו, נראה כי איסור זה הוא אחד הביטויים הפשוטים של מצות המקדש ותפקידו, לשיטת הרמב"ם: לפי הרמב"ם התורה מצוה במצות המקדש לנתב את העבודה ולרכזה דווקא במקדש, ומכאן שאסור להקריב מחוץ למקדש. אולם לגישת הרמב"ן, יש לבאר את עניין איסור ההקרבה מחוץ למקדש.

מקור האיסור, טעמו ומוקדו

בשני מקומות התורה מציינת את האיסור להקריב מחוץ למקדש. בפרשת אחרי-מות התורה מצווה שלא לשחוט מחוץ למשכן:

וידבר ה' אל משה לאמר: דבר אל אהרן ואל בניו ואל כל בני ישראל, ואמרת אליהם זה הדבר אשר צוה ה' לאמר: איש איש מבית ישראל אשר ישחט שור או כשב או עז במחנה או אשר ישחט מחוץ למחנה: ואל פתח אהל מועד לא הביאו להקריב קרבן לה' לפני משכן ה', דם יחשב לאיש ההוא דם שפך ונכרת האיש ההוא מקרב עמו: למען אשר יביאו בני ישראל את זבחיהם אשר הם זבחים על פני השדה והביאם לה', אל פתח אהל מועד אל הכהן וזבחו זבחי שלמים לה' אותם: ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירם אשר הם זנים אחריהם חקת עולם תהיה זאת להם לדרתם:

[ויקרא יז,א-ז]

בפרשת ראה התורה מצווה שלא להעלות קרבנות שלא במקום הנבחר:

השמר לך פן תעלה עלתיך בכל מקום אשר תראה: כי אם במקום אשר יבחר ה' באחד שבטיך שם תעלה עלתיך ושם תעשה כל אשר אנכי מצוך:

[דברים יב,יג-יד]

ניתן להבחין בשני טעמים בלשון הכתוב: הטעם הראשון הוא מצד הדרישה להקריב במקדש - "למען אשר יביאו בני ישראל את זבחיהם אשר הם זובחים על פני השדה והביאום לה'"; והטעם השני הוא מצד שלילת הפולחנים שעלולים להתקיים מחוץ למקדש - "ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים אשר הם זונים אחריהם".

גישתו העקרונית של הרמב"ם, שהוזכרה בשיעורים הקודמים - מבוססת על הטעם השני, כטעם מרכזי לאיסור ולמצוות המקדש בכלל:

לכן השאיר יתעלה את מיני העבודות האלה והעבירן מהיותן לנבראים ולדברים דמיוניים שאין להם מהות אמיתית, להיות לשמו יתעלה, וציוונו לעשותם לו יתעלה [...] כי מין זה של פולחן, כלומר הקרבת קורבנות, אף על-פי שהוא לשמו יתעלה, לא הוטל עלינו כמו שהיה בראשונה, כלומר, שיוקרב בכל מקום ובכל זמן, ולא יוקם מקדש היכן שיזדמן, ולא יהיה המקריב מי שמזדמן, החפץ ימלא את ידו. אלא כל זה נאסר, והוא קבע את הקרבת הקורבנות בבית אחד: "אל המקום אשר יבחר ה'", ולא יוקרב במקום אחר: "פן תעלה עלתיך בכל מקום אשר תראה". ולא יהיה כהן אלא בעל ייחוש מסוים. כל זאת להמעיט מין זה של פולחן ושלא יהיה ממנו אלא מה שלא הצריכה חוכמתו שיימנעו ממנו כליל.

[מורה הנבוכים ג,לב]

לדברי הרמב"ם, האיסור לשחוט ולהקריב מחוץ למקדש הוא עיקר מגמת התורה במצות המקדש: ניתוב העבודה וריכוזה במקום אחד, כדי למנוע פולחנים אליליים רווחים. כך ביאר הרשב"ם: "יש מהם שטועים לזבוח לשעירים ולא לשמים" [רשב"ם ויקרא שם פסוק] - ועל-כן ציוותה התורה שלא להקריב קרבנות שלא במקום המיועד להם.

אמנם מדברי הרמב"ן עולה כיוון אחר. הרמב"ן מבאר מדוע הפרשייה נאמרה "אל אהרן ואל בניו ואל כל בני ישראל":

בעבור היות הפרשה אזהרה להקריב כל הקרבנות באהל מועד, יזהיר הכהנים שהם המקריבים הקרבן שלא יקריבום בחוץ, ויזהיר גם ישראל שיביאום לה' שם ולא יקריבו אותם בחוץ על ידי עצמם. והנכון בפרשה, מה שהזכירו רבותינו שאסר בשר תאוה לישראל במדבר ולא יאכלו רק שלמים שיעשו על מזבח ה', ולכך אמר שכל מי שישחוט משלשת מיני הבהמות אשר מהן יביאו כל הקרבנות, שהם שור וכשב ועז, שיביאום כולם אל פתח אהל מועד ויעשו אותם זבחי שלמים ולהקריב החלב והדם על מזבח ה', ואז יאכל הוא הבשר כמשפט. ואמר שאם ישחטם במקום אחר יהיה חייב כרת. והקרוב בלשון הכתוב, כי מתחילה חייב כרת בכל שוחט בחוץ אפילו החולין והוא האיסור בבשר התאוה, ונתן הטעם בעבור שיקדישום לה' ויזרוק הכהן הדם על מזבח ה' ויקטיר עליו החלב.

[רמב"ן ויקרא יז,ב]

לפי הרמב"ן האיסור לא נאמר רק בקרבנות, אלא גם בבשר חולין, ולכן גם זרים נאסרו בו. השחיטה לא נאסרה רק בבהמות קדשים שעלולים לבצע בהן עבודה ופולחן, אלא גם בבהמות חולין המיועדות לאכילה, וזאת מפני שבאותה שעה במדבר גם בבהמות חולין נעשו זריקת הדם והקטרת החלבים כשאר קרבנות החובה והנדבה[1].

בעוד לפי הרמב"ם מוקד האיסור הוא העבודה והפולחן שעלולים להתבצע מחוץ למקדש, והוא אחד הביטויים של מצות המקדש; לפי הרמב"ן מוקד האיסור הוא הפסדת העשוי להיקרב במקדש[2], ואין הוא קשור בקשר ישיר למצות המקדש ולתפקידו[3]. ניתן לומר שלפי הרמב"ם המוקד הוא מעשה העבודה מחוץ למקדש, ולפי הרמב"ן המוקד הוא חפץ הקדשים והקרבנות מחוץ למקדש, אשר בזה נחלקו האחרונים, שהקרן-אורה כתב ש"אין האיסור חל על גוף החפץ [...] אלא בשעת מעשה" [קרן-אורה יבמות לג,א תוס' בד"ה בר קפרא], והחזון-יחזקאל כתב מאידך ש"מחמת קדושת הקרבן אשר על החפצא אסור לשוחטו בחוץ" [חזון-יחזקאל (חדושים) כרתות ד,א][4].

קרבנות גויים

הגמרא במסכת זבחים מלמדת שגויים מותרים בהקרבת קרבנות מחוץ למקדש, אך מגבילה את השתתפותו של ישראל במעשה:

אמר מר: ועובדי כוכבים בזמן הזה רשאין לעשות כן. מנא הני מילי? דתנו רבנו: "דבר אל בני ישראל" - בני ישראל מצווין על שחוטי חוץ, ואין העובדי כוכבים מצווין על שחוטי חוץ, לפיכך כל אחד ואחד בונה לו במה לעצמו ומקריב עליה כל מה שירצה. אמר רבי יעקב בר אחא אמר רב אסי: אסור לסייען ולעשות שליחותן. אמר רבה: ולאורינהו להו [רש"י: היאך יעשו] שרי, כי הא דאיפרא הורמיז אימיה דשבור מלכא שדרה קורבנא לרבא [...]

[זבחים קטז,ב]

הרמב"ם ביאר שהאיסור לסייע לגויים בהקרבת הקרבנות נובעת מעצם האיסור להקריב קרבנות בחוץ:

השוחט קדשי גויים בחוץ, חייב, וכן המעלה אותן בחוץ. והגויים מותרין להקריב עולות לשם בכל מקום, והוא שיקריבו בבמה שיבנו. ואסור לסייען ולעשות שליחותן, שהרי נאסר עלינו להקריב בחוץ, ומותר להורות להם וללמדם היאך יקריבו לשם ה-ל ברוך הוא.

[הלכות מעשה הקרבנות יט,טז]

לדברי הרמב"ם, התורה אסרה את מעשי ההקרבה, ההעלאה והשחיטה, ולא את הקרבן עצמו. לכן, גם בקרבן שגוי מותר בהקרבתו בחוץ - ישראל אסור בהקרבתו.

מדברי בעלי התוספות עולה שלא כך[5]. הגמרא במסכת מנחות מספרת על חוניו שהלך לאלכסנדריה שבמצרים, "ובנה שם מזבח והעלה עליו לשם שמים" [מנחות קט,ב]; ותמהו כיצד עשה זאת:

תימה, הרי יש כאן איסור שחוטי חוץ; ונראה דלבני נח היה מעלה, לעובדי כוכבים הנודרים נדרים ונדבות.

[תוספות מנחות קט,ב ד"ה והעלה]

אכן חלק מהאחרונים הסיקו שהאיסור לסייע לגויים בהקרבה בחוץ, אינו בכלל איסור הקרבה בחוץ, ויש שאף כתבו שהוא איסור מדברי חכמים ומותר מן התורה, דוגמת החזון-איש: "הא דקאמר דאסור לסייען נראה דהוא מדרבנן" [חזון-איש קדשים קמא סימן מא אות יד; ראה מקדש-דוד קדשים סימן כז אות ט].

נראה שהרמב"ם ובעלי התוספות נחלקו במחלוקת המוצעת: לפי הרמב"ם, מוקד האיסור הוא העבודה - שאסור לישראל לעשותה מחוץ למקדש, גם אם בקרבנותיו של הגוי, שמותר בהקרבה בחוץ; אולם לפי בעלי התוספות, מוקד האיסור הוא הקדשים והקרבנות שמפסידים מהמקדש, ולכן, הואיל וקרבנות גויים קרבים גם מחוץ למקדש - אף לישראל אין איסור לסייע בהקרבתם מחוץ למקדש.

שחיטה והעלאה בחוץ - עבודה או איסור עצמאי

האחרונים חקרו, האם השחיטה שנאסרה מחוץ למקדש - נאסרה משום שהיא עבודה, או כאיסור בעל אופי עצמאי:

אבל זה דחייב השוחט בחוץ, אם זה הוא גם-כן מדין עבודה בחוץ, או אינה מטעם עבודה אלא על השחיטה קפיד רחמנא וחייבו בחוץ.

[מקדש-דוד קדשים סימן כז אות ח]

את החקירה תלו האחרונים במחלוקת הרמב"ם והראב"ד. הרמב"ם כתב בעניין מליקת ושחיטת העוף בחוץ:

וכן המולק את העוף בחוץ, פטור [...] שחט את העוף בחוץ והעלהו בחוץ, חייב שתים, שהשחיטה בחוץ כשרה, והרי היא כמליקה בפנים.

[הלכות מעשה הקרבנות יח,יח]

המליקה היא צורת שחיטת העוף רק במקדש ובמסגרת העבודה, והרמב"ם מבאר את הקביעה ההלכתית לפי המולק מחוץ למקדש פטור, ודווקא השוחט את העוף מחוץ למקדש חייב - לפי שהשחיטה "היא כמליקה בפנים". כלומר, לדעת הרמב"ם, השחיטה היא המעשה המקביל למליקה במקדש, ולכן היא הנאסרת מחוץ למקדש.

הראב"ד חלק וביאר באופן אחר:

אמר אברהם: זה הטעם אין בו טעם, אלא שלא חייב הכתוב בעוף אלא מה שחייב בבהמה.

[השגות הראב"ד שם]

לפי הראב"ד, המעשה שנאסר בפרשייה שבפרשת אחרי-מות הוא מעשה השחיטה: "איש איש מבית ישראל אשר ישחט [...]", ולכן אין לחלק בין שחיטת בהמה לשחיטת עוף.

האחרונים הסבירו במחלוקתם ש"להרמב"ם ז"ל שוחט בחוץ בעינן דומיא דהכשרו בפנים [...] נראה דסבירא ליה דשחיטה היא גם-כן מטעם עבודה ועבודה בחוץ בעינן דומיא עבודה בפנים" - לפי הרמב"ם דווקא עבודה נאסרה מחוץ למקדש; אך "הראב"ד ז"ל סבירא ליה דשחיטה אין זה מטעם עבודה" [מקדש-דוד שם] - אלא מעשה השחיטה נאסר כמעשה בעל אופי עצמאי.

נראה שיסוד המחלוקת במחלוקת הראשונים באשר לטעם האיסור ולמוקדו: לדעת הרמב"ם, כפי שנתבארה גישתו לעיל - האיסור נועד לשלול את הפולחנים האליליים ולכן מוקד האיסור הוא ביצוע עבודה מחוץ למקדש, ועל-כן דווקא מה שמקובל כעבודה בתחומים שמחוץ למקדש נאסר, כשחיטה בעוף; אך נראה שהראב"ד אחז בגישתו של הרמב"ן כפי שנתבארה לעיל, לפיה האיסור נועד למנוע את הפסדת הקדשים והקרבנות מהמקדש, ומוקד האיסור הוא חפץ הקרבן ולא המעשה שנעשה בו, ועל-כן אין הכרח שהמעשה שנעשה בקרבן הוא עבודה[6].

הקרבה בחוץ כשאין מזבח במקדש

הגמרא במסכת יומא מגדירה את איסור ההקרבה בחוץ, ככזה הנגזר מאופן ההקרבה במקדש:

הא דאמר רב יהודה אמר שמואל: שלמים ששחטן קודם שנפתחו דלתות ההיכל - פסולין, שנאמר: "ושחטו פתח אהל מועד" - בזמן שהוא פתוח, ולא בזמן שהוא נעול. שחטן בחוץ קודם שנפתחו דלתות ההיכל - פטור. מאי טעמא - מחוסר פתיחה, כמחוסר מעשה דמי.

[יומא סב,ב-סג,א]

לדברי הגמרא, הואיל ושלמים שנשחטו קודם פתיחת דלתות ההיכל פסולים - שחיטתם בחוץ קודם פתיחת דלתות ההיכל אינה מחייבת כשחיטה בחוץ. הראשונים נחלקו, כפי שיבואר להלן, כמה רחבה הזיקה בין התנאים להקרבה בפנים, לקיומם כדי לחייב על הקרבה בחוץ.

הגמרא במסכת זבחים מביאה את מחלוקתם של האמוראים בעניין הקרבה מחוץ למקדש בזמן הזה:

איתמר: המעלה בזמן הזה - רבי יוחנן אמר: חייב, ריש לקיש אמר: פטור. רבי יוחנן אמר חייב, קדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבא; ריש לקיש אמר פטור, קדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבא.

[זבחים קז,ב]

לפי רבי יוחנן, גם בזמן הזה אסורה ההקרבה בחוץ לפי שקדושת המקדש היא נצחית, וקיימת גם לאחר חורבנו. בעלי התוספות העירו שקביעה זו של רבי יוחנן נכונה רק ביחס לקדשים שאינם זוקקים מזבח:

ופירש רבינו יצחק שלא דיבר רבי יוחנן בדבר שצריך מזבח, כגון זבחים דהא אמרינן בפרק קדשי קדשים: מזבח שנפגם - כל הקדשים שנשחטו שם פסולין [...] אלא רבי יוחנן מדבר בקטרת ובקמצים כדאמר רב שם מזבח שנעקר מקטירין קטרת במקומו וראוי להקריבו בזמן הזה ולכך המעלהו בחוץ חייב ולכך לא אמר השוחט בחוץ אלא אמר המעלה.

[סמ"ג לאוין סימן שלג]

כך כתבו עוד מבעלי התוספות, דוגמת רבנו-אלחנן: "בזמן הזה דלא איכא מזבח כלל, שמא לא מיחייב משום שחוטי חוץ" [תוספות רבנו-אלחנן עבודה-זרה יג,ב ד"ה ונשחטיה; תוספות זבחים נט,א-ב ד"ה עד; תוספות יומא סג,א ד"ה שלמים]. לדברי בעלי התוספות, אין רק הקבלה בין העבודות הנעשות במקדש לעבודות האסורות מחוץ למקדש, אלא שתנאי ההקרבה במקדש - משפיע על איסור ההקרבה מחוצה לו: אם אין מזבח במקדש ולא ניתן להקריב בו - אין איסור גם מחוצה לו.

אולם מדברי הרמב"ם נשמע שאין לחלק בין המקרים, וגם אם אין מזבח אסור להקריב בחוץ בזמן הזה:

מי ששחט קדשים בזמן הזה והעלה חוץ לעזרה, חייב, מפני שהוא ראוי לקרב בפנים, שהרי מותר להקריב אף על פי שאין שם בית, קדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבוא, כמו שביארנו.

[הלכות מעשה הקרבנות יט,טו]

את דעת הרמב"ם ניתן לבאר בשני מישורים: ייתכן ולדעת הרמב"ם ניתן להקריב במקדש גם ללא מזבח, ונמצא שהיות המזבח או היעדרו לא משפיעים על האפשרות להקריב קרבנות במקדש, ולכן בכל מקרה אסור יהיה להקריב בחוץ; אך ייתכן ולדעת הרמב"ם, לא ניתן להקריב קרבנות במקדש ללא מזבח, ובכל-זאת איסור ההקרבה בחוץ תלוי רק בקדושת המקדש, ולא ביכולת המעשית להקריב בשעה זו קרבנות במקדש.

לפי הרמב"ם יש שני רבדים בתנאי ההקרבה והאיסור: התנאים להקרבה בפועל, והגדרת המקדש כמקום הקרבת הקרבנות. איסור ההקרבה בחוץ לא מושפע כלל מהאפשרות המעשית להקריב קרבנות במקדש, אך הוא מושפע מהגדרת המקדש כמקום הקרבת הקרבנות, שהרי לגישת הרמב"ם מדובר בביטוי מובהק לעצם מצות המקדש: אם המקדש מוגדר מקום הקרבת הקרבנות ובקדושתו עומד - אסור להקריב בחוץ; ואם תיבטל קדושתו - ייבטל עמו האיסור להקריב בחוץ.

לעומת-זאת, לדעת בעלי התוספות, איסור ההקרבה בחוץ מושפע מהאפשרות המעשית להקריב קרבנות במקדש. נראה שבעלי התוספות אוחזים בגישה שהוצעה בדעת הרמב"ן ביחס לאיסור ההקרבה בחוץ: מוקד האיסור הוא שלא להפסיד קדשים וקרבנות שראויים להיקרב במקדש - ולכן איסור זה עומד בתוקפו רק כאשר ניתן להקריב בפועל קרבנות במקדש וכשהמזבח בנוי.

קרבנות מחוץ לארץ

יש לציין לדיון צדדי נוסף בעניין מניין המצוות באיסורי ההקרבה מחוץ למקדש - הרמב"ם מנה שלוש מצוות, שמוני המצוות מסכימים לגביהן: "האזהרה שהזהרנו מלהקריב שום קרבן בחוץ" [ספר המצוות, לא-תעשה פט; סמ"ג לאוין סימן שלב; ספר החינוך מצוה תלט]; "האזהרה שהזהרנו מלשחוט שום דבר מן הקדשים בחוץ" [ספר המצוות, לא-תעשה צ; סמ"ג לאוין סימן שלג; ספר החינוך מצוה קפו; ראה יראים סימן רפא]; ומצות עשה - "הציווי שנצטווינו להקריב כל הקרבנות בבית הבחירה בלבד, והוא אמרו יתעלה 'ושם תעשה כל אשר אנכי מצוך'" [ספר המצוות, עשה פד; סמ"ג עשין סימן קפח; ספר החינוך מצוה תמ].

אמנם הרמב"ם מנה מצוה נוספת, על-פי פסוק אחר שבהמשך הפרשייה שבפרשת ראה: "רק קדשיך אשר יהיו לך ונדריך תשא, ובאת אל המקום אשר יבחר ה'" [דברים יב,כו] - וכך כתב:

הציווי שנצטווינו להביא כל מה שנתחייבנו חטאת ועולה ואשם ושלמים לבית הבחירה,
אף על פי שהם בחוצה לארץ, כלומר אף על פי שנתחייבנו בהם בחוצה לארץ, הרי נצטווינו להביאם לבית הבחירה. וחובה להעלותם על אף ריחוק הדרך [...] ונתבאר שם שזה אינו מדבר אלא בחטאת ואשם ועולה ושלמים שנתחייב האדם.

[ספר המצוות, עשה פה]

לפי הרמב"ם, לבד מהמצוה החיובית להקריב את כל הקרבנות במקדש, ישנה מצוה נוספת: שכל הנמצא מחוץ לארץ חייב גם-כן בהבאת הקרבנות שבהם הוא מתחייב - למקדש.

הרמב"ן השיג על הרמב"ם:

ואין זו המצוה לדעתי באה בחשבון, שאנחנו נצטוינו להביא כל הקדשים לבית הבחירה בין שהם בארץ או בחוצה לארץ כל מקום שהם שם יובאו ויקרבו והכל מצוה אחת והמקראות מרבים והולכים.

[השגות הרמב"ן לספר המצוות שם; ראה ספר החינוך, מצוה תנג]

אכן צריך לבאר את יסוד קביעתו זו של הרמב"ם. בספר תורת הקודש ציין למחלוקת התנאים בספרי, הדורשים באיסור הקרבה מחוץ למקדש:

"פן תעלה עולותיך" - ולא עולת גוים, דברי רבי שמעון. רבי יהודה אומר ולא עולת גוים שהוקדשו בחוצה לארץ.

[ספרי ראה פיסקא ע]

לדעת רבי שמעון איסור הקרבה מחוץ למקדש הוא רק ביחס לקרבנות ישראל, ולא לקרבנות גויים. כך גם כתב הרמב"ם להלכה: "הגויים מותרין להקריב עולות לשם בכל מקום, והוא שיקריבו בבמה שיבנו" [הלכות מעשה הקרבנות יט,טז]; אך לדעת רבי יהודה הפסוק מחריג רק את קרבנות הגויים שמחוץ לארץ. דרשת רבי יהודה מלמדת על הבנה מחודשת, לפיה המקדש הוא מקום הקרבת הקרבנות בארץ-ישראל, אך מחוץ לארץ אין המקדש משמש כמקום ייחודי להקרבת הקרבנות.

כך כתב בספר תורת הקודש:

ויש לומר על פי מה שכתב הרמב"ם פרק י"ח ממעשה הקרבנות, דיש מצות עשה מיוחדת שיהא אדם מטפל ומביא קרבנות חוצה לארץ לבית הבחירה [...] יש לומר דבחוצה לארץ נתפס על קרבן עובד כוכבים בסתם דין קרבן במה, ולהכי אין עלה דין שחוטי חוץ.

[תורת הקודש ב, סימן כו]

לדבריו, הרמב"ם מנה את המצוה המדוברת כחידוש: המקדש עשוי להיתפס כמקום הקרבת הקרבנות רק בתחומי ארץ-ישראל, והתורה חידשה שגם הנמצאים מחוץ לארץ צריכים להביא את קרבנותיהם דווקא למקדש[7].

ביאור זה מדגיש את גישתו העקרונית של הרמב"ם שהוצגה בשיעורים הקודמים: לפי הרמב"ם, המקדש הוא המקום שאליו מנותבת העבודה ובו היא מרוכזת - ובקריאה ראשונה, הציווי לייחד מקום כזה הוא רק בתחומי ארץ-ישראל אחר כניסת העם לארץ; על-כן מוסיפה התורה לצוות שישראל חייב להביא את קרבנותיו למקדש גם אם הוא נמצא מחוץ לארץ. לפי הרמב"ן לעומת-זאת, קרבנות מוקרבים רק במקדש המשמש כבית השכינה, ולכן אין כל חידוש בכך שצריך להקריב את הקרבנות דווקא שם בנמצא מחוץ לארץ.

סיכום

בשיעור זה סקרנו שתי גישות מרכזיות ביחס לאיסור ההקרבה מחוץ למקדש:

·גישת הרמב"ם, לפיה איסור ההקרבה מחוץ למקדש הוא ביטוי ישיר של מצות המקדש, כמצוה המורה לייעד מקום להקרבת הקרבנות. לגישה זו, מוקד האיסור הוא עבודה הנעשית מחוץ למקדש, ואסור כל מעשה בעל אופי פולחני - כשחיטת עוף מחוץ למקדש[8]. ולכן, גם קרבנות שמותר לגויים להקריבם מחוץ למקדש - לישראל אסור להקריבם מחוץ למקדש.

·גישת הרמב"ן וחלק מבעלי התוספות, לפיה טעם איסור ההקרבה מחוץ למקדש הוא בהפסדת הקרבנות שאמורים להיות מוקרבים במקדש. לגישה זו, קרבן שלא מוכרח להיות מוקרב במקדש, כקרבנות הגויים, וכן שעה שבה לא ניתן להקריב במקדש, כגון שאין מזבח - אינם אסורים בהקרבה מחוץ למקדש.

בנוסף, נידונה מצוה המנויה על-ידי הרמב"ם: המצוה להקריב במקדש גם ליושבים מחוץ לארץ. מצוה זו מחדשת, שהגם שיכול היה המקדש להיתפס כמקום הקרבת הקרבנות רק בתחומי ארץ-ישראל - הרי שהוא מקום ההקרבה עבור ישראל בכל מקום שהם.