בשיעורים הקודמים עסקנו במחלוקת הראשונים באשר לתפקיד המקדש, אשר לדעת הרמב"ן למקדש יש מעמד עצמי כבית השכינה, ולדעת הרמב"ם המקדש הוא אמצעי לקיום מערכת הקרבנות. למחלוקת זו השלכה על הבנת קדושת המקדש ותוקפה, אשר לדעת הרמב"ן רק אם הבית בנוי הקדושה קיימת, ולדעת הרמב"ם ייעוד מקום המקדש גורם לקדושה, גם כאשר הוא חרב.

לאור זאת נבקש לברר את מעמד הבמות בשעה שאסור להקריב בהן - כפי שנגזר באופן ישיר משאלת זמניות או נצחיות הקדושה, וכן לברר את מעמדן בשעה שמותר להקריב בהן: מה הם סוגי הבמות, ומה הקרבנות המוקרבים בהם.

תוקף איסור הבמות

בשיעור הקודם הובאה סוגיית הגמרא במסכת מגילה, בה הוזכרה עדותו של רבי יצחק ביחס להקרבה מחוץ למקדש בשעה שהבית חרב:

אמר רבי יצחק: שמעתי שמקריבין בבית חוניו [רש"י: בנו של שמעון הצדיק בנה במה במצרים לשם שמים] בזמן הזה. קסבר: בית חוניו לאו בית עבודה זרה היא, וקא סבר: קדושה ראשונה - קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבוא [...] אמרו ליה: אמרת? אמר להו: לא. אמר רבא: האלהים! אמרה, וגמירנא לה מיניה. - ומאי טעמא קא הדר ביה? - משום קשיא דרב מרי [...] תנאי היא, דתנן: אמר רבי אליעזר: שמעתי כשהיו בונין בהיכל עושין קלעים להיכל, וקלעים לעזרה. אלא שבהיכל בונין מבחוץ, ובעזרה בונין מבפנים. ואמר רבי יהושע: שמעתי שמקריבין אף על פי שאין בית, אוכלין קדשי קדשים אף על פי שאין קלעים, קדשים קלים ומעשר שני אף על פי שאין חומה. מפני שקדושה ראשונה - קידשה לשעתה, וקידשה לעתיד לבוא. מכלל דרבי אליעזר סבר: לא קידשה לעתיד לבוא.

[מגילה י,א]

במהלך הסוגייה הגמרא דנה בעדותו של רבי יצחק, והאם אכן אמר אותה. רבא אמר שהוא שמע את הדברים במפורש מרבי יצחק, ואילו ממסקנת הגמרא עולה שרבי יצחק חזר בו. בהמשך הגמרא מציעה לתלות את שאלת זמניות או נצחיות קדושת המקדש במחלוקת תנאים, אשר לדעת רבי אליעזר הקדושה היא זמנית, ולדעת רבי יהושע הקדושה היא נצחית.

הראשונים התייחסו להצעת הגמרא, לפיה שאלת זמניות קדושת המקדש תלויה במחלוקת תנאים, ובהשפעתה על עדותו של רבי יצחק. בעל העיטור כתב שהצעת הגמרא אמורה גם לעניין זה:

ורבי יצחק דהדר ביה משום קושיא דרב מרי - הא אמר האלהים אמרה וגמירנא לה מיניה; וההיא קושיא דרב מרי, רבא הוא דאוקמה כתנאי, ורבא סבירא ליה כמאן דאמר לא קידשה לעתיד לבוא והילכתא כרבא.

[ספר העיטור, אות פ - פרוסבול]

לדברי בעל העיטור, גם אם רבי יצחק חזר בו, רבא אחז בדבריו, ותלה את הקביעה לפיה ניתן להקריב מחוץ למקדש בדעה התנאית לפיה קדושת המקדש היא זמנית.

בעלי התוספות הקשו בשם רבנו-חיים, מדוע רבי יצחק חזר בו אם הייתה לו דעה תנאית לסמוך עליה ולבסס את עדותו:

הקשה הרב רבנו-חיים: ומתחילה היכי אמר למילתיה? וכי לא היה יודע המשנה והלא הן שגורות בפי כל; ועוד קשיא כיון דתנאי היא אמאי הדר ביה? לימא אנא דאמרי כמאן דאמר לא קדשה; לכך נראה להרב רבנו-חיים דכולי עלמא מודו דמשבאו לירושלים נאסרו הבמות ושוב לא היה להן היתר, והני תנאי בהא פליגי דמאן דאמר לא קדשה סבר דאף במקומו של מזבח אין יכולין להקריב עכשיו, ומאן דאמר קדשה סבר דבמקום מזבח מותר להקריב אבל לא בבמה.

[תוספות שם ד"ה ומאי טעמא; ראה רשב"א ד"ה אלא מאי טעמא]

לפי רבנו-חיים יש להפריד בין מעמד קדושת המקדש לאיסור הבמות: גם אם המקדש לא יכול לשמש מקום להקריב בו בשעה שהבית חרב, הבמות נאסרו על כל פנים.

נראה כי ישנן שלוש גישות ביחס לאיסור הבמות וקדושת המקדש: לפי בעל העיטור וראשונים נוספים[1], מותר להקריב בבמות מפני שקדושת המקדש זמנית ובטלה; לפי הרמב"ם, אסור להקריב בבמות מפני שקדושת המקדש נצחית[2]; ולפי רבנו-חיים מבעלי התוספות, אסור להקריב בבמות, במנותק משאלת קדושת המקדש.

סיבת איסור הבמות - גדרי המקדש

רצף משניות במסכת זבחים מלמד על השינויים שבהיתר ואיסור הבמות:

עד שלא הוקם המשכן היו הבמות מותרות ועבודה בבכורות, משהוקם המשכן נאסרו הבמות ועבודה בכהנים [...] באו לגלגל והותרו הבמות [...] באו לשילה נאסרו הבמות לא היה שם תקרה אלא בית של אבנים מלמטן ויריעות מלמעלן והיא היתה מנוחה [...] באו לנוב ולגבעון הותרו הבמות [...] באו לירושלים נאסרו הבמות, ולא היה להם עוד היתר, והיא היתה נחלה [...]

[משנה זבחים יד,ד-ח]

המשנה מלמדת על שתי תקופות ביניים שבהם הותרו הבמות, בין בניין המשכן במדבר לבניין המקדש בירושלים: בגלגל, ובנוב וגבעון. ואכן יש לעיין, מה נשתנה בתקופות הללו ששבו והותרו הבמות, על-אף שהמשכן עומד במהלכן.

בתלמוד הירושלמי מבואר באיזו תקופה נאסרו הבמות:

רבי יסא בשם רבי יוחנן: זה סימן, כל זמן שהארון מבפנים - הבמות אסורות, יצא - הבמות מותרות.

[ירושלמי מגילה א,יב]

כך גם עולה מהתוספתא: "אי זו היא במה גדולה בשעת היתר במה? אוהל מועד נטוי כדרכו, אין הארון נתון שם" [תוספתא זבחים (צוקרמאנדל) יג,יט]. על הדרך הזו מבאר המאירי מדוע הותרו הבמות בגלגל ובנוב וגבעון:

וכבר נודע לנו ממסכת זבחים שעד שלא הוקם המשכן הותרו הבמות, ומשהוקם המשכן נאסרו הואיל והיה שם מזבח וארון עמו, באו לגלגל - כל שבע שכבשו ושבע שחלקו והיה הארון הולך עמם במלחמותיהם ולא היה קבוע עם המזבח בגלגל הותרו הבמות, באו לשילה אחר חלוקת הארץ ועמד הארון קבוע עם המזבח נאסרו הבמות, באו לנוב וגבעון הותרו הבמות כלומר באו לנוב אחר שחרבה שילה והגלה הארון ביד פלשתים בימי עלי הכהן ובאו לנוב והביאו שם את המשכן ואת המזבח אבל לא הארון, שהרי ביד פלשתים היה [...]

[מאירי מגילה ט,ב]

המאירי צועד בעקבות התלמוד הירושלמי והתוספתא[3], ומבאר שהבמות נאסרו בשעה שהיה הארון קבוע במשכן; ובשעה שגלה הארון שוב הותרו הבמות. כך גם כתב רבי יהונתן מלוניל [(על הרי"ף) ג,ב ד"ה אין בין במה גדולה].

הגמרא עצמה מביאה ברייתא המבארת מדוע הותרו הבמות בנוב וגבעון:

מנא הני מילי? דתנו רבנן: "כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה", "אל המנוחה" - זו שילה, "נחלה" - זו ירושלים, למה חלקן? כדי ליתן היתר בין זה לזה.

[זבחים קיט,א]

לא ברור אם הגמרא מלמדת את מקור הדין כדרשה עליה סמכו להתיר את הבמות, או שהיא מבארת את נבואת התורה באשר לשלביו השונים של כינון המקדש. הרמב"ם התייחס לכך כמקור הדין:

כאשר חרב מקדש שילה בעונות אבותינו הקימו אהל מועד שנעשה במדבר בנוב, ואחר כך הזידו על נוב ואז הקימוהו בגבעון, ועמד בנוב וגבעון חמשים ושבע שנים. ובמשך זמן זה היה מותר להקריב בבמות, לפי ששילה היא 'המנוחה' אשר עליה רמז הכתוב, וירושלם היא 'הנחלה' כמו שנבאר, ואמר באסור הבמות "כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה" [...] הכוונה שאם באתם אל המנוחה נאסרו הבמות, וכן גם אם באתם אל הנחלה יאסרו, משמע שהם מותרים בין המנוחה והנחלה.

[פירוש המשנה יד,ז]

בבארו מדוע בגלגל הותרו הבמות ובשילה נאסרו הבמות, סמך הרמב"ם את הדברים על מידת הקביעות שבמשכן:

הגלגל לא היה בו בית בנוי, אלא היה המשכן עצמו שהיה במדבר [...] נקרא שילה בית [...] ולפי שהיה שם בנין הרי הוא 'מנוחה' לפי שהם נחו ולא היו שם מסעות, וכבר הזהיר ה' מלהקריב בבמות אם היתה שם מנוחה [...]

[שם ה-ו]

הרמב"ם מחלק בין גלגל לשילה: בגלגל לא היה בית בנוי, ואילו בשילה היה בית בנוי. לכך רומז הרמב"ם גם בהלכותיו: "ומשם באו לשילה ובנו שם בית של אבנים ופרשו יריעות המשכן עליו" [הלכות בית הבחירה א,ב]. מובן שבכל המקומות היה מבנה מסויים, אלא שהרמב"ם סבר שיש לחלק בין מבנה קבע למבנה עראי, וכן ביאר הקרן-אורה: "צריך לומר דנוב וגבעון וודאי לאו בכלל מנוחה ונחלה הם, כיון דלא היה מקום קבוע אלא לפי שעה, מה שאין כן שילה דמיקרי גם-כן בית [...] אבל נוב וגבעון לא נקראין אלא אהל [...] על-כן לא נאסרו הבמות אז, ומסברא קים ליה הכי" [קרן-אורה זבחים קיט,א ד"ה ולענין קושין קמייתא].

נמצא שנחלקו הראשונים בשאלת סיבת איסור הבמות: לפי המאירי ורבי יהונתן מלוניל, כאשר הארון קבוע במשכן, הבמות נאסרות; ולפי הרמב"ם, כאשר המשכן קבוע בבניינו, הבמות נאסרות[4].

גדרי במה גדולה

המאירי כתב שבמה גדולה היא מקום קבוע לכל הציבור:

וכל אותן הזמנים שהיו הבמות מותרות היה מזבח הנחושת של משה קרוי אצלם במה גדולה, מפני שהיה קבוע במקום אחד לשם כל הצבור ומכל-מקום לא סר שם במה מעליו כל זמן שלא היה ארון קבוע עמו.

[מאירי מגילה ט,ב]

המאירי לשיטתו, סבר שההבדל בין מקדש לבמה גדולה נעוץ רק בשאלת נוכחות הארון: במה גדולה היא מקום קבוע לכל הציבור, ומקדש הוא במה גדולה, שהארון עמה. אמנם לשיטת הרמב"ם המקדש הוא מקום קבוע גם בלי ארון, ולכן יש להגדיר במה גדולה באופן אחר, ונראה שהיא במה שלא שייכת לאדם פרטי, וכך כתב בפירוש המשנה: "במה גדולה היא במת צבור, כמו שאמר הכתוב: 'היא הבמה הגדולה' [...] במה קטנה - שהיא במת יחיד" [פירוש המשנה מגילה א,י][5].

השלכה הלכתית אפשרית, נוגעת לשאלה - האם ניתן לקיים שתי במות גדולות. מדברי רש"י עולה שלא ניתן לקיים אלא במה גדולה אחת:

"בכל מושבות" - דהיינו במת יחיד, דאילו במת ציבור אינה אלא במקום אחד.

[רש"י זבחים קיא,א ד"ה בכל מושבות]

מדברי הרלב"ג עולה שלא כך. הרלב"ג מתייחס לכך שאבשלום ביקש להקריב קרבנות בחברון, וזאת, על-אף שהייתה במה גדולה בנוב וגבעון באותה התקופה. הרלב"ג פירש שלמרות זאת התקיימה במה גדולה במקביל בחברון:

ידמה שהיתה אז במת צבור בחברון, ואמר אבשלום לזבוח שם זבחים לה' כי לא נאסרו הבמות.

[רלב"ג שמואל ב טו,ז]

לגישת המאירי מה שמגדיר במה גדולה הוא הקביעות עבור כל הציבור, ולכן מסתבר שלא תתקיים יותר מבמה גדולה אחת בכל זמן נתון; אך לגישת הרמב"ם מה שמגדיר במה גדולה הוא ככל הנראה השייכות לקבוצה גדולה ולא ליחידים, ולכן עשויות להתקיים שתי במות גדולות במקביל.

נראה כי מחלוקתם של הראשונים בהגדרת המקדש ובמה גדולה עולה כמחלוקת העקרונית בין גישות הראשונים: לפי הרמב"ם המקדש הוא אמצעי לקיום מערכת הקרבנות, ומצות המקדש מורה לייעד מקום קבועה שאליו תנותב העבודה ותרוכז בו, ואכן לפי הרמב"ם ההבדל בין מקדש לבמה גדולה נעוץ במידת הקביעות שבאותו מקום; המאירי לעומת-זאת תלה את גדרו של המקדש בנוכחות ארון הברית בו, והדברים עולים כגישת הרמב"ן לפיה המקדש הוא בית השכינה: "והנה עקר החפץ במשכן הוא מקום מנוחת השכינה שהוא הארון" [רמב"ן שמות כה,ב].

גדרי במה קטנה ודיניה

התוספתא מתארת את ההבדלים בין במה גדולה לבמה קטנה:

אי זו היא במה גדולה בשעת היתר במה? אוהל מועד נטוי כדרכו, אין הארון נתון שם. אי זו היא במה קטנה בשעת התר הבמה? עושה אדם במה על פתח חצרו ועל פתח גינתו מקריב עליה הוא ובנו ובתו ועבדו ושפחתו.

[תוספתא זבחים (צוקרמאנדל) יג,יט]

לאור הנלמד, הגדרת במה קטנה לגישת המאירי תלויה בכך שאין המקום מיוחד לכלל הציבור, ולגישת הרמב"ם הגדרתה תלויה בכך שאין היא שייכת לציבור אלא לאדם יחיד: "במה קטנה שהיא במת יחיד" [פירוש המשנה מגילה א,י]. על כל פנים מבואר מהתוספתא שמדובר במקום עראי השייך לאדם פרטי, וכך גם מציינת הגמרא: "במתו שבראש גגו" [זבחים קיז,א].

המשנה מתארת את הבדלי הדינים בין במה גדולה לבמה קטנה:

מה בין במת יחיד לבמת צבור? סמיכה, ושחיטת צפון, ומתן סביב, ותנופה, והגשה. רבי יהודה אומר: אין מנחה בבמה, וכיהון, ובגדי שרת, וכלי שרת, וריח ניחוח, ומחיצה בדמים, ורחוץ ידים ורגלים; אבל הזמן, והנותר, והטמא, שוים בזה ובזה.

[משנה זבחים יד,י]

את הפער בין תשובת חכמים במשנה, להוספותיו הרבות של רבי יהודה - יש לבאר. הגמרא מבארת את ההבדלים שמונים חכמים:

סמיכה, דכתיב: "לפני ה' וסמך". שחיטת צפון, דכתיב: "צפונה לפני ה'". מתנות סביב, דכתיב: "וזרק על המזבח סביב". תנופה, דכתיב: "והניף הכהן לפני ה'". הגשה, דכתיב: "והגישה אל המזבח".

[זבחים קיט,ב]

ההבדלים שמונים חכמים בין במה גדולה לבמה קטנה קשורים לעמידה לפני הקב"ה, אשר בבמה קטנה ועראית - אין עמידה לפני הקב"ה.

בעוד הלימודים להבדלים שמנו חכמים מתבססים על פסוקים הנוגעים למעשה הקרבנות שבפרשות ויקרא וצו, הלימודים שמציעה הגמרא לדעת רבי יהודה מתבססים בין השאר על הפסוקים האוסרים הקרבת קרבנות מחוץ למשכן שבפרשת אחרי-מות: "למען אשר יביאו בני ישראל את זבחיהם אשר הם זובחים על פני השדה, והביאום לה' אל פתח אוהל מועד אל הכהן, וזבחו זבחי שלמים לה' אותם" [ויקרא יז,ה], וכה למדו:

"זבחים" - ולא מנחות, "זבחים" - ולא עופות. וכהן, דכתיב: "וזרק הכהן" [...]

[שם]

נראה כי לדעת רבי יהודה החיסרון בבמה קטנה אינו רק אי העמידה לפני הקב"ה, אלא שהיא מותירה את עבודת הקרבנות באופיה הקדום, קודם שנבנה המשכן. זו שנשללה עם בניית המשכן[6].

קרבנות הקרבים בבמות

הגמרא במסכת זבחים הביאה מחלוקת תנאים בעניין הקרבנות הקרבים בבמה גדולה:

תנו רבנן: כל נידר ונידב היה קרב בבמה, שאין נידר ונידב אין קרב בבמה, מנחה ונזירות קריבין בבמה, דברי רבי מאיר; וחכמים אומרים: לא קרבו יחיד אלא עולות ושלמים בלבד; רבי יהודה אומר: כל שהצבור והיחיד מקריבין באהל מועד שבמדבר - מקריבין באהל מועד שבגלגל, מה בין אהל מועד שבמדבר לבין אהל מועד שבגלגל? אהל מועד שבמדבר לא היו במות מותרות, אהל מועד שבגלגל היו הבמות מותרות, ובמתו שבראש גגו לא היה מקריב עליה אלא עולה ושלמים; וחכמים אומרים: כל שהצבור מקריבין באהל מועד שבמדבר - מקריבין באהל מועד שבגלגל, וכאן וכאן לא קרבו יחיד אלא עולה ושלמים בלבד; רבי שמעון אומר: אף צבור לא הקריבו אלא פסחים וחובות שקבוע להן זמן.

[זבחים קיז,א-ב]

ובהמשך דנה הגמרא בדעת רבי שמעון:

מאי טעמא דרבי שמעון? דכתיב: "ויעשו בני ישראל את הפסח בגלגל", פשיטא! אלא הא קא משמע לן, דחובות כעין פסח הוא דקרב, הא לאו כעין פסח לא קרב [...]

[שם קיח,א]

נחלקו התנאים בעניין הקרבנות הקרבים בבמות: הכול מסכימים שבבמה קטנה מקריבים רק יחידים, ורק עולות ושלמים; לפי חכמים, בבמה גדולה לא הקריבו היחידים אלא עולות ושלמים; ולפי רבי יהודה, בבמה גדולה הקריבו את כל סוגי הקרבנות, כולל חטאות היחיד; לפי רבי שמעון, גם הציבור וגם היחידים לא הקריבו אלא קרבנות חובה "שקבוע להן זמן".

הגמרא מבארת את מחלוקת התנאים, לאור האמור בפרשת ראה: "לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה היום, איש כל הישר בעיניו" [דברים יב,ח] - אשר משתמע שבשעה שהותרו הבמות, עושה כל אדם את 'הישר בעיניו', וכה ביארה הגמרא:

מאי טעמא דרבי מאיר? דאמר קרא: "לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה היום", אמר להן משה לישראל: כי עייליתו לארץ, ישרות תקריבו, חובות לא תקריבו, מנחות ונזירות ישרות נינהו. [...] אמר מר, וחכמים אומרים: כל שהצבור מקריבין באהל וכו'. מאי טעמייהו דרבנן? אמר קרא: "איש הישר בעיניו יעשה", איש - ישרות הוא דליקרוב, חובות לא ליקרוב, וצבור - אפילו חובות ליקרוב. ורבי יהודה? אמר לך: כי כתיב, "הישר" הוא דכתיב, אבל בבמה גדולה - אפילו חובות נמי ליקרוב.

[שם קיז,ב-קיח,א]

בעניין במה קטנה מוסכם שאין מקריבים אלא נדבות ולא חטאות ואשמות, וניתן להציע על-פי האמור לעיל שני הסברים לכך: ייתכן שבמה קטנה היא שימור שיטת הפולחן הקדומה למתן תורה, ובה לא היו אלא עולות ושלמים; וייתכן שכפרה דורשת עמידה לפני הקב"ה, ואין עמידה שכזו בבמה קטנה[7].

אמנם לעניין הנעשה בבמה גדולה, נראה כי מחלוקת התנאים משקפת את הגישות העקרוניות המוצעות: לפי חכמים, גם בבמה גדולה לא יכול היחיד להקריב חטאות ואשמות - והדברים עולים כגישת הרמב"ן שכתב שקיום מערכת הקרבנות בדגש על הקרבנות המכפרים, מהווה אמצעי לשימור מעמד המקדש כבית השכינה: "שיהו הקרבנות כפרה להן, ולא יגרמו העונות לסלק השכינה" [רמב"ן ויקרא, הקדמה], ואם השכינה לא נוכחת במקדש אין להקריב חטאות ואשמות; אך לפי רבי יהודה במה גדולה מאפשרת לקיים כעין עבודת המקדש, ולכן כל סוגי הקרבנות קרבים בה עד שייקבע מקום קבוע לקיום מערכת הקרבנות והוא המקדש, כגישת הרמב"ם.

בדעת רבי שמעון העירו בעלי התוספות שלדעתו בבמה גדולה לא הקריבו אלא קרבנות ציבור, ולא קרבנות יחיד[8]:

[...] אבל חטאת לא משכחת ביחיד בשעת היתר הבמות, דאפילו בבמה גדולה לא קרבו חובות דיחיד לרבי שמעון.

[תוספות זבחים קיח,א]

לדברי בעלי התוספות נמצא, שלא הקריבו בכלל חטאות בשעת היתר הבמות: בבמה קטנה לא הקריבו מפני שמקריבים בה רק עולות ושלמים, ובבמה גדולה מקריבים רק קרבנות ציבור שקבוע להם זמן. דברים אלו עולים כגישת הרמב"ן, שהקרבנות המכפרים מוקרבים רק בהיות המקדש בית השכינה. כך גם עולה ממחלוקתם של חכמים ורבי מאיר כפי שעולה מהגמרא: לדעת חכמים מקריבים חטאות ציבור, אך לפי רבי מאיר נשמע שאין כלל חטאות וגם לא שאר חובות: "ישרות תקריבו, חובות לא תקריבו".

סיכום

בשיעור זה סקרנו שתי גישות מרכזיות ביחס למעמד הבמות, ויחסן אל המקדש:

·לשיטת המאירי, מקדש הוא במה גדולה ששוכן שם ארון הברית, והדברים עולים כגישת הרמב"ן לפיה המקדש הוא בית השכינה שבו שוכן הארון. במה גדולה היא מקום קבע לקיום מערכת הקרבנות, ובמה קטנה היא מקום ארעי לקיום קרבנות היחיד. לפי גישה זו מתבארת הדעה התנאית לפיה אין הקרבת קרבנות חטאת ואשם בשעת היתר הבמות - שאלו נועדו לשמר את מעמד המקדש כבית השכינה.

·לשיטת הרמב"ם, מקדש הוא מקום קבע לקיום מערכת הקרבנות, ובמה גדולה היא מקום קבוע פחות המיועד לקבוצה ציבורית גדולה[9].

לצד זאת ביררנו מהו החיסרון בבמה קטנה, כאשר הוצעה האפשרות שאין בה עמידה לפני הקב"ה, או שהיא שימור הפולחן הקדום למתן תורה. ייתכן שהגישות השונות באות לידי ביטוי בהבנות הללו: במה גדולה היא מעין מקדש, ולפי הגישה שמקדש הוא בית השכינה, החיסרון בבמה קטנה הוא בכך שאין בה עמידה לפני הקב"ה; ולפי הגישה שהמקדש הוא מקום קבע לקיום מערכת הקרבנות, החיסרון בבמה קטנה הוא שהעבודה בה היא בצורתה הקדומה, קודם שניתבה ועיצבה אותה התורה[10].