בשיעור הקודם עסקנו במחלוקת הראשונים באשר לתפקיד המקדש, אשר לדעת הרמב"ן למקדש יש מעמד עצמי כבית השכינה, ולדעת הרמב"ם המקדש הוא אמצעי לקיום מערכת הקרבנות. בשולי הדברים ציינו שנראה שנחלקו הרמב"ם והרמב"ן במהות קדושת המקדש: לפי הרמב"ן הקדושה טבועה על-ידי הקב"ה ובחירתו במקום, והמקדש מאפשר לקדושה לחול; ולפי הרמב"ם האדם הוא היוצר את הקדושה בייחדו מקום לעבודה ולקיום מערכת הקרבנות.

לאור זאת, נעיין בטיב קדושת המקדש בשעה שהוא בנוי ובשעה שהוא חרב, בדגש על שאלת זמניותה או נצחיותה של קדושה זו, אשר לשאלה זו כמה השלכות הלכתיות.

קדושת ארץ-ישראל

נקדים ונעיין בטיב קדושת ארץ-ישראל, מפני שהראשונים מתייחסים ליחס בין קדושה זו לקדושת המקדש.

הגמרא במסכת יבמות דנה במחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש, בעניין דעה תנאית לפיה ניתן לתלות בתערובת פירות חולין ותרומה, שהדבר רק אם תוקף חיוב התרומה הוא מדברי חכמים. רבי יוחנן נדרש ליישב דעה זו, הגם שסבר שתרומה בזמן הזה מן התורה, ומציע שמדובר במחלוקת תנאים:

בשלמא לריש לקיש, קסבר: בדרבנן נמי רבויא הוא דבעינן, אלא לרבי יוחנן קשיא [רש"י: דמי תלינן לקולא באיסור דאורייתא?]! הא מני? רבנן היא, ואנא דאמרי כרבי יוסי; דתניא בסדר עולם: "אשר ירשו אבותיך וירשתה" - ירושה ראשונה ושניה יש להן, ושלישית אין להן [ואשמעינן האי קרא דלא בטלה קדושת הארץ בגלות טיטוס], ואמר רבי יוחנן: מאן תנא סדר עולם? רבי יוסי.

[יבמות פב,א-ב]

רבי יוחנן מבאר שלדעת חכמים אכן תרומה בזמן הזה מדברי חכמים, אך הוא סבר כרבי יוסי שתרומה בזמן הזה מן התורה, והיסוד לכך הוא שקדושת ארץ-ישראל היא נצחית. במקומות נוספים תולה הגמרא דעות תנאיות בצדדי מחלוקת אלו [ראה חגיגה ג,ב; ערכין לב,ב].

הרמב"ן כתב להלכה כרבי יוחנן, שקדושת ארץ-ישראל היא קדושה נצחית, ולכן תרומה בזמן הזה מן התורה:

ולענין קדושת הארץ נמי קיימא לן קדושה ראשונה ושניה יש להן שלישית אין להן, הלכך אפילו בזמן חורבן - תורה הוא.

[ספר הזכות גטין יח,א; ראה ספר התרומות שער מה אות ד]

כך גם כתב הטור בשם ר"י הזקן: "אבל ר"י פירש שהם דאורייתא, דקדושה שנייה שקדשו בימי עזרא לא בטלה, הילכך הזורע בארץ ישראל חייב להפריש תרומות ומעשרות" [טור יו"ד סימן שלא], וכן כתב הסמ"ג בשמו [סמ"ג עשין קלג].

לעומת-זאת, ישנם מראשוני אשכנז שכתבו בשם ר"י הזקן שקדושת ארץ-ישראל היא זמנית, ולכן תרומה בזמן הזה מדברי חכמים:

[...] אפילו הכי אינו חייב במעשר כי אם מדרבנן אבל לא מן התורה, דהכי הלכתא דקדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא. כך פסק מורי רבינו יצחק בר שמואל.

[ספר התרומה, הלכות ארץ-ישראל]

כך גם כתב הר"ן בשם ר"י [ר"ן שבועות טז,א ד"ה גמר' דילמא], ועוד מראשוני אשכנז [ראה אור-זרוע פסקי עבודה-זרה סימן רצט; ראה תשב"ץ ג,קצט].

שיטה ייחודיות לרמב"ם, הסובר מחד שתרומה בזמן הזה מדברי חכמים: "התרומה בזמן הזה, אפילו במקום שהחזיקו עולי בבל ואפילו בימי עזרא - אינה מן התורה אלא מדבריהם", וזאת מפני "שאין לך תרומה של תורה אלא בארץ ישראל ובזמן שיהיו כל ישראל שם" [הלכות תרומות א,כו]; ומאידך כתב שקדושת ארץ-ישראל שקידש עזרא היא קדושה נצחית:

כל שהחזיקו עולי מצרים ונתקדש קדושה ראשונה, כיון שגלו בטלה קדושתן, שקדושה ראשונה, לפי שהיתה מפני הכיבוש בלבד, קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבוא.

כיון שעלו בני הגולה והחזיקו במקצת הארץ, קידשוה קדושה שניה העומדת לעולם, לשעתה ולעתיד לבוא [...]

[הלכות תרומות א,ה]

בהלכות בית הבחירה הבהיר:

אבל חיוב הארץ בשביעית ובמעשרות אינו אלא מפני שהוא כיבוש רבים, וכיון שנלקחה הארץ מידיהן בטל הכיבוש, ונפטרה מן התורה מן המעשרות ומן השביעית, שהרי אינה ארץ ישראל. וכיון שעלה עזרא וקידשה לא קידשה בכיבוש, אלא בחזקה שהחזיקו בה, ולפיכך כל מקום שהחזיקו בו עולי בבל ונתקדש בקדושת עזרא השניה הרי הוא מקודש היום, ואף על פי שנלקחה הארץ ממנו, וחייב בשביעית ובמעשרות, על הדרך שביארנו בהלכות תרומה.

[הלכות בית הבחירה ו,טז]

לדעת הרמב"ם נתקדשה ארץ-ישראל בשני אופנים שונים: הקדושה הראשונה נתקיימה בכיבוש העם את הארץ, שהוא באחת מגדיר את הארץ כארץ-ישראל, ומהווה כיבוש ונוכחות הנדרשים לחיוב תרומה, ובשעה שגלו - חדל הכיבוש והקדושה בטלה עמו; הקדושה השנייה היא קדושה שקידש עזרא באופן פעיל, כשהגדיר את התחומים בהם החזיקו עולי בבל כארץ-ישראל, אלא שכל-עוד לא מתקיים תנאי הכיבוש ונוכחות ישראל - אין חיוב תרומה מן התורה¹.

לסיכום, שלוש גישות ישנן ביחס לקדושת הארץ: גישת הרמב"ן וחלק מבעלי התוספות לפיה קדושת ארץ-ישראל היא נצחית; גישת חלק מבעלי התוספות לפיה קדושת ארץ-ישראל היא זמנית; וגישת הרמב"ם לפיה הקדושה השנייה שונה באופן מהותי מהקדושה הראשונה, ואף היא לא מביאה לידי חיוב תרומה מן התורה כשלעצמה².

קדושת המקדש

המשנה במסכת מגילה מלמדת על ההבדל בין המשכן למקדש שבירושלים:

אין בין שילה לירושלם אלא, שבשילה אוכלים קדשים קלים ומעשר שני בכל הרואה, ובירושלים לפנים מן החומה, וכאן וכאן קדשי קדשים נאכלים לפנים מן הקלעים; קדושת שילה יש אחריה היתר, וקדושת ירושלים אין אחריה היתר.

[משנה מגילה א,יא]

הגמרא הביאה את דברי רבי יצחק שמהם עולה סתירה לאמור במשנה:

אמר רבי יצחק: שמעתי שמקריבין בבית חוניו בזמן הזה. קסבר: בית חוניו לאו בית עבודה זרה היא, וקא סבר: קדושה ראשונה - קידשה לשעתה [רש"י: שנתקדשה ירושלים אינה קדושה לעולם, ומשחרבה הותרו הבמות] ולא קידשה לעתיד לבוא [כלומר, משתחרב]. דכתיב "כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה", "מנוחה" - זו שילה, "נחלה" - זו ירושלים. מקיש נחלה למנוחה; מה מנוחה יש אחריה היתר - אף נחלה יש אחריה היתר.

[מגילה י,א]

לפי המשנה, אין היתר להקריב מחוץ למקדש לאחר החורבן, ואילו לפי עדותו של רבי יצחק ישנו היתר שכזה. הגמרא תולה את מחלוקתם בשאלת זמניות קדושת המקדש: לפי המשנה קדושת המקדש היא נצחית, וגם לאחר חורבן הבית הקדושה ישנה ולא ניתן להקריב במקום אחר; ולפי עדותו של רבי יצחק קדושת המקדש היא קדושה זמנית, ולאחר חורבן הבית הקדושה בטלה ומותר להקריב במקום אחר.

בהמשך מציעה הגמרא השלכה הלכתית שונה לשאלת זמניות קדושת המקדש - האם ניתן להקריב במקדש בלא בית:

תנאי היא, דתנן: אמר רבי אליעזר: שמעתי כשהיו בונין בהיכל עושין קלעים להיכל, וקלעים לעזרה. אלא שבהיכל בונין מבחוץ, ובעזרה בונין מבפנים. ואמר רבי יהושע: שמעתי שמקריבין אף על פי שאין בית, אוכלין קדשי קדשים אף על פי שאין קלעים, קדשים קלים ומעשר שני אף על פי שאין חומה. מפני שקדושה ראשונה - קידשה לשעתה, וקידשה לעתיד לבוא. מכלל דרבי אליעזר סבר: לא קידשה לעתיד לבוא.

[שם]

רבי יהושע מסר שמקריבים במקדש בלא בית, ומכאן שסבר שקדושת המקדש היא קדושה נצחית; ואילו רבי אליעזר סבר ככל הנראה שאין מקריבים במקדש בלא בית, מפני שסבר שקדושת המקדש היא קדושה זמנית, כך שאין משמעות ייחודית למקום המקדש בדווקא.

מחלוקות נוספות תלתה הגמרא בשאלה זו, אשר אחת מהן מקבילה למחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש שהוצגה לעיל בעניין קדושת הארץ: "איתמר: המעלה בזמן הזה [...] רבי יוחנן אמר חייב - קדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבא; ריש לקיש אמר פטור - קדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבא" [זבחים קז,ב; ראה מכות יט,א; שבועות טז,א; זבחים ס,ב; תמורה כא,א].

הרמב"ם כתב להלכה שקדושת המקדש היא קדושה נצחית. כבר הקדים לומר ש"כיון שנבנה המקדש בירושלים נאסרו כל המקומות כולן לבנות בהן בית לה' ולהקריב בהן קרבן" [הלכות בית הבחירה א,ג], והוסיף לכתוב שמקריבים במקום המקדש על-אף שהבית חרב:

וזה שעשה עזרא שתי תודות זכר הוא שעשה, ולא במעשיו נתקדש המקום, שלא היה שם לא מלך ולא אורים ותומים, ובמה נתקדשו? בקדושה ראשונה שקידשה שלמה, שהיא קידשה העזרה וירושלים לשעתה וקידשה אותן לעתיד לבוא. לפיכך מקריבין הקרבנות כולן אף על פי שאין שם בית בנוי, ואוכלין קדשי קדשים בכל העזרה אף על פי שהיא חריבה ואינה מוקפת במחיצה, ואוכלין קדשים קלים ומעשר שני בכל ירושלים אף על פי שאין שם חומה, שקדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבוא.

[הלכות בית הבחירה ו,יד-טו]

אמנם הראב"ד השיג על הרמב"ם, כפי שיבואר. בדרכו של הראב"ד צעד המאירי שהזכיר את דבריו: "וגדולי המפרשים כתבו בהגהותיהם שאף בקדושה שניה לא נאמרה אלא לשאר ארץ ישראל, אבל ירושלם ומקדש יודע היה עזרא שעתידין להשתנות ולהתקדש בכבוד עולמי, והנכנס עכשיו לשם אין בו כרת", והוסיף: "והמנהג פשוט ליכנס שם לפי מה ששמענו" [מאירי שבועות טז,א].

בין קדושת ארץ-ישראל לקדושת המקדש

לאור הנלמד, ניתן להתבונן בדברי הראשונים שבחנו את היחס בין קדושת ארץ-ישראל לקדושת המקדש.

רש"י כתב באחד המקומות:

אי קסבר קדושה ראשונה של בית קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא, כי היכי דסבירא ליה בקדושת הארץ, וקא מיבעיא ליה מי קרינא ביה השתא בלא חומה "לפני ה' -להיך" או לא, וקא פשיט מעשר מבכור.

[רש"י מכות יט,א ד"ה אי קסבר; ראה רש"י זבחים ס,ב ד"ה אי קסבר]

לדעת רש"י מחלוקת התנאים והאמוראים בשאלת זמניות או נצחיות הקדושה, זהה, בין בקדושת המקדש ובין בקדושת ארץ-ישראל. כך גם כתב הרי"ד: "אין לתרץ ולומר דשני להו לרבי אליעזר ורבי יהושע בין קדושת ארץ ישראל לקדושת ירושלם [...] מוכח דמאן דאמר איתה ליה קדושה לעתיד לבוא - אית ליה אפילו על ארץ ישראל, ומאן דלית ליה דקדושה לעתיד לבוא - לית ליה אפילו על ירושלם" [שו"ת הרי"ד סימן יא]³.

בקרב בעלי התוספות רווחו שתי מסורות הפוכות. רבי שמואל מאניוב הביא את תשובתו של ר"י הזקן:

עוד שאל ה"ר שמואל מאניוב את ר"י, דהכא קאי רבי יוחנן כרבי יוסי דירושה ראשונה ושניה יש להם דקדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבא, ובפרק השוחט והמעלה קאמר הש"ס לרבי יוחנן דקדשה לעתיד; והשיב ר"י דלמעשרות ודאי לא קדשה הארץ לעתיד אבל קדושת ירושלים והבית קדשה שקדושת מחיצות קיימא כל שעה מ"אשר לו חומה" דדרשינן במגילה אף על פי שאין לו עכשיו והיה לו קודם לכן, אי נמי קדושת ירושלים משום דאיקרי "נחלה" אין לה הפסק, אי נמי משום דכתיב "זאת מנוחתי עדי עד".

[תוספות יבמות פב,ב ד"ה ירושה ראשונה]

לפי תשובתו זו של ר"י הזקן, קדושת ארץ-ישראל היא זמנית, ואילו קדושת המקדש היא נצחית. לעומת-זאת מצינו מסורת הפוכה לזו:

ואין לתמוה אי לא קדשה אם כן לא משכחת מעשר דקדושת הארץ בטלה - דודאי קדושת בית לא קידשה אבל קדושת הארץ קדשה לעתיד לבא לענין מעשרות, ולא תליא הא בהא.

[תוספות מכות יט,א ד"ה ואי סבר]

כגישה זו, לפיה קדושת המקדש היא קדושה זמנית, ואילו קדושת ארץ-ישראל היא קדושה נצחית מצינו בדברי הראב"ד, בהשיגו על הרמב"ם בקביעתו כי קדושת המקדש היא קדושה נצחית:

אמר אברהם: סברת עצמו היא זו ולא ידעתי מאין לו [...] ולא עוד, אלא שאני אומר שאפילו לרבי יוסי דאמר קדושה שנייה קדשה לעתיד לבא לא אמר אלא לשאר ארץ ישראל, אבל לירושלים ולמקדש לא אמר, לפי שהיה יודע עזרא שהמקדש וירושלים עתידים להשתנות ולהתקדש קידוש אחר עולמי בכבוד ה' לעולם, כך נגלה לי מסוד ה' ליראיו לפיכך הנכנס עתה שם אין בו כרת.

[השגות הראב"ד הלכות בית הבחירה ו,יד]

כדברים אלו כתב גם הרמב"ן, שכזכור סבר שקדושת ארץ-ישראל היא נצחית: "ואיכא למימר קדושת הארץ קדשה לעתיד לבא, אבל קדושת העיר והבית בטלו משבאו פריצים וחללוה" [רמב"ן מכות יט,א ד"ה ומפרקי' לעולם]⁴.

נמצאו שלוש גישות בהבנת היחס בין קדושת ארץ-ישראל לקדושת המקדש: גישת רש"י והרי"ד לפיה יש זהות מוחלטת בין קדושת ארץ-ישראל וקדושת המקדש, ונחלקו חכמים אם מעשה הקידוש נעשה באופן שהקדושה תהא זמנית או נצחית; גישת חלק מבעלי התוספות הראב"ד והרמב"ן, לפיה קדושת ארץ-ישראל היא הנצחית, וקדושת המקדש היא זמנית; וגישת חלק מבעלי התוספות, לפיה קדושת ארץ-ישראל היא זמנית, וקדושת המקדש היא הנצחית.

את גישת רש"י ניתן להבין כגישה הרואה תלות בין קדושת המקדש לקדושת ארץ-ישראל, ולפיה, ככל הנראה, קדושת ארץ-ישראל מבוססת על קדושת המקדש ששוכן בה.

את גישת חלק מבעלי התוספות הראב"ד והרמב"ן ניתן לבאר, בהנחה שקדושת המקדש תלויה בבית בנוי. לפי הבנה זו, רק בהיות הבית הבנוי חלה הקדושה, ועם חורבנו בטלה הקדושה. הבנה זו מתחדדת לאור גישת הרמב"ן שנתבארה בשיעור הקודם: קדושת המקדש היא אמנם קדושה הטבועה על-ידי הקב"ה, אך היא צריכה שיתאפשר לה לחול בבניית הבית על-ידי האדם; קדושה זו מתקיימת רק בבית הבנוי, ובחורבנו בטלה אף היא⁵. אכן רמז לכך הרמב"ן בכותבו: "שהרי בית המקדש עצמו יצא מקדושתו על ידם ונעשה חול דהא בבית דכתיב 'ובאו בה פריצים וחללוה' [...] הרי נביא מתנבא על המקדש שיחרב ואמר שיצא לחולין על ידם" [מלחמות ה' עבודה-זרה כד,א]⁶.

הרמב"ם מבאר את הבחנתו בין קדושת המקדש לקדושת ארץ-ישראל:

ולמה אני אומר במקדש וירושלים שקדושה ראשונה קידשתן לעתיד לבוא, ובקדושת שאר ארץ ישראל לענין שביעית ומעשרות וכיוצא בהן לא קידשה לעתיד לבוא, לפי שקדושת המקדש וירושלים מפני השכינה, ושכינה אינה בטלה, והרי הוא אומר "והשמותי את מקדשיכם", ואמרו חכמים, אף על פי ששוממין בקדושתן הן עומדין.

אבל חיוב הארץ בשביעית ובמעשרות אינו אלא מפני שהוא כיבוש רבים, וכיון שנלקחה הארץ מידיהן בטל הכיבוש.

[הלכות בית הבחירה ו,טז]

הרמב"ם מדגיש את ההבדל בין קדושת המקדש לקדושת ארץ-ישראל: קדושת המקדש נובעת מהתקיימות השכינה במקום ההוא, ואילו קדושת ארץ-ישראל הראשונה מבוססת על נוכחות העם בארץ. נראה שניתן לבאר את החלוקה הזו לאור הנלמד בשיעור הקודם: לפי הרמב"ם מצות המקדש היא ההוראה על ניתוב העבודה וריכוזה במקום אחד, ולכן, בשעה שנקבע מקום סופי שבו יש לרכז את העבודה ולקיים את מערכת הקרבנות - מעמד המקום נשאר בתוקפו לעולם. כעין זה השיב הרמ"ע מפאנו, מדוע לא היה בחילול הנכרים את המקדש כדי לבטל את קדושתו: "הרי יש בו תפיסת ידי אדם ונאסר, אבל קרקע אינה נגזלת ואינה נאסרת וליכא למימר שתצא לחולין" [שו"ת הרמ"ע מפאנו סימן כה], והוסיף בספר מעשי-למלך לבאר שהוא מדין מקום, שאין קדושתו בטלה [מעשי-למלך הלכות בית הבחירה שם אות ב].

היוצא לפי הרמב"ם שישנם שני דינים במקדש, אשר באים לידי ביטוי רק בבית עולמים: מקום המקדש - המיועד לקיום מערכת הקרבנות, והבית הבנוי - המיועד לקיום עבודות ההיכל המיוחדות לו⁷.

הקרבה במקדש בלא בית

הרמב"ם כאמור, כתב שניתן להקריב קרבנות במקום המקדש גם בשעה שהבית חרב, וכן כתב בספר המצוות: "לפי שהכלל הנכון אצלנו: מקריבין אף על פי שאין בית" [ספר המצוות לא-תעשה צ]. כך מסר רבי אשתורי הפרחי בשם רבי יחיאל מפריש: "שרבינו יחיאל דפריש ז"ל אמר לבוא לירושלם [...] ושיקריב קרבנות בזמן הזה" [כפתור ופרח, פרק ו].

מדברי ספר החינוך משתמע מחד, שסבר שקדושת המקדש היא נצחית [ראה ספר החינוך מצוה קפד; מצוה שסב; מצוה שסג], אך בכל-זאת כתב שאין חובה להקריב קרבנות במקדש בזמן הזה:

ארצה לומר שהעובר על זה אפילו בזמן הזה והקריב קרבן חוץ לבית הבחירה שהוא מבטל עשה זה, ועובר על לאו הבא על זה כמו שנכתוב למטה בסדר זה לאו שני. אבל אין הכונה לומר שיהיה עלינו חיוב להקריב קרבן בבית המקדש עכשיו שהוא חרב, זה דבר ברור הוא.

[ספר החינוך מצוה תמ]

לדברי בעל ספר החינוך, אין חובה להקריב קרבנות בזמן הזה, אך משתמע מדבריו שהדבר אפשרי. הקהלות-יעקב נדרש לדבריו וביאר:

אולם עיקר דברי החינוך דאף על פי שכשר להקריב בזמן הזה אף על פי שאין בית מכל-מקום מצוה ליאכא, לכאורה צריך עיון, דאחרי שההקרבה כשרה למה לא יהא חיובא להקריב קרבנות שחייבה תורה להקריבם? ואפשר משום דכתיב כמה פעמים בתורה "אל פתח אהל מועד" דהיינו היכל וקדש קדשים, וכיון שאין בית לא מחשבא 'אל פתח אהל מועד'. ונהי דאין זה מעכב כיון דכבר הוקדש המקום להקרבה, קדושתו קדושת עולם הוא ולא מחשבא שחוטי חוץ - מכל-מקום מצוה מיהו ליכא.

[קהלות-יעקב שבועות סימן יא]

נראה ששיטתו זו של בעל ספר החינוך קרובה לגישת הרמב"ן והראב"ד: גם אם ישנה קדושה נצחית למקדש, הקדושה הזו מועילה להמשיך ולהגדיר את מקום המקדש ככזה המאפשר את הקרבת הקרבנות ואסור בכניסת טמאים, אולם אין היא מועילה כדי להגדיר את המקדש כמקדש פעיל⁸. זאת בניגוד למוצע בגישת הרמב"ם, כפי שיבואר.

האחרונים התקשו בדעת הרמב"ם, ובמיוחד לאור הנלמד בשיעור הקודם, שלדעת הרמב"ם המקדש הוא אמצעי לקיום מערכת הקרבנות: "מצות עשה לעשות בית לה' מוכן להיות מקריבים עליו הקרבנות" [הלכות בית הבחירה א,א]; ואם-כן, כיצד ניתן להקריב קרבנות בלעדי המקדש. הגרי"ד כתב: "אם-כן, מדוע כתב דיש מצות עשה לבנות בית לה' להיות מוכן להקריב בו קרבנות?" ותירץ כדברי ספר החינוך "דחיוב הקרבנות תלוי בבית המקדש שהוא בנוי [...] ומה שמקריבין קרבנות אף בזמן הזה אינו אלא בתורת רשות בלי חיוב" [רשימות שעורים בבא-מציעא נג,ב גמ' דנפול מחיצות]. אולם אין הכרח לומר כן⁹: לדעת הרמב"ם ישנם שני דינים במקדש, אשר מקום המקדש הוא המספיק לקיים בו את מערכת הקרבנות הכללית, ובית המקדש הוא הנדרש כדי לקיים את עבודות ההיכל¹⁰. לפי הרמב"ם, בקידוש מקום המקדש כבר נעשה המקדש למקדש פעיל, ובניית ההיכל אפשרה בנוסף את שאר העבודות¹¹.

סיכום

בשיעור זה סקרנו כמה גישות מרכזיות ביחס לקדושת המקדש, לאור הנלמד בשיעור הקודם:

·גישת רש"י והרי"ד לפיה קדושת המקדש וקדושת ארץ-ישראל תלויות זו בזו.

·גישת הראב"ד, הרמב"ן, וחלק מבעלי התוספות, לפיה קדושת ארץ-ישראל היא קדושה נצחית, בעוד קדושת המקדש היא קדושה זמנית שבטלה עם חורבנו. גישה זו מבוססת על ההבנה לפיה מצות המקדש מורה על בניית בית המאפשר לקדושה לחול בו, ובשעה שחרב בטלה ממנו הקדושה. לכאורה לפי גישה זו אין הקרבת קרבנות במקדש, אם לא מדין במה¹². בעל ספר החינוך מציג גישה מעודנת לפיה קדושת המקדש לא בטלה, אך בלא בית אין חיוב הקרבת קרבנות.

·גישת הרמב"ם וחלק מבעלי התוספות, לפיה קדושת המקדש היא קדושה נצחית, וקדושת ארץ-ישראל היא קדושה זמנית, אשר לדעת הרמב"ם בימי עזרא יצרו גם-כן קדושה נצחית אך שונה במהותה מקודמתה. גישה זו מבוססת על ההבנה לפיה מצות המקדש מורה על ניתוב העבודה וריכוזה במקום אחד, כך שייעוד מקום המקדש בירושלים לעולם - מספיק כדי לקבוע לו קדושה נצחית. מסתבר לגישה זו שקיום מערכת הקרבנות שבמזבח עשוי להתממש גם בשעה שהבית חרב, והבית הבנוי נדרש לקיום עבודות ההיכל.