בשיעור זה נעיין ונברר מהו תפקיד המקדש, ומה יחסו אל מערכת הקרבנות ועבודות ההיכל, כאשר שאלת מבנה היחסים עומדת לפתחנו: האם המקדש הוא אמצעי לקיום מערכת הקרבנות ועבודות ההיכל בו, או שלמקדש יש מעמד עצמי, ומערכת הקרבנות מתאפשרת בו.

בנוסף, ננסה להבחין מה הם שני שלבי מצות המקדש: הציווי שבספר שמות, למול הציווי שבספר דברים המכין את ישראל לכניסה לארץ-ישראל - האם מדובר בשני רבדים של אותה מצוה, או שמדובר בשני דינים נבדלים.

מצות המקדש - בין המקדש למערכת הקרבנות

על-אף שהמקדש משמש כמקום קיום מערכת הקרבנות, יש לבחון את היחס בין השניים. התורה עצמה הפרידה, וציוותה את שני הציוויים בספרים שונים: על המקדש ציוותה בספר שמות, ועל מערכת הקרבנות - בספר ויקרא.

בפרשת תרומה שבסוף ספר שמות ציוותה תורה:

וידבר ה' אל משה לאמר: דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי: וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב וכסף ונחשת: ותכלת וארגמן ותולעת שני ושש ועזים: וערת אילם מאדמים וערת תחשים ועצי שטים: שמן למאר בשמים לשמן המשחה ולקטרת הסמים: אבני שהם ואבני מלאים לאפד ולחשן: ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם: ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וכן תעשו:

[שמות כה,א-ט]

בכלל הכלים שמזכירה התורה מוזכרים הארון [שם י-כב], השולחן [שם כג-ל], המנורה [שם לא-לט], המזבח החיצון [שם כז,א-ח], ומזבח הזהב [שם ל,א-ז]; זאת בנוסף על הציוויים על בניין המשכן, החצר, ועשיית בגדי הכהונה.

במהלך הדברים, בפרשות תרומה תצוה, נוספים הציוויים לקיים את העבודות התמידיות בכלים השונים: נתינת לחם הפנים על השולחן והקטרת הקטורת במזבח הזהב מוזכרים בכלל הציוויים לבנותם, הדלקת נר התמיד במנורה מוזכרת בנפרד [שם כז,כ-כא], וכן, הקרבת קרבן התמיד במזבח החיצון מוזכרת בנפרד [שם כט,לב-מב]. הקרבנות היחידים המוזכרים לבד מקרבן התמיד, הם קרבנות המילואים [שם י-לז].

אחר השתתפות העם וחכמי הלב בהכנות [פרקים לה-לו], מצטווה משה על הקמת המשכן בפועל, כפי שמבואר בפרשת פקודי:

וידבר ה' אל משה לאמר: ביום החדש הראשון באחד לחדש תקים את משכן אהל מועד: ושמת שם את ארון העדות וסכת על הארן את הפרכת: [...]

[שמות מ,א-ג]

ואחר כל זאת, בסיום ספר שמות, מוקם המשכן:

ויהי בחדש הראשון בשנה השנית באחד לחדש הוקם המשכן: ויקם משה את המשכן ויתן את אדניו וישם את קרשיו ויתן את בריחיו ויקם את עמודיו: ויפרש את האהל על המשכן וישם את מכסה האהל עליו מלמעלה כאשר צוה ה' את משה: [...] ויכס הענן את אהל מועד וכבוד ה' מלא את המשכן: ולא יכל משה לבוא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן וכבוד ה' מלא את המשכן:

[שם יז-לה]

רק לאחר הקמת המשכן, נפתח ספר ויקרא ועמו דיני הקרבת הקרבנות:

ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר: דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם: אם עלה קרבנו מן הבקר זכר תמים יקריבנו אל פתח אהל מועד יקריב אתו לרצנו לפני ה': [...]

[ויקרא א,א-ג]

הציווי על הקרבנות השונים - קרבנות היחיד והציבור, העולה, השלמים, החטאת והאשם - מופיע רק לאחר שהוקם המשכן, כאשר הקב"ה קורא למשה מתוך המשכן: "וידבר ה' אליו מאוהל מועד". לאחר המצוות הללו, ייתמו ימי המילואים ותושלם הקמת המשכן באופן סופי [ויקרא פרק ח-י].

הפרדה זו, בין ציוויי המקדש לציוויי הקרבנות, עשויה להילמד בשני אופנים: אפשר שהתורה מבקשת ללמד שלמקדש מעמד עצמי עוד קודם, וללא קשר למערכת הקרבנות; ואפשר שהתורה מבקשת ללמד שהמקדש משמש אמצעי לקיום מערכת הקרבנות, כך שהציוויים בספר שמות הם הכנה לציוויים שבספר ויקרא¹. לפי ההבנה הראשונה מובן כיצד הוקם המשכן עוד קודם הציוויים על מערכת הקרבנות; אך למעשה, הקמת המשכן וימי המילואים הושלמו רק לאחר הציוויים הללו, ויש בכך כדי לחזק את ההבנה השנייה.

נראה שבמחלוקת זו נחלקו הראשונים. הרמב"ם הגדיר את המקדש כמקום שבו תתקיים מערכת הקרבנות, לצד העלייה לרגל:

הציווי שנצטווינו לעשות בית לעבודה, שבו תהיה ההקרבה והבערת האש תמיד, ואליו תהיה הפניה ובו תהיה החגיגה וההתקבצות בכל שנה, כמו שיתבאר. והוא אמרו יתעלה: "ועשו לי מקדש".

[ספר המצוות עשה כ]

על דבריו חזר גם בהלכות: "מצות עשה לעשות בית לה' מוכן להיות מקריבים עליו הקרבנות וחוגגין אליו שלוש פעמים בשנה" [הלכות בית הבחירה א,א]. מדבריו עולה שהמקדש בעיקרו, הוא אמצעי לקיום מערכת הקרבנות.

מאידך, הרמב"ן הדגיש כי המקדש הוא בית השכינה:

והנה הם קדושים ראוים שיהיה בהם מקדש להשרות שכינתו ביניהם. ולכן צוה תחלה על דבר המשכן שיהיה לו בית בתוכם מקודש לשמו, ושם ידבר עם משה ויצוה את בני ישראל. והנה עקר החפץ במשכן הוא מקום מנוחת השכינה שהוא הארון, כמו שאמר "ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפרת".

[רמב"ן שמות כה,ב]

לפי הרמב"ן, אין המקדש משמש אמצעי לקיום מערכת הקרבנות, אלא מעמד עצמי לו כבית השכינה. על דבריו חזר במקומות נוספים: "כי עיקר הכוונה בכל המשכן להיות השם יושב הכרובים" [רמב"ן דברים י,א]², והדגיש שבזה נחתם ספר שמות: "לכן נשלם הספר הזה בשלימו ענין המשכן, ובהיות כבוד ה' מלא אותו תמיד" [רמב"ן שמות, הקדמה]³.

בהקדמה לספר ויקרא, הרמב"ן ביאר שהיחס בין המקדש למערכת הקרבנות הוא הפוך מזה שהוצע בדעת הרמב"ם - מערכת הקרבנות היא המשמשת אמצעי לקיום ושלימור מעמד המקדש, ולא להיפך:

כי כאשר היה ספר אחד בענין הגלות והגאולה ממנו והשלימו בענין אהל מועד וכבוד השם אשר מלא את המשכן, צוהו בקרבנות ובשמירת המשכן שיהו הקרבנות כפרה להן ולא יגרמו העונות לסלק השכינה.

[רמב"ן ויקרא, הקדמה]

המקום הנבחר

בפרשת ראה שבה התורה לצוות על הקמת המקדש וקיום המצוות בו, הפעם בגבולות הארץ ובמקום הנבחר:

אלה החקים והמשפטים אשר תשמרון לעשות בארץ אשר נתן ה' -להי אבתיך לך לרשתה כל הימים אשר אתם חיים על האדמה: אבד תאבדון את כל המקמות אשר עבדו שם הגוים אשר אתם ירשים אתם את אלהיהם על ההרים הרמים ועל הגבעות ותחת כל עץ רענן: ונתצתם את מזבחתם ושברתם את מצבתם ואשריהם תשרפון באש ופסילי אלהיהם תגדעון ואבדתם את שמם מן המקום ההוא: לא תעשון כן לה' -להיכם: כי אם אל המקום אשר יבחר ה' -להיכם מכל שבטיכם לשום את שמו שם, לשכנו תדרשו ובאת שמה: והבאתם שמה עלתיכם וזבחיכם ואת מעשרתיכם ואת תרומת ידכם ונדריכם ונדבתיכם ובכרת בקרכם וצאנכם: ואכלתם שם לפני ה' -להיכם ושמחתם בכל משלח ידכם אתם ובתיכם אשר ברכך ה' -להיך:

לא תעשון ככל אשר אנחנו עשים פה היום איש כל הישר בעיניו: כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה אשר ה' -להיך נתן לך: ועברתם את הירדן וישבתם בארץ אשר ה' אלהיכם מנחיל אתכם והניח לכם מכל איביכם מסביב וישבתם בטח: והיה המקום אשר יבחר ה' -להיכם בו לשכן שמו שם שמה תביאו את כל אשר אנכי מצוה אתכם, עולתיכם וזבחיכם מעשרתיכם ותרמת ידכם וכל מבחר נדריכם אשר תדרו לה': ושמחתם לפני ה' -להיכם אתם ובניכם ובנתיכם ועבדיכם ואמהתיכם והלוי אשר בשעריכם כי אין לו חלק ונחלה אתכם:

השמר לך פן תעלה עלתיך בכל מקום אשר תראה: כי אם במקום אשר יבחר ה' באחד שבטיך שם תעלה עלתיך ושם תעשה כל אשר אנכי מצוך: רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר כברכת ה' -להיך אשר נתן לך בכל שעריך הטמא והטהור יאכלנו כצבי וכאיל: רק הדם לא תאכלו על הארץ תשפכנו כמים: לא תוכל לאכל בשעריך מעשר דגנך ותירשך ויצהרך ובכרת בקרך וצאנך וכל נדריך אשר תדר ונדבתיך ותרומת ידך: כי אם לפני ה' -להיך תאכלנו במקום אשר יבחר ה' -להיך בו אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי אשר בשעריך ושמחת לפני יהוה אלהיך בכל משלח ידך:

[דברים יב,א-יח]

הפרשייה עוסקת בשני נושאים מרכזיים: הקמת המקדש לעומת עבודת האלילים הרווחת, והאיסור להקריב קרבנות בכל מקום. לצד זאת מזכיר התורה את המצוות והקרבנות שמקיימים במקדש, ובהמשך הפרשה [שם פרק יד] יוזכרו מצוות נוספות שמתקיימות במקדש ובסביבותיו: אכילת מעשר שני, בכור, קרבן פסח, ומצות העלייה לרגל.

את היחס בין הקמת המקדש לשלילת עבודת האלילים הרווחת, ביארו הראשונים בשני אופנים. רש"י כתב:

"לא תעשון כן" - להקטיר לשמים בכל מקום, כי אם במקום אשר יבחר.

דבר אחר: [...] אזהרה למוחק את השם, ולנותץ אבן מן המזבח או מן העזרה. אמר רבי ישמעאל: וכי תעלה על דעתך שישראל נותצין למזבחות? אלא: שלא תעשו כמעשיהם ויגרמו עוונותיכם למקדש אבותיכם שיחרב.

[רש"י שם פסוק ד]

רש"י מפרש את הפסוק: "לא תעשון כן לה' -להיכם" כמוסב על עניינים שונים: בתחילה הוא מציע שהכוונה היא למעשי עובדי האלילים, העובדים את אליליהם בכל מקום, והתורה שוללת את העבודה בכל מקום ומבקשת שישראל ירכזו את העבודה במקום אחד; ובהמשך הוא מציע את הדרשה ההלכתית, לפיה הכוונה היא לאיבוד פולחני האלילים, אשר התורה אוסרת מעשים דומים ביחס לבתים ולכלים המשמשים לעבודת ה'.

כהצעה הראשונה כתבו עוד מפרשני הפשט [רשב"ם; ר"י בכור שור; חזקוני; ר"י אבן כספי; רבי יהודה אבן בלעם], וכן כתב הרמב"ם במורה הנבוכים:

לכן השאיר יתעלה את מיני העבודות האלה והעבירן מהיותן לנבראים ולדברים דמיוניים שאין להם מהות אמיתית, להיות לשמו יתעלה, וציוונו לעשותם לו יתעלה [...] כי מין זה של פולחן, כלומר הקרבת קורבנות, אף על-פי שהוא לשמו יתעלה, לא הוטל עלינו כמו שהיה בראשונה, כלומר, שיוקרב בכל מקום ובכל זמן, ולא יוקם מקדש היכן שיזדמן, ולא יהיה המקריב מי שמזדמן, החפץ ימלא את ידו. אלא כל זה נאסר, והוא קבע את הקרבת הקורבנות בבית אחד: "אל המקום אשר יבחר ה'", ולא יוקרב במקום אחר: "פן תעלה עלתיך בכל מקום אשר תראה". ולא יהיה כהן אלא בעל ייחוש מסוים. כל זאת להמעיט מין זה של פולחן ושלא יהיה ממנו אלא מה שלא הצריכה חוכמתו שיימנעו ממנו כליל.

[מורה הנבוכים ג,לב]

הרמב"ם מסביר את הצורך בייחוד מקום להקרבת הקרבנות: עובדי האלילים מקריבים קרבנות לאליליהם, והתורה מבקשת לנתב את העבודה לשם הקב"ה, ועל-כן נדרש לרכז אותה במקום אחד ובצורת פולחן קבועה.

אמנם מדברי הרמב"ן לא משמע כן. הרמב"ן הביא את דברי רש"י אך ביאר באופן אחר על דרך הפשט:

ואם כן יהיה פירוש הכתוב: ונתצתם את מזבחותם, ואבדתם את שמם מן המקום ההוא, ולא תעשון כן לה' -להיכם - לנתוץ את מזבחו ולאבד את שמו, אבל תנו כבוד לשמו ולמזבחו, ואל המקום אשר יבחר בו לשום שם מזבח לשמו תדרשו ותביאו עולותיכם לפניו.

[רמב"ן שם]

לפי הרמב"ן ישנו בית נבחר שבו משתכן הקב"ה, ואותו יש לכבד ולהיזהר מלפגוע בו; זאת, בניגוד למקומות הפולחן שיש לאבדם.

נראה שמחלוקתם של הרמב"ם והרמב"ן בביאור פשט הכתוב, מתקשרת למחלוקתם דלעיל: לפי הרמב"ם, התורה מבקשת להורות על ניתוב העבודה וריכוזה במקום אחד, ואכן לדעתו המקדש הוא הבסיס והאמצעי לקיום מערכת הקרבנות; לפי הרמב"ן, התורה מצווה על בניית בית לשכינה, ומאחר והשכינה שורה בו - יש להיזהר בכבודו יתר על המדה.

מצות בית הבחירה

לאור הגישות הללו, ניתן לעיין במצוה שנתקיימה בבית עולמים - במקדש שבירושלים: האם מדובר בשלב נוסף של קיום מצות המקדש; או שיש הבדל מהותי בין בית עולמים למשכן שקדם לו.

בגמרא במסכת סנהדרין מבואר שנצטוו ישראל בפרשייה שנזכרה, במצוה נוספת:

תניא, רבי יוסי אומר: שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ: להעמיד להם מלך, ולהכרית זרעו של עמלק, ולבנות להם בית הבחירה, ואיני יודע איזה מהן תחילה, כשהוא אומר "כי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק", הוי אומר: להעמיד להם מלך תחילה, ואין כסא אלא מלך, שנאמר וישב שלמה על כסא ה' למלך. ועדיין איני יודע אם לבנות להם בית הבחירה תחלה, או להכרית זרעו של עמלק תחלה, כשהוא אומר "והניח לכם מכל אויביכם וגו' והיה המקום אשר יבחר ה'" וגו' - הוי אומר: להכרית זרעו של עמלק תחלה. וכן בדוד הוא אומר: "ויהי כי ישב המלך דוד בביתו וה' הניח לו מסביב", וכתיב: "ויאמר המלך אל נתן הנביא ראה נא אנכי יושב בבית ארזים" וגו'.

[סנהדרין כ,ב; ראה ספרי ראה פיסקא סז; תוספתא סנהדרין (צוקרמאנדל) ד,ה]

הסמ"ג למד שיש במצות בית הבחירה מצוה בפני-עצמה, שהיא מצות המקדש:

אלו הן מצות עשה התלויות במקדש וקדשיו: בפרק כהן גדול תניא שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתם לארץ: להעמיד להם מלך, ולהכרית זרעו של עמלק, ואחר שיניח להם המקום מכל אויביהם מסביב לבנות בית הבחירה, שנאמר: "ועברתם את הירדן וישבתם בארץ ואחר כך והיה המקום אשר יבחר ה' -להיכם לשכן שמו שם שמה תביאו את כל אשר אני מצוה אתכם עולותיכם וזבחיכם" וגומר, וכבר מנינו למעלה העמדת המלך והכרתת עמלק. זמן מצוה זו של בניין בית הבחירה לא הגיעה עד ימי דוד וכן הוא אומר בדוד: "ויהי כי ישב המלך בביתו וה' הניח לו מכל אויביו מסביב, ויאמר המלך אל נתן הנביא הנה אנכי עומד בבית ארזים וארון ה-להים יושב בתוך היריעה", והמקום הנבחר הוא בירושלם בהר המוריה.

[סמ"ג עשין קסג]

הסמ"ג מנה את מצות המקדש, והקדים לבאר שמצוה זו לא נתקיימה על בניין בית עולמים שבירושלים. לדבריו, במשכן שהוקם קודם לכן במדבר לא נתקיימה מצוה, אלא הוראת שעה בלבד.

אולם מדברי הרמב"ם בסדר הלכותיו עולה, שכבר המשכן נחשב למקדש, אלא שלבית עולמים היה מעמד ייחודי עוד-יותר:

(א) מצות עשה לעשות בית לה' מוכן להיות מקריבים עליו הקרבנות וחוגגין אליו שלש פעמים בשנה, שנאמר "ועשו לי מקדש". וכבר נתפרש בתורה משכן שעשה משה רבינו, והיה לפי שעה, שנאמר "כי לא באתם עד עתה" וכו'.

(ב) כיון שנכנסו ישראל לארץ העמידו המשכן בגלגל ארבע עשרה שנה שכבשו ושחילקו, ומשם באו לשילה ובנו שם בית של אבנים ופרשו יריעות המשכן עליו, ולא היתה שם תקרה, ושלש מאות ותשע ושישים שנה עמד מקדש שילו, וכשמת עלי חרב, ובאו לנוב ובנו שם מקדש, וכשמת שמואל חרב, ובאו לגבעון ובנו שם מקדש, ומגבעון באו לבית העולמים. וימי נוב וגבעון שבע וחמישים שנה.

(ג) כיון שנבנה המקדש בירושלים נאסרו כל המקומות כולן לבנות בהן בית לה' ולהקריב בהן קרבן, ואין שם בית לדור הדורות אלא בירושלים בלבד ובהר המוריה שבה, שנאמר "ויאמר דויד זה הוא בית ה' ה-להים", ואומר "זאת מנוחתי עדי עד".

[הלכות בית הבחירה א,א-ג]

בהלכות מלכים ציין הרמב"ם רק למצות בית הבחירה, כפי שמוזכרת בגמרא במסכת סנהדרין:

שלש מצוות נצטוו ישראל בשעת כניסתן לארץ, למנות להם מלך, שנאמר "שום תשים עליך מלך", ולהכרית זרעו של עמלק, שנאמר "תמחה את זכר עמלק", ולבנות להן בית הבחירה, שנאמר "לשכנו תדרשו ובאת שמה".

[הלכות מלכים ומלחמות א,א]

האחרונים למדו ברמב"ם שישנם שני דינים במצוה: "ונראה דחלות דין מקדש ודין בית הבחירה הם שני דינים וחלותים נפרדים, דמקום המקדש מחוץ לירושלים יכול להשתנות על-פי הדיבור [...] מה שאין כן חלות קדושת בית הבחירה אינה אלא בהר המוריה לדורי דורות" [רשימות שעורים הלכות מלכים שם; ראה חדושי הגר"מ והגרי"ד הלכות בית הבחירה ו,יד]. נראה שלדעת הרמב"ם מדובר בשני שלבים של אותה המצוה: בתחילה, התורה ציוותה על ניתוב העבודה וריכוזה במקדש, ועדיין הייתה אפשרות לתנודת המשכן ממקום למקום; ובהמשך, התורה ציוותה על קיבוע העבודה לעולם במקום אחד⁴. זאת לעומת הסמ"ג שסבר שמדובר בשני ציוויים נפרדים, בעלי אופי שונה.

נראה שהרמב"ן סבר באופן עקרוני כסמ"ג, שמדובר בשני ציוויים נפרדים בעלי אופי שונה. הרמב"ן כתב שהמגפה שהתרחשה בימי דוד הייתה עונש על תקופה ארוכה של ישראל בארצם: "ואני אומר בדרך סברא, שהיה עונש על ישראל בהתאחר בנין בית הבחירה, שהיה הארון הולך מאהל אל אהל כגר בארץ, ואין השבטים מעוררים לאמר נדרוש את ה' ונבנה בית לשמו [...] עד שנתעורר דוד לדבר מימים רבים ולזמן ארוך" [רמב"ן במדבר טז,כא]. יש להקשות על הרמב"ן, שהלא טרם הבשילו התנאים לקיום המצוה, שהרי עוד לא הכרית דוד את איוביו; אלא שהרמב"ן סבר שמעולם היו ישראל חייבים במצות בית הבחירה כמצוה העיקרית, ולא היה בקיום המשכן אלא ביצוע של הוראת שעה זמנית בלבד⁵.

אפשור הקדושה או יצירתה - דרישת המקום ועלייה לרגל

מרצף דבריו של הרמב"ם משתמע שכבר למשכן היה מעמד של המקום הנבחר, ולכן גם לשם הייתה המצוה לעלות לרגל. ואכן כך מדייק הקרן-אורה:

ומלשון הרמב"ם ז"ל בריש הלכות בית הבחירה משמע דמצות עשה היא לעשות מקדש לשמו יתברך ולחוג לפניו שלו פעמים בשנה, ובגלגל העמידו המשכן, ובשילה עשו בית של אבנים, ובנוב וגבעון גם-כן בנו בית, עיין שם - משמע דבכל העתים הללו קימו המצוה לבנות מקדש לקרבנות ציבור, ולהיותו מקודש להראות ולחוג לפניו שלוש פעמים בשנה [...]

[קרן-אורה זבחים קטז,ב שם גמרא בשילה]

אמנם הרמב"ן כתב במפורש שלא כך:

אבל פירוש הכתוב, כי ישראל נצטוו במדבר לזבוח כל בקרם וצאנם שלמים לפני המשכן, אבל באיזה מקום שיהיה המשכן יעשה אותם, ואם לא ירצה לאכול שור ושה לא יתחייב להביא קרבן כלל. וגם כן אינו חייב להביא בכורות ולא מעשר בהמה ומעשר שני. והנה לא יביא בחיוב למשכן כלל, ואפילו ברגלים לא נתחייב לבא שם⁶.

[רמב"ן דברים יב,ח]

מחלוקתם של הרמב"ם והרמב"ן מתחדדת לאור גישותיהם: לפי הרמב"ם, כבר במשכן התקיים הרובד הראשון של המקדש, שעניינו ניתוב העבודה וריכוזה במקום אחד, ולכן ברור שגם במשכן נהגה מצות עלייה לרגל; לעומת-זאת, לפי הרמב"ן, המשכן היה בית ארעי לשכינה, ומקום השכינה בבית עולמים שבירושלים, ולכן רק שם נוהגת מצות עלייה לרגל.

מבלי להעמיק בכללי מעשה הקידוש הנוגעים למקדש ולכליו, ניתן להציע שתי אפשרויות בדבר קדושת מקום או זמן: קדושה הטבועה בעולם, בבחירת הקב"ה; וקדושה שהאדם יוצר. כך כתב הרב אהרן ליכטנשטיין ביחס להר הבית: "ישנם תרי גווני קדושה: קדושה אחת נוצרת מלמטה, בידי אדם - המקום מתקדש במעשה מסוים המטביע בו קדושה; ועוד ישנה קדושה הנובעת מהגדרת המקום ומזהותו, שמתוכן מתקדש הוא מאליו לגבוה" [קדושת אביב, הבית הבנוי - עמוד 429]. ואכן נראה שבזה נחלקו הרמב"ם והרמב"ן: לפי הרמב"ם, תפקיד האדם הוא לרכז את העבודה במקום אחד ולייעד אותו להיות המקדש הבלעדי, כך שהאדם יוצר את קדושתו, והרי זה בין במשכן ובין במקדש; אך לפי הרמב"ן, בית עולמים הוא המקום הנבחר שקדושתו טבועה מבחירת הקב"ה, ורק כלפיו ישנה חובת פנייה מוחלטת, כמצות העלייה לרגל⁷.

מתבאר שלפי הרמב"ן, בניית המקדש מאפשרת לקדושה להתקיים, ולא יוצרת את הקדושה. לפי הבנה זו, יתבארו דברי הרמב"ן במקום אחר: "וטעם 'לשכנו תדרשו' - שתלכו לו מארץ מרחקים ותשאלו 'אנה דרך בית השם', ותאמרו איש אל רעהו 'לכו ונעלה אל הר ה' אל בית -להי יעקב" [רמב"ן דברים יב,ה]. לדברי הרמב"ן, הואיל והקדושה היא קדושה טבועה מבחירת הקב"ה, הרי שיש לגלות את מיקומה, וזוהי הדרישה שעוסק בה הרמב"ן - חיפוש וגילוי המקום הנבחר⁸.

סיכום

בשיעור זה סקרנו שתי גישות מרכזיות ביחס לתפקיד המקדש, לקדושתו, ולרבדי המצוה:

·לגישת הרמב"ם, המקדש הוא אמצעי לקיום מערכת הקרבנות ועבודות ההיכל. התורה ציוותה לנתב את העבודה ולרכזה במקום אחד, בשלב הראשון במשכן, ולאחר מכן במקום קבוע בבית עולמים שבירושלים. על-כן, כבר בתקופת המשכן התקיימו בו מצוות המקדש, כעלייה לרגל. נראה כי לגישה זו, קדושת המקדש היא קדושה שהאדם יוצר כאשר הוא מייעד מקום לקיום מערכת הקרבנות.

·לגישת הרמב"ן, למקדש מעמד עצמי כבית השכינה, ומערכת הקרבנות מתאפשרת בו, ואף מהווה בעצמה אמצעי לשימור מעמד המקדש כבית השכינה. כפי שהוצע בגישה זו על-פי דברי הסמ"ג, בשלב הראשון התקיים המשכן כבית השכינה מכוח קביעת ארון הברית בו בהוראת שעה, ובשלב השני נתגלה מקום השכינה בירושלים ובו נבנה בית עולמים כעיקר המצוה. לכן הרמב"ן סובר שבמשכן לא התקיימו כל מצוות המקדש. נראה כי לגישה זו קדושת המקדש היא קדושה הטבועה על-ידי הקב"ה במקום הנבחר, והאדם בונה את בית המקדש כדי לאפשר לה לחול⁹.