במשנה הפותחת את המסכת נאמר:

כל כינויי נדרים כנדרים, וחרמים כחרמים, ושבועות כשבועות, ונזירות כנזירות. האומר לחברו מודרני ממך, מופרשני ממך, מרוחקני ממך, שאני אוכל לך, שאני טועם לך, אסור.

[משנה ב.]

הגמרא מבארת שבדברי משנה כלולים שני דינים שונים:

פתח בכינויין, 'כל כנויי נדרים', ומפרש ידות, 'האומר לחבירו מודר אני ממך', ותו ידות אינשי. איירי בהון, וחסורי מיחסרא והכי קתני, 'כל כינויי נדרים כנדרים וידות נדרים כנדרים. [נדרים ב:]

אם כן, המשנה מלמדת גם את דין 'כינויים' (=אמירת הנדר שלא בלשון המקורית) וגם את דין 'ידות' (=אמירת חלק מלשון הנדר).

הגמרא לומדת את דין 'ידות' מדרשה:

וידות היכא כתיב? 'איש כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה'', ותניא, 'נזיר להזיר' – לעשות כינויי נזירות כנזירות וידות נזירות כנזירות. אין לי אלא בנזירות, בנדרים מנין? תלמוד לומר 'איש כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה'' – מקיש נזירות לנדרים ונדרים לנזירות, מה נזירות עשה בו ידות נזירות כנזירות, אף נדרים עשה בהם ידות נדרים כנדרים... במערבא אמרי, אית תנא דמפיק ליה לידות מן 'לנדור נדר', ואית תנא דמפיק ליה מן 'כל היוצא מפיו יעשה'. [נדרים ג.-ג:]

הראשונים נחלקו בפירוש המונח 'ידות'. רוב הראשונים [תוס' שם, ד"ה האומר לחבירו; רא"ש שם, ד"ה האומר לחבירו; ר"ן ב. ד"ה כל כנויי; ריטב"א א. ד"ה כל כנויי] מפרשים, ש'ידות' הן מלשון ידיות:

כמו בית יד הכלי, שאינו עיקר הכלי, והאוחז בו הכלי עולה עמו. וכך הנך ידות, אינו גומר דבריו לפרש הנדר, אלא התחלה בעלמא, ומתוכן ניכר שדעתו לידור ומחשבינן ליה כאילו גמר דבריו. [רא"ש, שם]

לעומתם, הרמב"ם מפרש ש'ידות' הן מלשון חלקים:

'מודר אני ממך מופרש אני ממך מרוחק אני ממך', אינן כנויי נדרים, אלא הם חילוקי סוגי הנדרים, והם הנקראים בלשוננו ידות, כלומר חלקים. [פירוש המשנה לרמב"ם א, א]

ייתכן שמחלוקת פרשנית זו מלמדת על שתי תפיסות שונות בהבנת דין 'ידות'. לפי רוב הראשונים, החידוש בדין 'ידות' הוא שבאמירת תחילת לשון הנדר אנו משלימים את הלשון במלואה "ומחשבינן ליה כאילו גמר דבריו". לעומת זאת, לפי הרמב"ם, החידוש בדין 'ידות' הוא שדי בלשון חלקית כדי להחיל את הנדר[1].

נראה שתפיסות אלו עומדות ביסוד מחלוקת הראשונים האם דין 'ידות' מועיל לגבי חסרון בתחילת הדיבור. מוצא הדברים בדברי המשנה: "האומר לחברו מודרני ממך, מופרשני ממך, מרוחקני ממך, שאני אוכל לך, שאני טועם לך, אסור". הגמרא [ד:-ה.] דנה בביאור דברי המשנה, והיא מעלה הצעה שאמירת "שאני אוכל לך, שאני טועם לך" לבדה מהווה לשון נדר. הרשב"א כותב כי לפי הבנה זו הנדר חל מדין 'ידות', על אף שלא אמר לשון 'קונם':

ולפי דברי המקשה דאמר דתרתי קתני שמע מינה ד'שאני אוכל לך' לבד אסור... וקצת נראה לי ראיה לדבריהם ממתניתין דתני בידות 'שאני אוכל', ולמאי דקס"ד דמקשה מתניתין תרתי קתני ואפילו הכי קתני 'שאני אוכל לך 'לחודיה אסור, דאי אמרת ד'קונם שאני אוכל לך' קאמר הני לאו ידות נינהו אלא עיקר נדר הוא כאילו אמר 'קרבן שאני אוכל לך'.

[רשב"א ד: ד"ה אי הכי]

המאירי חולק על שיטת הרשב"א:

יש למדים מסוגיא זו במי שאמר 'שאני אוכל לך' אף על פי שלא הזכיר לשון קונם אסור... ואין נראה לי כן, שכבר ביארנו שהיד תחילת דיבור הוא ולא סוף דיבור, ו'שאני אוכל לך' סוף דיבור הוא. [מאירי ה. ד"ה יש למדים]

לדברי המאירי, הנדר חל רק אם אמר לשון 'קונם', שכן דין 'ידות' מועיל רק כדי להשלים את דיבורו ולהמשיך את סיום הדברים שלא נאמרו, אך אין בו כדי להשלים את תחילת הדיבור.

בדברי המאירי מפורש שיסוד דין 'ידות' הוא המשכת הדיבור שלא נאמר. לעומת זאת, על פי ההבנה השנייה, שדין 'ידות' מלמד שדי בדיבור חלקי כדי להחיל את הנדר, מסתברת שיטת הרשב"א, שדין 'ידות' מועיל גם בחסרון הקיים בתחילת דיבורו של האדם[2].

מחלוקת נוספת הנוגעת לעניין זה, היא מחלוקת הראשונים בדין נדר שנאמר בלשון שבועה ושבועה שנאמרה בלשון נדר.

הגמרא מבחינה בין נדר לשבועה:

איידי דתנא נדרים דמיתסר חפצא עליה, תנא נמי חרמים דמיתסר חפצא עליה, לאפוקי שבועה דקאסר נפשיה מן חפצא. [נדרים ב:]

הר"ן כותב:

ומהא משמע דאין שבועה בלשון נדר ולא נדר בלשון שבועה, הילכך כל שהחליף של זה בזה אין בדבריו כלום. [ר"ן שם, ד"ה איידי]

הר"ן מציין שכן היא דעת רבנו חננאל, הר"י מיגאש והרשב"א, אך הוא מביא בשם הרמב"ן שיטה חולקת:

אבל הרמב"ן ז"ל כתב בהלכות נדרים שלו דליכא לשבושי הנך סוגיא ולמימר דלא דייקי בלישנייהו, אלא ודאי נדר שאמרו בלשון שבועה ושבועה בלשון נדר מהני, מיהו לאו מעיקר נדר ועיקר שבועה, דהא אמרינן בסוגיין דנדר ושבועה לא שוין בלישנייהו, אלא מדין ידות הוא דמהני, דנדר שאמרו בלשון שבועה, כיון דפיו ולבו שוין לאסור שבועה על עצמו אף על פי שלא אמרו בלשון מדוקדק יד מיהא הוי, וכן בשבועה שאמר שבועה ככר זה עלי, כיון שפיו ולבו שוין לאסור אכילתו מכיכר זה בשבועה מהני מדין יד. אלא דבסוגיין דהכא בעיקר לשון נדר ובעיקר לשון שבועה איירינן. [שם]

לדברי הרמב"ן, נדר בלשון שבועה ושבועה בלשון נדר חלים מדין 'יד'.

נראה שלפי ההבנה שדין 'ידות' מועיל להשלמת דיבורו של האדם, אין מקום לדברי הרמב"ן שנדר ושבועה בלשון מקולקלת מועילה מדין 'ידות'. אמנם, לפי ההבנה שדין 'ידות' מלמד שדי בדיבור חלקי כדי להחיל את הנדר, ניתן להבין את טענתו של הרמב"ן: דין 'ידות' מלמד שאין צורך בנוסח מדוקדק כדי להחיל את הנדר, אלא די בכל דיבור המבטא את מחשבת ליבו של האדם. בהתאם לכך, כשם שדיבור חלקי מועיל, נוסח מקולקל מועיל גם הוא.

על פי ההבנות האמורות, דין 'ידות' מהווה הלכה בדיני הדיבור: או שדי בדיבור חלקי, או שאנו רואים את המשך הדיבור כאילו גם הוא נאמר. אמנם, מדברי הרשב"א במסכת קידושין עולה תפיסה שונה בהבנת יסוד 'ידות'.

הרשב"א עוסק בדין "דברים שבלב אינם דברים", והוא מביא את דברי היראים שדין 'ידות' אינו סותר דין זה:

ובספר יראים ראיתי... והא דתנן בפרק קמא דנזיר האומר אהא הרי זה נזיר ואוקימנא בשהיה נזיר עובר לפניו, ואף על גב דלא פירש, דאלמא דברים שבלב הוו דברים. התם כיון דאמר אהא ונזיר עובר לפניו, כאלו פירש אהא כמוהו, שאלו הן ידות נזירות שריבתה אותן התורה. [רשב"א קידושין נ. ד"ה ואסיקנא]

לדברי היראים, דין 'ידות' אינו סותר את דין "דברים שבלב אינם דברים", שכן מחמת דין 'ידות' אנו רואים את המשך הדיבור כאילו נאמר במפורש, וכך אין זה 'דברים שבלב' אלא 'דברים שבפה'.

הרשב"א מקשה על דברי היראים:

והאי תירוצא לא מחוור לי, דמכל מקום דברים שבלב הן, דהא אפשר דאהא בתענית קאמר וכדאקשינן עלה התם. ואפילו לשמואל דמוקי לה בשהיה תופס בשערו, מכל מקום לאו דברים מפורשין אלא דברים המסורים ללב הן. ואפילו תמצא לומר שהתורה ריבתה אותן, מכל מקום ניליף מינה. [שם]

בשל כך, הרשב"א מבאר את דין "דברים שבלב אינם דברים" באופן שונה:

אלא דכל כי האי לא דייקו כלל לדברים שבלב, דכי אמרינן דברים שבלב אינן דברים, היינו שאינן דברים לבטל מה שאמר בפיו, כההוא דזבין והיה בלבו תנאי שיעלה לירושלים, ובאומר סבור הייתי שהיא כהנת וכן כולם, אבל כל שהדברים שבלבו אינן מבטלין מעשיו אלא מקיימין, כנזיר שאמר בלבי היה להיות כזה שהיה עובר, או מחשב בתרומה שאין דברי לבו מבטלין שום דבר, הוו דברים, ואין זה בכלל דברי רבא כלל. כן נראה לי. [שם]

לדברי הרשב"א, הכלל "דברים שבלב אינם דברים" אינו מלמד שאין משמעות לדברים שבלב, אלא הוא רק מלמד שאין בכוחם לבטל את דברי הפה. בשל כך, אין כל קושי מכלל זה על דין 'ידות' הנסמך על הדברים שבלב.

מדברים אלו עולה שלפי הרשב"א, דין 'ידות' אינו מלמד שדי בדיבור חלקי או שאנו רואים את האדם כאילו אמר דיבור מלא, אלא שחלות הנדר נסמכת על הדברים שבלבו: אמנם הוא אמר רק מקצת מלשון הנדר, אך הואיל ובליבו היה לידור – די בכך כדי שהנדר יחול.

השער משפט מקשה על דברי הרשב"א:

אמנם לא זכיתי להבין דברי הרשב"א בזה, דלפי דבריו דכל היכא דמה שמחשב בלבו אינו מבטל שום דבר מהני מחשבת הלב, אם כן למה צריך הש"ס לאוקמי הא דאמרינן האומר אהא הרי זה נזיר בשהיה נזיר עובר לפניו, הא אף בשאינו עובר לפניו נמי, כיון שחשב בלבו אהא נזיר מהני, כיון שאינו מבטל שום דבר הדברים שבלב הויין דברים. [שער משפט צח, א]

תורף קושייתו: אם דין 'ידות' נסמך על כך שיש תוקף לדברים שבלב, מדוע כלל יש צורך בדיבור? מדוע לא די במחשבת הלב כדי להחיל את הנדר[3]?

הרב שאול ישראל בספרו 'שערי שאול' מיישב קושיה זו ומבאר את שיטת הרשב"א:

ונראה דזהו תוכן דיונו של הרשב"א... אי הא דבעינן ביטוי פה בנדר ובשבועה הוא משום שביטוי הפה הוא העושה את הנדר ובלעדיו אין כלום, או שעיקרו של נדר הוא במחשבת הלב אלא שלצורך החלות בעינן מעשה של דיבור. והוקשה לו, דאי נימא דעיקר חידושה התורה דבעינן לבטא בשפתיים הוא שהדיבור הוא הנותן תוקף של נדר ושבועה, כי אז מאי מהני נזיר עובר בתפיסת השיער, דאמנם זו הוכחה המוכיחה את כוונתו אבל הרי זה "בטוי שפתיים". והרי התורה אומרת דבעינן דיבור פה. אלא על כרחך, עיקר הנדר הוא בדברים שבלב, אלא שלחלות הדברים שבלב צריך מעשה, והוא הדיבור. ועל כן סגי בדיבור כלדהו... ועל כן סגי בנזיר עובר ובתופס בשיערו. [שערי שאול נדרים סי' ג]

לדבריו, הרשב"א נוקט שאם הכלל "דברים שבלב אינם דברים" מתפרש כפשוטו, שאין כל תוקף לדברים שבלב, בהכרח חלות הנדר היא על ידי עצם הדיבור. הרשב"א מקשה על הבנה זו מדין 'ידות': אם הנדר חל על ידי הדיבור, כיצד הוא חל כאשר אדם אומר 'אהא' ונזיר עובר לפניו; אמנם כוונתו ברורה אך הוא לא אמר דיבור של נזירות. מכך לומר הרשב"א שיש תוקף ל'דברים שבלב', ולכן חלות הנדרים היא על ידי הדברים שבלב, אלא שיש הלכה המלמדת כי "גמר בלבו צריך להוציא בשפתיו" – חלות הנדר תלויה בכך שהאדם יבטא בשפתיים את מחשבת ליבו. ואם כן, דין 'ידות' מלמד שאין צורך בביטוי מלא של כל מחשבת ליבו; הואיל וחלות הנדר נובעת ביסודה מהדברים שבליבו של האדם, די בדיבור חלקי כדי שהנדר יחול[4].