המשנה פותחת את המסכת בדין כינויים:

כל כינויי נדרים כנדרים, וחרמים כחרמים, ושבועות כשבועות, ונזירות כנזירות.

[משנה ב.]

המשנה מוסיפה ומפרטת את הכינויים השונים:

האומר לחברו קונם קונח קונס, הרי אלו כינויין לקרבן. חרק חרך חרף, הרי אלו כינויין לחרם. נזיק נזיח פזיח, הרי אלו כינויין לנזירות. שבותה שקוקה שקוקה נודר במוהי, הרי אלו כינויין לשבועה. [משנה י.]

הגמרא מביאה מחלוקת בפירוש הכינויים המוזכרים במשנה:

איתמר, כינויין, רבי יוחנן אמר: לשון אומות הן, רבי שמעון בן לקיש אמר: לשון שבדו להם חכמים להיות נודר בו. [נדרים י.]

תוספות מקשים על שיטת רבי יוחנן, מדוע המשנה נזקקת להביא דוגמאות מסוימות של "לשון אומות":

וקשה, למאן דאמר לשון נכרים, אמאי נקט הני לישני, לימא בכל הלשונות שהם נודרים בלשונם יהא נדר. [תוס' ב. ד"ה כל כנויי]

תוספות כותבים ביישוב שאלה זו:

ואומר ר"י, ודאי אם יהא כלשונם יהא נדר אחרי שהם מבינים, והני דמתניתין, אפילו לא יבינו האי לשון הרי הוא נדר. [תוס' שם, ד"ה כל כנויי]

מדבריהם עולה, שבלשונות אלו הנדר חל גם ללא הבנת לשון הנדר.

כעין זה כותבים גם תוספות בנזיר:

ויש לומר, דאין הכי נמי, דגם בשאר לשונות אם מכירם ומבינם ומתכוין לקבל עליו נזירות הוי נזיר, אבל מהני לישני דמתניתין, כי אמר נזרו באחד מן שלש לשונות הללו חייל עליה נזירות נמי כי אין מתכוין, משום דדמי טפי ללשון תורה מלשונות אחרים.

[תוס' נזיר ב. ד"ה נזיר]

מדבריהם עולה שקיים הבדל בין נדר בלשון הקודש לנדר בשאר הלשונות: נדר בלשון הקודש (ובכינויים הדומים ללשון הקודש) חל גם ללא כוונה והבנה, ואילו לנדר בשאר הלשונות יש תוקף רק כאשר האדם מבין את דבריו ומתכוון אליהם[1]. נראה שהבדל זה נובע מהחילוק העקרוני בין לשון הקודש לשאר הלשונות: לשון הקודש היא 'לשון בעצם' – בה נברא העולם ובה מדבר ה' עם עבדיו – ולכן יש תוקף לעצם הדיבור, גם ללא הבנה וכוונה. לעומת זאת, שאר הלשונות הם מעין 'מוסכמה חברתית', ולכן אין משמעות לדיבור בהם ללא כוונה והבנה[2]. מדברים אלו עולה, שלפי תוספות, חלות ההפלאה נעשית על ידי עצם דיבורו של האדם, ללא תלות במה שבליבו, ומחשבת הלב נדרשת רק כדי לתת משמעות לדיבורו בשאר הלשונות[3].

שיטה הפוכה עולה מדברי הירושלמי:

מה נן קיימין, אם במתכוין ליזור – אפילו אמר שאזכיר פת אהא נזיר נזיר, אם בשאינו מתכוין ליזור – אף על גב שהוציא נזירות מפיו לא יהא נזיר. כך אם היה קורא בתורה והזכיר נזיר נזיק?! אלא כי נן קיימין באומר אחד מכל הלשונות הללו נזרתי, אם תופש אחד מהן נזירות תחול עליו נזירות, ואם לאו לא תחול עליו נזירות. [ירושלמי נזיר פ"א ה"א]

הירושלמי תמה מדוע המשנה מציינת לשונות מסוימים המחילים את הנזירות: אם כוונת האדם לנזירות, הנזירות חלה בכל לשון שכוונת הנודר בה להחיל נזירות, ו"אפילו אמר שאזכיר פת אהא נזיר, נזיר". ולאידך גיסא – אם כוונת האדם אינה לנזירות, גם אם האדם אמר לשון נזירות מפורשת הוא אינו נעשה נזיר[4]. מחמת תמיהה זו, נזקק הירושלמי להעמיד את דברי המשנה באומר שכוונתו לנזירות רק אם אלו לשונות נזירות, ולכן מלמדת המשנה שאלו לשונות נזירות והנזירות חלה[5]. מדברי הירושלמי עולה, שחלות ההפלאה תלויה במחשבת הלב, ודיבור הפה נועד רק כדי לבטא את מחשבת הלב, ולכן אין צורך בלשון מסוימת, ודי בכל אופן בו האדם מגלה בדיבורו על כוונת ליבו.

הקרן אורה טוען שהבבלי חולק על דברי הירושלמי, ועם זאת הוא אינו מקבל את שיטתם של תוספות:

ומשמע מדברי הירושלמי דאפילו יחיד לעצמו אם עושה סימן לנזירות או לנדר וקורא אותו בשם חדש, כמו לנזיר קורא בשם פת, ואחר כך מקבל עליו בלשון הזה נזירות הרי זה נזיר. והיינו דאמרינן התם אם אמר כשאזכיר פת אהא נזיר הוי נזיר. אף על גב דבהא נראה דש"ס דילן פליג בהא, דהא למאן דאמר לשון שבדו להם חכמים הם תקינו הכי לכתחילה למימר בכוונה לשם נזירות. ואפילו הכי דוקא הני לישני דהוי מעין לשון תורה קצת, אבל מה שעושה יחיד לעצמו לאו כלום הוא. מכל מקום בהאי דינא היכא דאין מתכוין לנזירות לא אשכחן מאן דפליג בהא אירושלמי, ולא הוי נזיר היכא דאין מבינו ואין מתכוין, או אפילו מבינו אלא שאומרו דרך שיחה ולימוד בעלמא. [קרן אורה שם, ד"ה ולמאן דאמר]

לדברי הקרן אורה, הבבלי סבור שמעשה ההפלאה צריך להיעשות בדיבור בלשון מקובלת, ועם זאת אין משמעות לדיבור הנאמר ללא כוונת הלב. לפי שיטה זו, חלות ההפלאה מתקיימת רק כאשר "פיו וליבו שווין" – דיבורו של האדם נאמר מתוך כוונת הלב.

ביסוד הדברים עומדת מחלוקת עקרונית ביסוד חלות ההפלאה: לפי הירושלמי, חלות ההפלאה נעשית על ידי מחשבת ליבו של האדם, ותפקידו של הדיבור הוא רק לבטא ולהביע את מחשבת הלב. לעומת זאת, לפי הקרן אורה, חלות ההפלאה נעשית על ידי דיבורו של האדם, ותפקידו של הלב הוא רק להעניק תוקף ומשמעות לדיבור הפה.

תפיסות עקרוניות אלו עומדות ביסוד מחלוקת הראשונים בשיטת ריש לקיש שהכינויים הם "לשונות שבדו להם חכמים".

תוספות כותבים:

ולמאן דאמר לשון שבדו חכמים קשה, דהכי נמי כנויי דנזיר בדו חכמים, והיכי יביא קרבן על לשון חכמים... ויש לומר, דהא דאמר לשון בדו לא קאמר אלא גבי נדרים אבל לא גבי נזיר. וכן מוכח בגמרא, דפריך 'הניחא למאן דאמר לשון נכרים, אלא למאן דאמר לשון שבדו חכמים מאי איכא למימר', ובמסכת נזיר דקאמר 'כל כנויי נזירות כנזירות' לא פריך כהאי גוונא בגמרא. ואומר ר"י דאין זו ראיה, דרגילות הוא להאריך במקום אחד ולקצר במקום אחר, ועל לשון שבדו חכמים נמי הוי נזיר, דכיון דתקינו חכמים שנודרין בהני לישני הוי כעיקר נזירות, ויש כח בידיהם לעשות תקנתן כעיקר נזירות. ועוד יש לומר, כיון שתיקנו חכמים הני לישני, כוונת הנודר לנדר גמור וגמר בלבו לעשותו כעיקר הלשון.

[תוס' נדרים, שם]

תוספות מקשים, לפי שיטת ריש לקיש, הואיל והכינויים הם "לשונות שבדו להם חכמים", כיצד הנזירות חלה מדאורייתא. קושיה זו מבוססת על ההבנה שמעשה ההפלאה טעון לשון גמורה, ולכן "לשונות שבדו להם חכמים" תקפים מדרבנן בלבד[6].

לעומת דברי תוספות, הרשב"א כותב:

ולמאן דאמר לשון שבדו חכמים, איכא למימר שאין הכינויין כנדרים לקרבן ולמלקות, וכינויין כנדרים לאסור קאמר ולעבור עליהם בבל יחל מדרבנן. ואיכא למימר דאפילו למלקות ולעונשין, משום דכיון דתיקנו חכמים לשונות אלו, חזרו להיות כלשון נדר גמור... והדין נותן, שהרי כל הלשונות אינן אלא מוסכמות, ואף אלו כיון שהסכימו עליהם חכמים, מי שנודר בהם מתכוין לנדר גמור כנודר באחד משאר הלשונות שבדו להם כל עם ועם לשונו. [רשב"א שם, ד"ה כל כנויי]

הרשב"א נוקט שתוקף של נדר שנאמר ב"לשונות שבדו להם חכמים" הוא מדאורייתא, הואיל ו"כיון שהסכימו עליהם חכמים, מי שנודר בהם מתכוין לנדר גמור כנודר באחד משאר הלשונות שבדו להם כל עם ועם לשונו". מדבריו משתמע שאין דין 'לשון' בנדרים, והעיקר הוא כוונת הלב, ורק קיימת הלכה שצריך לגלות בפיו שמתכוון לידור. בשל כך, אין חסרון בנדר הנאמר ב"לשונות שבדו להם חכמים", הואיל וגם בלשונות אלו האדם מגלה על כוונתו להחיל נדר גמור[7].

תפיסה שונה עולה מדברי הר"ן:

ואפילו לריש לקיש נמי דאמר שהם לשון שבדו להם חכמים, הרי הם גם כן כנדר גמור מדאורייתא, שהרי כל הלשונות אינן אלא הסכמת אומה ואומה, ולא גרעה הסכמת חכמים ז"ל מהסכמתם, הלכך הוו להו מדאורייתא. [ר"ן שם, ד"ה כל כינויי]

בדומה לרשב"א, גם הר"ן סובר שלנדרים הנאמרים ב"לשונות שבדו להם חכמים" יש תוקף מדאורייתא. ועם זאת, בניגוד לרשב"א המנמק זאת מצד דעת הנודר, ש"מי שנודר בהם מתכוין לנדר גמור", הר"ן מנמק זאת מצד עצם מעמד הלשונות שבדו חכמים: "שהרי כל הלשונות אינן אלא הסמכת אומה ואומה, ולא גרעה הסכמת חכמים ז"ל מהסכמתם". לדבריו, כשם שיש תוקף ללשון האומות על אף שהיא 'מוסכמה חברתית' בעלמא, כך יש תוקף גם ל"לשונות שבדו להם חכמים", וגם לחכמים יש כוח ליצור לשון. נראה מכך שלשיטת הר"ן קיים דין 'לשון' בנדרים, ואם כן לשיטתו חלות הנדרים היא על ידי עצם הדיבור, ומחשבת הלב רק באה לתת תוקף ומשמעות לדיבור הפה[8].

הבנות אלו משמעותיות גם להבנת דין 'ידות נדרים'. בעזרת ה' נעסוק בכך בשיעור הבא.