במשנה הפותחת את המסכת נאמר:

כל כינויי נדרים כנדרים, וחרמים כחרמים, ושבועות כשבועות, ונזירות כנזירו. האומר לחברו מודרני ממך, מופרשני ממך, מרוחקני ממך, שאני אוכל לך, שאני טועם לך, אסור. [משנה ב.]

המשנה עוסקת בדין כינויים ובדין ידות. עם זאת, המשנה אינה מגדירה מהו 'עיקר הנדר' – מהי לשון הנדר המלאה, ונחלקו בכך הראשונים.

תוספות סוברים ש'עיקר הנדר' הוא ב'התפסה':

דעיקר הנדר הוא כשמתפיס החפץ בדבר הנדור, כמו דאמר 'הרי עלי כיכר זה כהקדש', ועל כיכר אחר אומר 'יהא כזה', זהו נדר. כדאמר פרק ג' דשבועות: 'עד שידור בדבר הנדור'. [תוס' ב. ד"ה כל כנויי]

וכן כותב הרא"ש:

עיקר נדר האמור בתורה הוא שמתפיס החפץ בדבר הנאסר על ידי איסור פה, כגון קרבן או הקדש או שנשבע עליו, ובפרק ג' דשבועות דריש ליה מקרא: 'כי ידור נדר' – עד שידור בדבר הנדור. [פירוש הרא"ש ב. ד"ה כל כינויי]

הר"ן במסכת שבועות מרחיב בביאור שיטה זו:

דעיקר נדר האמור בתורה היינו שתלאו בדבר הנדור... אבל בלא התפסה אי אפשר לו לאסור את המותר, אלא מפני שקודש עושה חליפין אף הוא יכול להתפיס איסורו בדבר המותר לו או לאחרים, וזה הוא עיקר נדר. והיינו דאמרינן 'עד שידור בדבר הנדור', שעיקר נדר בהתפסה הוא, ואף על פי שאם לא התפיסו חייל, ההוא מדין יד הוא דמהני, שכשהוא אומר 'הרי זה אסור עלי' אנו גומרין דבריו 'כקרבן', מכל מקום עיקר נדר מתפיס הוא. [ר"ן שבועות ח.]

לפי שיטתם, 'עיקר הנדר' הוא בהתפסה, ואילו נדר שלא בהתפסה מועיל רק מדין 'ידות'¹.

לעומת שיטתם, הר"ן כותב בפירושו למסכתנו:

עיקר הנדר הוא שיאמר 'דבר זה אסור עלי', ובין שהתפיסו בדבר אחר בין שלא התפיסו זהו נדר האמור בתורה, אלא דהיכא שהתפיסו בעינן שיתפיסנו בדבר הנדור ולא בדבר האסור... הלכך היכא שהתפיס ואמר 'הרי כיכר זה עלי כקרבן' חייל נדריה ועיקר נדר הוא זה. [ר"ן ב. ד"ה כל כינויי]

לשיטתו, 'עיקר הנדר' הוא אמירת 'דבר זה אסור עלי', גם ללא התפסה².

למחלוקת זו תוצאות להלכה. המשנה מלמדת שניתן להתפיס רק ב'דבר הנדור' ולא ב'דבר האסור':

כבשר חזיר, כעבודה זרה, כעורות לבובין, כנבילות וטריפות, כשקצים ורמשים, כחלת אהרן וכתרומתו, מותר. [משנה יג:]

נחלקו האחרונים בדין המזכיר גם לשון איסור וגם מתפיס ב'דבר האסור' (כגון האומר 'הרי כיכר זה אסורה עלי כבשר חזיר'): לפי המהרלב"ח [אהע"ז סי' כז] הנדר חל, ואילו לפי המחנה אפרים [הל' נדרים סי' יא] הנדר אינו חל.

המשנה למלך טוען שדין זה תלוי במחלוקת הראשונים דלעיל:

ולי נראה שדין זה תלוי במ"ש בשם הר"ן, דלפי מ"ש בשבועות דהיכא דלא התפיס חל מדין יד, אין מקום לדברי מהרלנ"ח, דנהי דהיכא דהוא לא גמר דבריו אנו גומרין דבריו, אבל היכא שהוא גמר דבריו מה לנו ולצרה לגמור דבריו באופן שהוא לא גמרה. ולפי זה האומר 'הרי את אסורה עלי כאימא', פשיטא דלא מהני כלל כיון שהתפיסו בדבר האסור. אך כפי מ"ש הר"ן בפ"ק דנדרים, דהאומר הרי זה אסור עלי הוי נדר גמור משום דבידו של אדם לאסור על עצמו דבר המותר בלא התפסה, יש מקום לדברי מהרלנ"ח, דהאומר הרי את אסורה עלי כאימא דאסורה אף שהתפיסה בדבר האסור, כיון שאף אם לא היה מתפיס היתה אסורה, לפי שיש ביד האדם לאסור על עצמו דבר המותר בלא התפסה. [משנה למלך הל' נדרים פ"א ה"ז]

לדבריו, לשיטת תוספות, הרא"ש והר"ן בשבועות הסוברים ש'עיקר הנדר' הוא בהתפסה, בכל אופן בו התפיס בדבר האסור הנדר בטל. לעומת זאת, לשיטת הר"ן בנדרים הסובר ש'עיקר הנדר' הוא גם ללא התפסה, ייתכן שאם אמר לשון איסור, ההתפסה בדבר האסור אינה מבטלת את הנדר.

נראה כי מחלוקת הראשונים נובעת ממחלוקת עקרונית במהותם של נדרי איסור: לפי הר"ן בנדרים, התורה חידשה שבכוחו של האדם להחיל איסור על עצמו או על נכסיו. לעומת זאת, לפי תוספות, הרא"ש והר"ן בשבועות, אין בכוחו של האדם להחיל חלות עצמאית, אלא רק 'להתפיס' בקדושה קיימת; כדברי הר"ן בשבועות: "בלא התפסה אי אפשר לו לאסור את המותר, אלא מפני שקודש עושה חליפין אף הוא יכול להתפיס איסורו בדבר המותר לו או לאחרים".

מדברים אלו עולה מחלוקת בהבנת היחס בין נדרי איסור לנדרי הקדש: לפי הר"ן בנדרים, אלו שתי חלויות שונות שבכוחו של האדם להחיל – חלות של הקדש וחלות של איסור, והן אינן תלויות זו בזו. לעומת זאת, לפי תוספות, הרא"ש והר"ן בשבועות, נדרי איסור נובעים מנדרי הקדש: האדם יכול להחיל חלות 'חדשה' של הקדש בלבד, ומלבד זאת הוא יכול רק 'להתפיס' בקדושה קיימת³.

בדברי הר"ן בנדרים שהובאו לעיל מבואר שישנן שתי לשונות שהן 'עיקר הנדר':

א.ב'התפסה' – באמירת 'הרי כיכר זה עלי כקרבן' וכדו'.

ב.שלא ב'התפסה' – באמירת 'דבר זה אסור עלי'.

ניתן היה להבין שלשיטת הר"ן קיים הבדל יסודי בין נדר בהתפסה לנדר שלא בהתפסה, אולם הבנה זו נשללת מדברי הר"ן בפרק שני:

אמר קרא 'כי ידור נדר' וכו' עד שידור בדבר הנדור – נראה בעיני דהכי פירושו, דסבירא להש"ס דלאשמועינן דמתפיס בדבר הנדור מיתסר לא צריך קרא, דכיון דאמר כיכר זה עלי אסור הוי נדר, כי אמר נמי כקרבן אסור קאמר ולא גרע מידות, אלא ודאי קרא ד'כי ידור נדר' לאו לדבר הנדור אתא אלא למעוטי דבר האסור. [ר"ן נדרים יד. ד"ה אמר]

מבואר בדברי הר"ן, כי נדר בהתפסה אינה מחילה חלות שונה מאשר נדר ללא התפסה, אלא התפסה מועילה משום שזו לשון נוספת לבטא החלת איסור – "ולא גרע מידות".

אולם, יש הטוענים שהבנה זו עולה מתשובת הרא"ש:

מי שאמר 'יאסר ייני על כל ישראל אם אעשה דבר פלוני', ועבר ועשאו, אינו נאסר, שאינו יכול לאסור אם לא שאסרו בקונם או בדבר הנדור. [שו"ת הרא"ש כלל יב סי' ד]

לדברי הרא"ש, אמירת 'ייאסר ייני על כל ישראל אם אעשה דבר פלוני' אינה מהווה נדר, משום שלא התפיס בדבר הנדור.

הט"ז תמה על כך, שהרי נדר חל גם ללא התפסה:

ויש לתמוה, הא כתב הטור ריש סימן ר"ד דלשון איסור הוי נמי נדר, וכן כתוב בהדיא בסימן רכ"ד שאדם אוסר על חבירו בלשון איסור. [ט"ז יו"ד רה, ד]

הט"ז מיישב:

ואפשר דהרא"ש סבירא ליה דלשון איסור אינו מועיל כי אם על עצמו אבל לאחרים לא, וכן הוא משמעות הפסוק 'לאסור איסר על נפשו'. [שם]⁴

לפי דבריו, נדר חל ללא התפסה רק ביחס להחלת איסור על עצמו, אך החלת איסור על אחרים קיימת רק בהתפסה⁵. מדבריו עולה שנדר בהתפסה ונדר ללא התפסה אלו שתי חלויות שונות: נדר בהתפסה הוא החלת איסור ממשי על החפצא, ואדם יכול להחיל חלות זו על נכסיו גם ביחס לאנשים אחרים. לעומת זאת, נדר ללא התפסה אינו מחיל חלות ממשית על החפצא, ולכן אין לה תוקף ביחס לאנשים אחרים, ואף על פי כן היא מחייבת את האדם עצמו מדין "כל היוצא מפיו יעשה" – חובת הנודר לעמוד בדיבורו⁶.

שאלה זו, האם ההבדל בין נדר בהתפסה לנדר שלא בהתפסה הוא בלשון בלבד או שאלו שתי חלויות שונות, תלויה בספקו של המשנה למלך בדין 'מעילה בקונמות'.

הגמרא אומרת:

בעא מיניה רבא מרב נחמן: יש מעילה בקונמות או לא? אמר ליה: תניתוה, מקום שנוטלין עליה שכר תיפול הנאה להקדש. למימרא כי הקדש, מה הקדש יש בו מעילה אף קונמות יש בהן מעילה. כתנאי, קונם ככר זו הקדש ואכלה, בין הוא ובין חבירו מעל לפיכך יש לה פדיון. כיכר זו עלי להקדש ואכלה, הוא מעל חבירו לא מעל, לפיכך אין לה פדיון, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: בין כך ובין כך לא מעל, לפי שאין מעילה בקונמות. [נדרים לה.]

ממסקנת הגמרא עולה שלפי רבי מאיר "יש מעילה בקונמות" – הנהנה מדבר האסור עליו בקונם, מתחייב קרבן מעילה⁷.

המשנה למלך מסתפק האם חיוב המעילה קיים גם בנדר ללא התפסה:

עוד נסתפקתי באוסר איזה דבר ולא התפיסו אי איכא מעילה, דאפשר דדוקא במתפיס איכא מעילה משום דעשאו כהקדש, אבל אם אינו מתפיס לא. [משנה למלך הל' מעילה פ"ד ה"ט]

המשנה למלך כותב שהספק תלוי במחלוקת הראשונים האם נדר ללא התפסה הוא 'עיקר הנדר' או שהוא חל מדין 'ידות':

ונראה שדין זה תלוי במה שכתבתי... דאיכא מאן דאמר דהאוסר איזה דבר בלא התפסה מאי דאסר הוא מדין יד שאנו גומרין דבריו כקרבן, ולפי זה איכא מעילה אף כשלא התפיס. אך למאן דאמר דלאו משום יד הוא אלא דגזרת הכתוב היא שיכול האדם לאסור על עצמו איזה דבר בלא התפסה, אפשר דליכא מעילה לאוסר בלא התפסה. [שם]

על פי האמור נראה, שבין אם 'עיקר הנדר' הוא בהתפסה ובין אם 'עיקר הנדר' הוא ללא התפסה – אם נדר בהתפסה ונדר ללא התפסה מהווים חלות אחת, אין מקום לחלק ביניהם לגבי מעילה⁸. אולם, אם נדר בהתפסה ונדר שלא בהתפסה מהווים שתי חלויות שונות, מסתבר שדין מעילה אמור רק לגבי נדר בהתפסה, בו האדם מחיל קדושה ממשית על החפץ; נדר ללא התפסה הוא החלת איסור בעלמא, ולכן מעילה אינה שייכת בו.

ההבנה שיש מעילה רק בנדר בהתפסה משתמעת מדברי הרמב"ם:

יש מעילה בנדרים, כיצד? האומר כיכר זו עלי קרבן או הקדש ואכלה, מעל, אף על פי שהיא מותרת לאחרים. [הל' מעילה פ"ד ה"ט]

הרמב"ם מביא את דין "מעילה בקונמות" רק לגבי המתפיס בדבר הנדור, ונראה מכך שלשיטתו אין מעילה בנדר ללא התפסה.

כדי להעמיק את ההבנה בשיטת הרמב"ם, נעיין בהגדרותיו בפרק א' מהלכות נדרים. הרמב"ם כותב בתחילת הלכות נדרים:

הנדר נחלק לשתי מחלקות, החלק הראשון הוא שיאסור על עצמו דברים המותרים לו, כגון שיאמר פירות מדינה פלונית אסורין עלי כל שלשים יום או לעולם, או מין פלוני מפירות העולם או פירות אלו אסורין עלי, בכל לשון שיאסור הרי זה נאסר בהן, ואף על פי שאין שם שבועה כלל ולא הזכרת שם ולא כינוי, ועל זה נאמר בתורה 'לאסור אסר על נפשו', שיאסור על עצמו דברים המותרים. וכן אם אמר 'הרי הן עלי איסר', הרי אלו אסורין. וחלק זה הוא שאני קורא אותו נדרי איסר. [הל' נדרים פ"א ה"א]

בהלכה זו הרמב"ם אינו מזכיר את ההתפסה, ומשתמע מכך ש'עיקר הנדר' הוא ללא התפסה⁹.

בהמשך פרק א' מביא הרמב"ם את דין התפסה בדבר הנדור:

האומר פירות אלו עלי קרבן, או שאמר הרי הם כקרבן, או שאמר לחבירו כל מה שאוכל עמך עלי קרבן או כקרבן או הרי הן עלי קרבן, הרי אלו אסורין עליו, מפני שאפשר שידור אדם קרבן ויעשה בהמה שהיתה חול קרבן ותיאסר. אבל האומר פירות אלו עלי או מין פלוני עלי או מה שאוכל עם פלוני עלי כבשר חזיר או כעבודה זרה או כנבלות וטרפות וכיוצא באלו, הרי אלו מותרין ואין כאן נדר, שאי אפשר שיעשה דבר שאינו בשר חזיר כבשר חזיר. זה הכלל: כל המשים דברים המותרים כדברים האסורים, אם אותו דבר האסור יכול לעשותו בנדר – הרי אלו אסורים, ואם אינו יכול לעשותו בנדר – הרי אלו מותרין. [שם, הל' ז-ט]

הרמב"ם מנמק את האפשרות להתפיס בקרבן: "מפני שאפשר שידור אדם קרבן ויעשה בהמה שהיתה חול קרבן ותיאסר". לדבריו, הואיל ואדם יכול להקדיש ולאסור חפץ מסוים, בכוחו לקבוע בדיבורו שחפץ מסוים יהיה עליו כקרבן. לעומת זאת, הואיל ואין בכוחו של האדם להחיל חלות של איסור (חזיר, עבודה זרה וכדו'), אין בכוחו לקבוע שחפץ מסוים יהיה עליו כאיסור זה. נראה שביסוד דברי הרמב"ם עומדת התפיסה שדיבורו של האדם מחייב¹⁰. בהתאם לכך, אם אדם הגדיר שחפץ מסוים ייאסר עליו – הוא נאסר עליו, ואם הגדיר שחפץ מסוים היה עליו כהקדש – הוא נעשה ביחס אליו כהקדש. אולם, לדיבורו של האדם יש משמעות רק בדברים המסורים לאדם: הקדש ולא החלת איסור תורה, ולכן אין בכוחו של האדם להתפיס ב'דבר האסור'.

דברים אלו מבארים גם את המשך דברי הרמב"ם:

חטאת והאשם, אף על פי שאינן באין בנדר ונדבה, כמו שיתבאר במקומו, אפשר לנודר להביא אותם מחמת נדרו, שהנודר בנזיר מביא חטאת ואם נטמא מביא אשם כמו שיתבאר. לפיכך, האומר פירות אלו עלי כחטאת או כאשם, או שאמר הרי הן חטאת או הרי הן אשם, הרי אלו אסורין. ואין צריך לומר באומר הרי הן עולה או שלמים או מנחה או תודה שהן אסורין, שכל אלו באין בנדר ונדבה. אבל האומר פירות אלו עלי כחלת אהרן או כתרומתו, הרי אלו מותרין, שאין שם דרך להביא אלו בנדר ונדבה. [שם, הל' י-יא]

הרמב"ם קובע שניתן להתפיס רק בדבר שדרך להביאו בנדר ובנדבה. על פי זה מבאר הרמב"ם מדוע לא ניתן להתפיס ב'חלת אהרן ותרומתו' – "שאין שם דרך להביא אלו בנדר ונדבה"¹¹. ועל פי הגדרה זו נזקק הרמב"ם לבאר מדוע ניתן להתפיס בחטאת ובאשם – "אף על פי שאינן באין בנדר ונדבה, כמו שיתבאר במקומו, אפשר לנודר להביא אותם מחמת נדרו, שהנודר בנזיר מביא חטאת ואם נטמא מביא אשם". נראה שהגדרה זו מבוססת על תפיסתו העקרונית: לדיבורו של האדם יש משמעות רק ביחס לתחומים המסורים לו, אותם הוא יכול לחדש מדעתו ומרצונו. בהתאם לכך, כשם שאין משמעות לאדם המקדיש תרומה בנדר ובנדבה, כך אין משמעות לאדם האומר 'הרי זה עלי כתרומה'.

לסיכום: נחלקו הראשונים מהו 'עיקר הנדר': לפי תוספות, הרא"ש והר"ן בשבועות, 'עיקר הנדר' הוא בהתפסה, ונדר שלא בהתפסה חל מדין 'ידות'. לפי הר"ן בנדרים, 'עיקר הנדר' הוא שלא בהתפסה, ונדר בהתפסה חל משום שגם בו יש החלת איסור.

בין שיטות אלו עומדת התפיסה הרואה בנדר בהתפסה ובנדר שלא בהתפסה שתי חלויות שונות. מדברי הט"ז בביאור שיטת הרא"ש עולה שאלו שתי חלויות שונות שחידשה התורה – החלת קדושה ממשית על החפצא, וחובת האדם לקיים את האיסור שהחיל בדיבורו. מדברי הרמב"ם עולה הבנה שונה, שדיני נדרים מבוססים על חובת האדם לקיים את דיבורו, ולכן אם האדם אסר ללא התפסה – הוא מחויב לחלות האיסור שהחיל, ואילו אם הוא התפיס בקרבן – הוא מחויב לחלות הקדושה שהחיל.