בשעה טובה אנו מתחילים את סדרת שיעורי 'יסודות נדרים'. כמבוא למסכת נעיין בשתי הפרשיות העוסקות בדיני הנדרים – בפרשת מטות ובפרשת כי תצא.

בפרשת כי תצא נאמר:

כי תדר נדר לה' אלהיך לא תאחר לשלמו, כי דרש ידרשנו ה' אלהיך מעמך והיה בך חטא. וכי תחדל לנדר, לא יהיה בך חטא. מוצא שפתיך תשמר ועשית, כאשר נדרת לה' אלהיך נדבה אשר דברת בפיך. [דברים כג, כב-כד]

פרשייה זו פותחת "כי תדר נדר לה' א-להיך", ועולה מכך שהיא עוסקת ב'נדרי הקדש' – באדם הנודר להביא קרבן לה'. לגבי נדרים אלו מזהירה התורה שלא לאחר מלשלם את נדרו (=להביא את קרבנו), והיא מצווה את הנודר שיקיים את נדרו – "מוצא שפתיך תשמור".

לכאורה, בדומה לכך יש לפרש את הכתוב בפרשת מטות:

וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל לאמר, זה הדבר אשר צוה ה'. איש כי ידר נדר לה' או השבע שבעה לאסר אסר על נפשו לא יחל דברו, ככל היצא מפיו יעשה.

[במדבר ל, ב-ג]

הפרשייה פותחת באמירה "איש כי ידור נדר לה'", ולכאורה יש ללמוד מכך שגם פרשייה זו עוסקת ב'נדרי הקדש'. ואם כן, פרשייה זו מוסיפה שחובת קיום הדיבור קיימת לא רק בנדרים (=התחייבות להבאת קרבן וכדו') אלא גם בשבועות בהם האדם מחיל איסור על עצמו.

כעין זה מבאר הרשב"ם:

'וידבר משה אל ראשי המטות' – נשאלתי באניוב בכרך לושדון, לפי הפשט, היכן מצינו שום פרשה שמתחלת כן? שלא נאמר למעלה 'וידבר ה' אל משה לאמר איש כי ידר' וגו', והיאך מתחלת הפרשה בדבורו של משה שאין מפורש לו מפי הגבורה? וזו תשובתי. למעלה כתיב 'אלה תעשו לה' במועדיכם לבד מנדריכם ונדבתיכם', שאתם צריכין להביא באחד משלש רגלים משום בל תאחר כמפורש במסכת ראש השנה. הלך משה ודיבר אל ראשי המטות, שהם שופטים, להורות לישראל הילכות נדרים, ואמר להם: הקב"ה ציווה לי שיקרבו נדריהם ונדבותם ברגל פן יאחרו נדריהם, לפיכך 'איש כי ידר נדר לה'', קרבן, 'או השבע שבועה' לענות נפשו לאסור אסר, 'לא יחל דברו', מוסב על הנדר, כלומר לא יאחר את נדרו עד לאחר הרגלים כמו שציוום הקב"ה, שכן פרוש 'לא יחל' כמו 'ויחל עד בוש', 'ויחל עוד שבעת ימים', 'יחל ישראל אל ה'', ימתין ויחכה לו. והמפרש לשון חילול לפי הפשט טעות הוא בידו.

[רשב"ם, שם]

לפי פרשנות זו, הנדר המופיע במקרא הוא 'נדרי הקדש', והחלת איסור של האדם נעשית דווקא על ידי שבועה. אמנם, מסכת נדרים מחדשת מושג נוסף: 'נדרי איסור' – החלת איסור על חפץ מסוים על ידי דיבור האדם. חידוש זה מבוסס על הבנה ששתי פרשיות הנדרים שבתורה עוסקת בשני סוגי נדרים: פרשת מטות עוסקת בנדרי איסור, ואילו פרשת כי תצא עוסקת בנדרי הקדש.

הבנתם של חז"ל, ששתי הפרשיות עוסקות בשני סוגי נדרים, מולידה שלושה הבדלים בין דרכם לבין דרכו של הרשב"ם:

א.פירוש הכתוב "איש כי ידור נדר לה'": לפי הרשב"ם, הכתוב מתפרש כפשוטו: הנדר הוא התחייבות כלפי ה'. לעומת זאת, בעקבות ההבנה שהנדרים האמורים הם נדרי איסור, מפרשת הגמרא [נדרים יד.] כתוב זה באופן שונה: "אמר קרא, 'איש כי ידור נדר לה'' – עד שידור בדבר הנדור"[1] – ניתן לידור רק ב'דבר הנדור' (כגון 'קונם זה עלי' וכדו') ולא בדבר האסור[2].

ב.ההבדל בין נדרים לשבועות: כאמור, לפי הרשב"ם, ההבדל הוא שנדרים הם התחייבויות לגבוה, ואילו שבועות הן איסורים אותם מחיל האדם על עצמו. לעומת זאת, לפי דרכם של חז"ל גם הנדרים מחילים איסור, ואכן הגמרא [ב:] מבארת את ההבדל בין נדרים לשבועות באופן שונה: "איידי דתנא נדרים דמיתסר חפצא עליה תנא נמי חרמים דמיתסר חפצא עליה, לאפוקי שבועה דקאסר נפשיה מן חפצא". לפי דבריהם, ההבדל בין נדרים לשבועות הוא באופן חלות האיסור: בנדרים האדם מחיל איסור על החפץ, ואילו בשבועה האדם אוסר את עצמו מחפץ מסוים.

ג.איסור "לא יחל דברו": לפי הרשב"ם, איסור זה זהה לאיסור "לא יאחר לשלמו" – איסור לאחר מלשלם את הנדר במועדו. לעומת זאת, לפי חז"ל, שהכתוב עוסק בנדרי איסור, בהכרח אזהרה זה מלמדת על איסור נפרד: איסור על האדם לעבור על נדרו ולחלל את דיבורו.

לאור דברי חז"ל, פותח הרמב"ם את הלכות נדרים בקביעה שישנם שני סוגי נדרים:

הנדר נחלק לשתי מחלקות: החלק הראשון הוא שיאסור על עצמו דברים המותרים לו... ואף על פי שאין שם שבועה כלל ולא הזכרת שם ולא כינוי, ועל זה נאמר בתורה 'לאסור אסר על נפשו', שיאסור על עצמו דברים המותרים... וחלק זה הוא שאני קורא אותו נדרי איסר. והחלק השני הוא שיחייב עצמו בקרבן שאינו חייב בו... ועל זה נאמר בתורה 'ונדריך אשר תדור ונדבותיך' וגו'. וחלק זה הוא שאני קורא אותו נדרי הקדש.

[הל' נדרים פ"א הל' א-ב]

אמנם, קיים הבדל מסוים בין דברינו דלעיל בהבנתם של חז"ל לבין אופן הבאת הדברים על ידי הרמב"ם. על פי האמור לעיל, חז"ל מחלקים בסכינא חריפא בין שתי הפרשיות: פרשת מטות עוסקת בנדרי איסור, ואילו פרשת כי תצא עוסקת בנדרי הקדש. אמנם, הרמב"ם אינו מזכיר ביחס לנדרי איסור את הרישא של הכתוב בפרשת מטות: "איש כי ידור נדר לה'", אלא רק את המשכו: "לאסור איסר על נפשו". כמו כן, הרמב"ם כלל אינו מזכיר ביחס לנדרי הקדש את הכתוב בפרשת כי תצא, אלא הוא מביא כמקור לנדרים אלו את הכתוב בפרשת ראה [דברים יב, יז]: "וכל נדריך אשר תדר ונדבתיך ותרומת ידך".

יתרה מכך; הרמב"ם מוסיף וכותב:

מצות עשה של תורה שיקיים אדם שבועתו או נדרו, בין שהיה מנדרי איסר בין שהיה מנדרי הקדש, שנאמר 'מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת', ונאמר 'ככל היוצא מפיו יעשה'.

[שם, ה"ד]

בדבריו אלו מביא הרמב"ם את שני הציוויים שבשתי הפרשיות בחדא מחתא, והוא רואה בהם מצוה אחת: "שיקיים אדם שבועתו או נדרו, בין שהיה מנדרי איסר בין שהיה מנדרי הקדש"[3].

כדברים אלו כותב הרמב"ם גם בספר המצוות:

והמצוה הצ"ד היא שציוונו לקיים כל מה שקיבלנו על נפשנו במילת שבועה ונדר וצדקה וקרבן וזולת זה, והוא אמרו יתעלה 'מוצא שפתיך תשמור'. ואף על פי שכבר חילקו מלות זה הפסוק ושמו כל מלה ממנו לעניין, אמנם הכוונה המגעת מכל מה שזכרתי לך שמצות עשה הוא לקיים כל מה שיבטא האדם מחיוב על עצמו באי זה דבר שיהיה מן הדברים, והעובר עליו עבר מצות לא תעשה. והנה אבאר זה בזכרי מצות לא תעשה. ולשון ספרי 'מוצא שפתיך - מצות עשה'. ואתה יודע שאין שום ענין יוצא מדבור מוצא שפתיך לבדו ואמנם הכוונה מה שזכרתי לך להבין פשטיה דקרא שציווה לעשות כל מה שהוציא בשפתיו. והנה נכפל הציווי במצוה זו והוא אמרו 'ככל היוצא מפיו יעשה'. [ספר המצוות לרמב"ם מ"ע צד]

אכן, הרמב"ן משיג על הרמב"ם וטוען ששני הציוויים מהווים שתי מצוות שונות:

ואני אומר כי הרב בכאן כלל שתי מצות שהן חלוקות בדיניהם ועניינם ועשאן אחת. כי הכתוב הזה 'מוצא שפתיך תשמור ועשית', נאמר בענין מה שאדם מחייב נפשו לתת לשם האל ית' בין שיהיה מן הדברים הקרבים לפניו או הניתנים במצותו לאשר ציווה לתתם אליו, והוא שנאמר 'כי תדור נדר לי"י אלהיך כי דרש תדרשנו ה' אלהיך מעמך', ירצה לומר שיבקש ממך הממון הנידר לו, זה שנאמר 'כי תדור נדר', ויהיה לך עוד באיחורו חטא... אבל מה שחייב בו האדם את עצמו מדברי הרשות שקראו חכמים ביטוי, והוא שנדר או נשבע אוכל היום או לא אוכל אלך למקום פלוני או לא אלך, זה אינו נכנס בכלל מצות הכתוב הזה. ומפני זה אמר הכתוב 'וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא', כי הוצרך להבטיח שאין לנמנע מנדרי הקרבנות חטא. אבל בנדרי הרשות מצוה אחרת נתייחדה בה פרשה והיא פרשת נדרים, ששם כתוב 'לאסור אסר על נפשו לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה'. וכבר פירשו 'לאסור אסר על נפשו - לאסור את המותר'. [השגות הרמב"ן, שם]

לדבריו, הכתוב "ככל היוצא מפיו יעשה", הכתוב בפרשת מטות, אמור ביחס לנדרי איסור. לעומתו, הכתוב "מוציא שפתיך תשמור", הכתוב בפרשת כי תצא, אמור ביחס לנדרי הקדש[4].

נראה כי שיטת הרמב"ם מבוססת על ההבנה שמצות הנדרים ביסודה היא חובת האדם לקיים את מוצא שפתיו. בשל כך, מצוה זו כוללת את כל סוגי הנדרים, באין חילוק בין נדרי הקדש לנדרי איסור. לעומת זאת, לפי הרמב"ן, המצוה ביסודה היא חובת קיום חלות הדיבור – דיבורו של האדם מחיל חלות איסור, ועל האדם להימנע מלחלל חלות זו[5]. בהתאם לכך, לשיטתו שני הציוויים הם שתי מצוות שונות: האחת – שלא לפגוע בחלות האיסור שהחיל על החפץ, והשנייה – לתת לגבוה את מה שהתחייב בו.

מחלוקת זו ביסוד מצות הנדרים, האם החובה היא קיום הדיבור או קיום חלות הדיבור, עומדת ביסוד מחלוקת הראשונים לגבי איסור "בל יחל" במדיר את חברו.

הרמב"ם כותב:

ראובן שאמר לשמעון 'הריני עליך חרם' או 'הרי אתה אסור בהנייתי', נאסר על שמעון שיהנה בראובן. ואם עבר ונהנה אינו לוקה, שהרי לא אמר שמעון כלום. [הל' נדרים פ"ה ה"א]

לפי דבריו, המודר אמנם אסור ליהנות מחברו, אך אינו לוקה אם עבר ונהנה – "שהרי לא אמר... כלום".

עוד כותב הרמב"ם:

מי שהדיר את אשתו במרחשון ואמר לה שאין את נהנית לי מכאן ועד הפסח אם תלכי לבית אביך מהיום ועד סכות, הרי זו אסורה ליהנות לו מיד גזירה שמא תלך. ואם הלכה לפני הפסח והרי הוא מהנה אותה לפני הפסח, הרי זה לוקה. [הל' נדרים פ"י הי"ב]

מפורש בדברי הרמב"ם שהמדיר הוא שלוקה משום "בל יחל".

הר"ן חולק על שיטת הרמב"ם:

הלכה אסורה בהנאתו ולוקה – כלומר לוקה היא, אבל הוא אינו לוקה, שהרי לא עשה שום איסור אלא שהדירה... אבל הרמב"ם ז"ל כתב לוקה הוא שהדירה אם ההנה אותה, אבל היא אינה לוקה דכיון דלא נדרה כלל לא שייך בה 'לא יחל דברו'. וליתא, דודאי הוא אינו לוקה... והמודר נמי ודאי עבר, דאף על גב דכתיב 'לא יחל דברו', לא יחל אדיבור קאמר.

[ר"ן נדרים טו. ד"ה הלכה]

לשיטתו, המודר לבדו עובר ב"בל יחל", משום שחלות הנדר מתייחסת אליו[6].

טעם מחלוקתם מפורשת בדברי הר"ן: לפי הרמב"ם, האזהרה היא שהנודר לא יחלל את דיבורו, ואם כן בהכרח הלאו אמור ביחס לנודר. לעומת זאת, לפי הר"ן, האזהרה היא ש"לא יחל אדיבור" –שחלות הדיבור לא תיפגע, ולכן האזהרה אמורה לגבי האדם שחלות הנדר מוסבת עליו[7].

מלבד דברים אלו, יש לדון ביחס בין נדרי הקדש לנדרי איסור משני כיוונים נוספים:

א.האם ההגדרה האמורה לגבי נדרי איסור, שחלות הנדרים היא על החפצא[8], קיימת גם לגבי נדרי הקדש?

ב.האם נדרי איסור מבוססים על נדרי ההקדש, או שזו חלות נפרדת המלמדת שבכוחו של האדם לחדש איסור על החפצא?

דיון בשאלה הראשונה, עולה מדברי הרמב"ן בפירושו לתורה. הרמב"ן קובע שחלות הנדרים היא על החפצא, ולכן התחייבות לעשיית מעשה מסוים אינה מהווה נדר:

שהרי אמרו בנדרים 'דהוה אסר חפצא עליה, ולפיכך אינן חלין על דבר שאין בו ממש כגון נדר עלי שלא אדבר עמך או שלא אלך או שלא אישן וכיוצא בהם. וכיון שהדבר כן, נראין הדברים שאפילו בדבר הרשות אם אמר נדר עלי שאוכל היום או שאוכל דבר זה אינו נדר, שאין הנדר על החפץ כלל אלא עליו שיעשהו, ולא הוזכרו נדרים בגמרא בקום ועשה כלל.

[רמב"ן במדבר ל, ב ד"ה איש]

על פי הגדרתו זו, נזקק הרמב"ן לבאר מדוע נדרי הקדש חלים באמירת 'הרי עלי', על אף שאין חפץ ממשי עליו חל הנדר:

ואף על פי שמצינו בנדרי גבוה 'הרי עלי עולה', 'הרי עלי שלמים', שאמירתו לגבוה נתחייבו בו נכסיו כמסירתו להדיוט. או שהוא חומר נוהג בנדרי הקדש, מפני שיש בהן חפץ נאסר להדיוט ונתפס לגבוה לכשיפריש, ולפיכך משעה ראשונה חל חיוב הנדר על נכסיו. אבל בנדרי ביטוי אין לנו, לפי שאין שם חפץ כלל לא בתחילה ולא בסוף. [שם]

בביאור העניין מציע הרמב"ן שתי דרכים:

א.משום ש"אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט", ולכן משעת האמירה נתחייבו נכסיו, ובאופן זה הנדר חל על דבר ממשי.

ב.מחמת חומרת ההקדש, הנדר חל כעת על נכסיו מחמת הקרבן שיופרש בעתיד.

דברי הרמב"ן מבוססים על ההנחה שההגדרה שחלות הנדר היא על החפצא אמורה באופן עקרוני גם לגבי נדרי הקדש. לעומת זאת, מדברי הריטב"א עולה שיטה שונה:

שני ענייני נדרים הם, האחד נדרי הקדשות, והוא כל שמקבל עליו לתת דבר לגבוה, הן קדשי מזבח הן קדשי בדק הבית, וכן הנודר לצדקה או הנודר המקבל עליו לעשות שום דבר מצוה. וזה הוא שאמר הכתוב 'מוצא שפתיך תשמור ועשית, כאשר נדרת לה' א-להיך נדבה אשר נדרת בפיך'... ודרשינן להו בפרק קמא דראש השנה לקדשי גובה וצדקה.

[ריטב"א א. מדפי הרי"ף ד"ה כל כנויי]

לשיטת הריטב"א, נדרי הקדש כוללים כל התחייבות לגבוה: לקרבן, לבדק הבית, לצדקה וכן 'קבלה לדבר מצוה'.

על פי שיטתו זו, מבאר הריטב"א את דברי הגמרא [ח.]: "ואמר רב גידל אמר רב: האומר 'אשכים ואשנה פרק זה', 'אשנה מסכתא זו', נדר גדול נדר לא-לוהי ישראל":

יש אומרים דלאו דוקא נדר, דהא הכא ליכא מידי דמתסר חפצא ליה. ותו, מדמקשינן בגמרא 'והלא מושבע מהר סיני הוא', ואילו הוי נדר מאי קושיא, האי קיימא לן דנדרים חלים על המצות בין לבטל בין לקיים... והנכון דמילתא כפשטה, ונדר ממש הוא, ולא נדרי איסור אלא נדרי הקדש, שמקבל עליו מצוה לעשות... ודיניה דלא חיילא אמצוות, דומיא דשבועות משום דהא נמי חיוב גברא הוא ולא איסור חפצא. [ריטב"א ב. מדפי הרי"ף ד"ה ואמר]

לדבריו, החיוב בנדר זה אינו משום נדרי איסור, משום שנדר זה אינו מתייחס לחפצא, אלא משום נדרי מצוה החלים על הגברא[9].

מן הדברים עולה, שבניגוד לרמב"ן הסבור שההגדרה שנדרים חלים על החפצא אמורה גם לגבי נדרי הקדש, לשיטת הריטב"א קיים בעניין זה הבדל יסודי בין נדרי איסור לנדרי הקדש: נדרי איסור חלים על החפצא, ואילו נדרי הקדש חלים על הגברא (בדומה לשבועות)[10].

בשאלה השנייה, האם נדרי איסור מבוססים על נדרי ההקדש או שזו חלות נפרדת המלמדת שבכוחו של האדם לחדש איסור על החפצא, נעסוק בעזרת ה' בשיעור הבא.