המקור בתורה

בפרשת בראשית (א, כח) נאמר:

וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּוּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ, וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ.

ובפרשת נח (ט, פסוק א, ז) נאמר:

וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְאֶת בָּנָיו, וַיֹּאמֶר לָהֶם פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ...

וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ שִׁרְצוּ בָאָרֶץ וּרְבוּ בָהּ.

דברי חז"ל

המשנה (יבמות ו, ו) קובעת שאסור לאדם להימנע מפרייה ורבייה, אלא אם כן כבר יש לו בנים:

לא יבטל אדם מפריה ורביה – אלא אם כן יש לו בנים. בית שמאי אומרים: שני זכרים, ובית הלל אומרים: זכר ונקבה.

הגמרא (יבמות סב:) אומרת שגם לאחר שאדם קיים את מצוות "פְּרוּ וּרְבוּ", עליו להוסיף ולהוליד ילדים. דבר זה נלמד מן הפסוק בקהלת (יא, ו):

בַּבֹּקֶר זְרַע אֶת זַרְעֶךָ וְלָעֶרֶב אַל תַּנַּח יָדֶךָ, כִּי אֵינְךָ יוֹדֵעַ אֵי זֶה יִכְשָׁר הֲזֶה אוֹ זֶה וְאִם שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד טוֹבִים.

מחלוקת הראשונים

לפי השאילתות (שאילתא קסה) – החובה להמשיך ולהוליד נובעת מחוסר ידיעה אם הילדים הראשונים יצליחו:

אף על גב דאית ליה – מיחייב למיעסק בפריה ורביה ואולודי בני, דלא ידע אי בני דינקותיה מצליחים אי בני דסיבותיה מצליחים.

לשיטתו, "וְלָעֶרֶב אַל תַּנַּח יָדֶךָ" מהווה הרחבה מדרבנן של מצוות "פְּרוּ וּרְבוּ".

לפי הרמב"ם (אישות טו, טז) – החובה להמשיך ולהוליד נובעת ממעלת הוספת נפשות בישראל:

אף על פי שקיים אדם מצות פריה ורביה – הרי הוא מצווה מדברי סופרים שלא יבטל מלפרות ולרבות כל זמן שיש בו כוח, שכל המוסיף נפש אחת בישראל כאילו בנה עולם.

לשיטתו, "וְלָעֶרֶב אַל תַּנַּח יָדֶךָ" מחדש חיוב נפרד מדרבנן לפרות ולרבות "כל זמן שיש בו כוח".

לפי הרמב"ן (מלחמות יבמות יט:) – אין בכך חובה גמורה, אלא הנחיה של חכמים לאורח חיים ראוי ונכון:

משום מצווה דרבנן דלאו תקנתא היא אלא כעין יישוב דרך ארץ, אין מחמירין עליו כל כך.

נקודה לעיון: שעת קיום המצווה

לפי תוספות (בבא בתרא יג. ד"ה לישא) – המצווה היא עצם העיסוק בפרייה ורבייה, ולפיכך קיומה הוא בשעת הביאה:

ועשה ד'פרו ורבו' לא מקיים עד גמר ביאה.

לעומת זאת, המנחת חינוך (א, יד) מוכיח מדברי הגמרא (יבמות סב.) שמי שהיו לו בנים ומתו לא קיים את המצווה, שהמצווה אינה במעשה האדם אלא בתוצאה, היינו שיהיו לו ילדים:

והנה לפי מה דקיימא לן היו לו בנים ומתו לא קיים המצווה, נראה בעליל... דהביאה לא הוי גוף המצוה רק הכשר מצוה, ועיקר המצווה הוא לידת הבנים... ודברי התוספות צריכים עיון.

האגרות משה (אבן העזר ב, יח) חולק על המנחת חינוך. לדעתו המצווה מתקיימת במעשה הביאה, אלא שהאדם נפטר ממנה כאשר יש לו ילדים. לפיכך, אם היו לו ילדים ומתו – הוא מתחייב במצווה מחדש.

מדברי הרמב"ם עולה שיש להבחין בין מעשה המצווה לבין קיום המצווה:

מעשה המצווה – הביאה:

חייב לבעול בכל עונה עד שיהיו לו בנים, מפני שהיא מצוות עשה של תורה, שנאמר: 'פרו ורבו'. (אישות טו, א)

קיום המצווה – בהולדת בן ובת:

כמה בנים יהיו לאיש ותתקיים מצוה זו בידו? זכר ונקבה, שנאמר: 'זכר ונקבה בראם'. (שם, ד)