המקור בתורה
בפרשת כי תצא (דברים כד, ה) נאמר:
כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה חֲדָשָׁה לֹא יֵצֵא בַּצָּבָא וְלֹא יַעֲבֹר עָלָיו לְכָל דָּבָר, נָקִי יִהְיֶה לְבֵיתוֹ שָׁנָה אֶחָת וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר לָקָח.
האם מדובר במצווה?
לפי היראים (סימן רכח), החינוך (מצוה תקפב), הסמ"ק (מצוה רפה) והרשב"ץ (זוהר הרקיע פד) – מדובר במצוות עשה:
לפי היראים, החינוך והרשב"ץ – המצווה מוטלת על החתן בשנה הראשונה לנישואיו:
לפי היראים – המצווה היא לשמח את האישה בכל דבר שגורם לה שמחה:
למדנו שבשנה ראשונה שנושא אדם את אשתו חייב לשמחה... בכל דברים שהוא יודע שיש לה שמחה.
לפי החינוך – המצווה היא להימצא בביתו ולא לצאת מביתו לתקופה ממושכת:
שנצטוינו שישמח החתן עם אשתו שנה אחת, כלומר, שלא ייסע חוץ לעיר לצאת למלחמה ולא לעניינים אחרים לשבת זולתה ימים רבים, אלא ישב עמה שנה שלמה מיום הנישואין.
לפי הסמ"ק – המצווה מוטלת על כל אדם לקיום "עונה":
לשמח את אשתו, כדכתיב: 'ושמח את אשתו אשר לקח'. יש בעשה זה לאו, שנאמר: 'ועונתה לא יגרע'... ואפילו אשתו מעוברת מצווה לשמחה אם סבור הוא שהיא מתאווה ויש בו בריאות לעשות.
הסמ"ג אינו מביא מצווה זו. הרי"פ פערלא (לאוין קנה) מציע שלשיטתו אין בפסוק ציווי אלא היתר לחתן בשנה ראשונה לשמח את אשתו ולא לצאת לצבא:
סבירא ליה דאין זו מצות עשה כלל, דלא קאמר קרא אלא דאף על גב דכל ישראל שרויים בצער מלחמה, מכל מקום רשאי לפרוש עצמו מן הצבור... ושמח את אשתו.
נקודה לעיון: שיטת הרמב"ם
בספר המצוות (עשה ריד) כותב הרמב"ם בדומה ליראים וסיעתו, שזו מצווה שמוטלת על החתן – להימצא עם אשתו ולשמחה.
שציוונו להתייחד החתן עם אשתו שנה תמימה, שלא ייסע חוץ לעיר ולא יצא בצבא ולא יעבור עליו דבר מהדברים הדומים לאלו, אבל ישמח עמה עד מלוא שנה מיום בואו אליה.
וכן כותב הרמב"ם במניין המצוות הראשון שבפתיחת משנה תורה (עשה ריד):
לשמח חתן את אשתו שנה, שנאמר: 'נקי יהיה לביתו שנה אחת'.
אולם במניין המצוות על פי סדר ההלכות, מגדיר הרמב"ם את המצווה באופן שונה:
להיות מארס ובונה בניין ונוטע כרם שמחין בקניינם שנה תמימה ומחזירין אותן מן המלחמה.
לפי ניסוח זה, המצווה מוטלת על הציבור – לשחרר מן המלחמה את הנושא אישה, הבונה בית והנוטע כרם.
בשיטה זו נוקט הרמב"ם גם בהלכותיו: הוא מביא מצווה זו בהלכות מלכים ומלחמות, ואילו בהלכות אישות אינו מזכיר מצווה על החתן לשמח את אשתו.