המקור בתורה
בפרשת משפטים (שמות כא, י) נאמר לגבי אמה עברייה:
אִם אַחֶרֶת יִקַּח לוֹ, שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע.
חז"ל (מכילתא, שם) למדו מן הפסוק שאדם מחויב לאשתו בשאר, כסות ועונה.
מחלוקת התנאים
לפי תנא קמא (כתובות מז:) – הפסוק מלמד על חיוב הבעל במזונות, כסות וחיי אישות:
'שארה' – אלו מזונות... 'כסותה' – כמשמעו... 'עונתה' – זו עונה האמורה בתורה.
לפי רבי אליעזר בן יעקב (כתובות מח.) – הפסוק מלמד רק על חיוב הבעל בכסות אשתו:
רבי אליעזר בן יעקב אומר: 'שארה כסותה' - לפום שארה תן כסותה, שלא יתן לה לא של ילדה לזקינה ולא של זקינה לילדה. 'כסותה ועונתה' – לפום עונתה תן כסותה, שלא יתן חדשים בימות החמה ולא שחקים בימות הגשמים.
לפי "תני רב יוסף" – הפסוק מלמד רק על חיוב הבעל בחיי אישות:
תני רב יוסף: 'שארה' – זו קירוב בשר, שלא ינהג בה מנהג פרסיים, שמשמשין מטותיהן בלבושיהן.
מחלוקת הראשונים
רש"י (שמות, שם) מביא את הסברו של תנא קמא, שלפיו הפסוק מלמד על חיוב במזונות, כסות וחיי אישות.
בשיטה זו נוקט גם הרמב"ם (אישות יב, א-ב) הפוסק שהחיוב במזונות, כסות וחיי אישות הוא מן התורה:
כשנושא אדם אישה... יתחייב לה בעשרה דברים...והעשרה שלושה מהן מן התורה, ואלו הן: שארה כסותה ועונתה. שארה – אלו מזונותיה, כסותה – כמשמעה, עונתה – לבא עליה כדרך כל הארץ.
הרמב"ן (שמות, שם) חולק על רש"י, ולדעתו להלכה הפסוק מלמד על חיוב הבעל בחיי אישות בלבד, ואילו חיוב המזונות הוא תקנת חכמים:
והמובן בסוגית הגמרא שהם דברי יחיד, והלכה מזוני תקינו לה רבנן... ועניין הכתוב, שאם יקח אחרת, קירוב בשרה של זו וכסות מיטתה ועת דודיה לא יגרע ממנה.
נקודה לעיון: גדר חיוב הבעל במזונות אשתו
האחרונים (סמ"ע צז, נז; בני אהובה אישות יב, א; שו"ת חתם סופר אבן העזר קלא; חזון איש בבא קמא כג, כח; קובץ שיעורים כתובות שא) מביאים ראיות שונות לכך שחיוב המזונות אינו חיוב ממוני, אלא חלק מחיי האישות, שבמסגרתם הבעל מחויב לדאוג לצורכי אשתו.
לדעת החתם סופר(שם), הגדרה זו תלויה במחלוקת הראשונים דלעיל:
לשיטת תוספות והרמב"ן,שהחיוב הוא מדרבנן – זהו חיוב ממוני רגיל.
לשיטת הרמב"ם,שהחיוב הוא מן התורה – זהו חלק מחיי האישות.
לדעת הסמ"ע (שם) – לשיטת הרמב"ם יש בחיוב מזונות שני רבדים:
החיוב מן התורה – כחלק מחיי האישות.
חיוב נוסף שתיקנו חכמים – כחיוב ממוני, בתמורה לזכות הבעל במעשה ידי אשתו.