המקור בתורה
בפרשת קדושים (ויקרא יט, כט) נאמר:
אַל תְּחַלֵּל אֶת בִּתְּךָ לְהַזְנוֹתָהּ, וְלֹא תִזְנֶה הָאָרֶץ וּמָלְאָה הָאָרֶץ זִמָּה.
·האם מדובר באיסור?
בה"ג (לא תעשה קלד-קלה) מונה שני לאוין נפרדים:
(קלג) אל תחלל את בתך להזנותה.
(קלד) ולא תזנה הארץ.
הרמב"ם (שורש ה) חולק על בה"ג וטוען שבפסוק יש לאו אחד בלבד – "אַל תְּחַלֵּל אֶת בִּתְּךָ לְהַזְנוֹתָהּ",
·טעם המחלוקת
הרמב"ן (השגות לספר המצוות, שורש ה; ויקרא, שם) הולך בשיטת בה"ג, וסובר שקיימים שני איסורים נפרדים:
"אַל תְּחַלֵּל אֶת בִּתְּךָ לְהַזְנוֹתָהּ" – איסור על האב למסור את בתו לזנות.
"וְלֹא תִזְנֶה הָאָרֶץ" – איסור המופנה אל הזונים עצמם:
עיקר הכתוב שהוא לאו שני, וכבר מנאו בעל הלכות גדולות בחשבון הלאוין. והיא אזהרה לאיש הזונה ולבת עצמה שלא תמסור עצמה לשם זנות.
לדעת הרמב"ם – "וְלֹא תִזְנֶה הָאָרֶץ" אינו לאו עצמאי אלא טעם לאיסור "אַל תְּחַלֵּל אֶת בִּתְּךָ לְהַזְנוֹתָהּ":
השורש החמישי שאין ראוי למנות טעם המצוה מצוה בפני עצמה. פעמים יבוא בטעמי המצות דמיון לאוין, ויחשוב בהם שהם מכלל מה שיימנה ביחוד... וכאומרו: 'אל תחלל את בתך להזנותה ולא תזנה הארץ', שאמרו 'לא תזנה הארץ' הוא טעם, כאילו יאמר שטעם איסור זה כדי שלא תזנה הארץ.