בסוף פרשת שופטים עוסקת התורה בדין עגלה ערופה:

כי ימצא חלל באדמה אשר ה' אלהיך נתן לך לרשתה נפל בשדה, לא נודע מי הכהו. ויצאו זקניך ושפטיך, ומדדו אל הערים אשר סביבת החלל. והיה העיר הקרבה אל החלל, ולקחו זקני העיר ההוא עגלת בקר אשר לא עבד בה אשר לא משכה בעל. והורדו זקני העיר ההוא את העגלה אל נחל איתן אשר לא יעבד בו ולא יזרע, וערפו שם את העגלה בנחל. ונגשו הכהנים בני לוי כי בם בחר ה' אלהיך לשרתו ולברך בשם ה', ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע. וכל זקני העיר ההוא הקרבים אל החלל, ירחצו את ידיהם על העגלה הערופה בנחל. וענו ואמרו, ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו. כפר לעמך ישראל אשר פדית ה' ואל תתן דם נקי בקרב עמך ישראל, ונכפר להם הדם. ואתה תבער הדם הנקי מקרבך, כי תעשה הישר בעיני ה'. [דברים כא, א-ט]

בפרשייה זו נאמר שכאשר נמצא חלל שרוצחו אינו ידוע, זקני "העיר הקרובה אל החלל" צריכים להביא עגלה "אל נחל איתן אשר לא יעבד בו ולא יזרע" ולעורפה שם. לאחר מכן הזקנים רוחצים את ידיהם בנחל ואומרים: "ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו", והכהנים אומרים: "כפר לעמך ישראל אשר פדית ה' ואל תתן דם נקי בקרב עמך ישראל".

מצוה זו היא ייחודית שכמעט ואין מצוה הדומה לה, ולכן נחלקו הראשונים בביאור טעמה ומשמעותה.

הרמב"ם כותב במורה הנבוכים:

תועלת עגלה ערופה היא גילוי ההורג, ולחיזוק עניין זה שהמקום אשר בו העגלה לא יעבד בו ולא יזרע לעולם, והרי בעל אותה הקרקע יחפש כל מיני עצות ויחקור עד שיוודע ההורג כדי שלא תיערף העגלה ולא תאסר עליו אדמתו זו לעולם. [מורה הנבוכים ג, מ]

לדבריו, מגמת המצוה היא לשם גילוי זהות הרוצח.

הרמב"ם מבאר על פי דרכו כיצד על ידי ההתעסקות בענייני עריפת העלה תתגלה זהות הרוצח:

והכרחי על הרוב בעת החקירה ויציאת הזקנים והמדידה והבאת העגלה שתרבה שיחת בני אדם ודיבורם, ואולי בפרסום הדבר יוודע ההורג ויאמר אותו שידע את ההורג או שמע עליו או הורוהו על כך נסיבות 'פלוני הוא ההורג', כי משיאמר אדם ואפילו אישה או שפחה פלוני הרגו לא תיערף העגלה. וכבר נקבע שאם נודע ההורג ונתעלמו ממנו והעידו ה' על עצמם שאינם יודעים אותו, תהיה בכך עזות גדולה ואשמה חמורה, נמצא כי אפילו אישה אם ידעה היא אומרת. ומשיוודע הושגה התועלת, כי אף על פי שלא יהרגוהו בית דין יהרגהו המלך, שהוא רשאי להרוג בידים מוכיחות, ואם לא יהרגנו המלך יהרגנו גואל הדם וימצא תחבולה להתנכל לו להורגו. [שם]

הרמב"ן חולק על טעמו של הרמב"ם:

והנה לפי הטעם הזה יש בתחבולה הזו תועלת, אבל המעשה איננו נרצה בעצמו. והיה ראוי עוד שיעשה בשדה טוב ראוי לזריעה, שיכירו בו רואיו, כי בנחל איתן לא יוודע מדוע לא יעבד בו. [רמב"ן דברים כא, ה]

לטענת הרמב"ן, טעמו של הרמב"ם אינו מבאר מדוע עריפת העגלה נעשית דווקא בנחל איתן, ולפי טעמו מתאים היה שעריפת העגלה תיעשה דווקא בשדה הראוי לזריעה.

בשל כך מבאר הרמב"ן את טעם המצוה באופן שונה:

ולפי דעתי, יש בו טעם כענין הקרבנות הנעשים בחוץ שעיר המשתלח ופרה אדומה, ולפיכך מנו חכמים עגלה ערופה מכלל החוקים. [שם]

דברי הרמב"ן בעניין זה מבוססים על שיטתו העקרונית, הנזכרת מספר פעמים בפירושו לתורה [ויקרא טז, ח; במדבר יט, ב], שמלבד הקרבנות הקרבים לה' על גבי המזבח, יש "קרבנות הנעשים בחוץ": שעיר המשתלח, פרה אדומה ועגלה ערופה. ואם כן, לפי הרמב"ן עגלה ערופה היא מעין קרבן הבא לכפר על עוון הרציחה.

למחלוקת זו בטעם מצות עגלה ערופה יש תוצאות להלכה.

המשנה במסכת קידושין מונה את עגלה ערופה בין איסורי ההנאה שלא ניתן לקדש בהם אישה:

המקדש בערלה, בכלאי הכרם, בשור הנסקל, ובעגלה ערופה, בציפורי מצורע, ובשיער נזיר, ופטר חמור, ובשר בחלב, וחולין שנשחטו בעזרה – אינה מקודשת. [משנה קידושין נו:]

הגמרא מבארת את מקור איסור ההנאה בעגלה ערופה:

עגלה ערופה מנלן? אמרי דבי רבי ינאי: כפרה כתיב בה כקדשים. [קידושין נז.]

הקהילות יעקב מציע שתי דרכים בהבנת דברי הגמרא "כפרה כתיב בה כקדשים":

ונראה דיש לחקור באותו איסור שחל עליו בירידתו לנחל איתן, אם זהו משום שאית ביה צד קדושה, שהרי כפרה קעביד ואיסורו הוא מדין קדשים, או שהוא רק איסור הנאה בעלמא כערלה וכלאי הכרם. והנה ממה שאמרו 'כפרה כתיב ביה כקדשים' אין להכריח שהוא מדין קדשים, דלא קאמר שהוא קדשים רק שהוא כעין היקש לקדשים, ולכן ילפינן מזה דדינו כקדשים... אבל האיסור עצמו שפיר יש לומר דהוא איסור הנאה בעלמא ולא מדין קדשים.

[קהילות יעקב סוטה סי' ז]

שתי דרכים אלו תלויות בהבנת מהות עגלה ערופה: לפי דרכו של הרמב"ן, שעגלה ערופה היא מעין קרבן המכפר על הרציחה, יש להבין את דברי הגמרא כפשוטם: בדומה לקדשים, גם עגלה ערופה באה לכפר, ולכן היא אסורה בהנאה כקדשים. לעומת זאת, לפי דרכו העקרונית של הרמב"ם, נראה שדברי הגמרא הם בגדר היקש בלבד: כשם שקדשים אסורים בהנאה, כך גם עגלה ערופה אסורה בהנאה, אך אין בכך כדי ללמד על קשר תוכני בין עגלה ערופה לקדשים.

בין הבנות אלו יש נפקותא לדינא. תוספות נוקטים כדבר פשוט שאין מעילה בעגלה ערופה:

ואל תתמה על מה שפירשתי דתרומת הדשן לית בה מעילה אלא איסור הנאה אף על גב דהכא קאמר מועלין כו', הא קאמר נמי עגלה ערופה מועלין בה ובההיא לית בה מעילה, אלא איסור הנאה קאמר. [תוס' יומא נט: ד"ה והרי]

לעומתם, תוספות ישנים מסתפקים בכך:

ועגלה ערופה שני כתובים כו' – לאו במעילה, כי לא מצינו דשייכא מעילה בעגלה ערופה, אלא איסור הנאה מן התורה קאמר, ואפילו היה שם מעילה ממש לא תיקשי, דנילף במת נמי משם שם בעגלה, דבמת לא שייכא בו מעילה שאינו הקדש. [תוס' ישנים סא. ד"ה ועגלה]

והמאירי נוקט שיש מעילה בעגלה ערופה:

עגלה ערופה אסורה בהנאה ומועלין בה, שהרי כפרה כתוב בה כקדשים, שנאמר 'כפר לעמך ישראל'. [מאירי קידושין נז. ד"ה עגלה]

שיטת המאירי מבוססת על ההבנה שעגלה ערופה דומה במהותה לקדשים, ולכן גם בה יש מעילה. לעומת זאת, בשיטת תוספות יש להסתפק: ייתכן ולשיטתם עגלה ערופה אינה דומה לקדשים, ולכן מעילה אינה שייכת בה. עם זאת, ייתכן וגם לשיטתם עגלה ערופה היא כקדשים, ואף על פי כן אין מקור לכך שיש בה מעילה, ולכן הואיל והיא אינה קרבן גמור אין בה מעילה (וכדברי תוספות ישנים)[1].

שאלה זו, האם עגלה ערופה דומה במהותה לקדשים, עולה מדברי הראשונים בהקשר נוסף.

תוספות מביאים את קושיית ה"ר משה מפונטייזא:

הקשה הרב רבי משה מפונטייז' זצ"ל, דבפרק אותו ואת בנו תנן 'השוחט עגלה ערופה ושור הנסקל וכו' חייב ורבי שמעון פוטר', פירוש דהוי ליה שחיטה שאינה ראויה, ופריך בגמרא, 'והתנן, נמצא ההורג עד שלא נערפה העגלה תצא ותרעה בעדר', אלמא לא מיתסרא מחיים ואמאי פוטר ר' שמעון. ומשום הכי קאמר עלה 'עגלה ערופה אינה משנה', ואמאי לא קאמר דשוחט דמתניתין היינו עורף, ורבי שמעון פוטר משום דלא חזיא לאכילה, וחייב לרבנן דעריפתה זו היא שחיטתה כדאמרינן הכא דחייתו לצוק זו היא שחיטתו, ובפרק חטאת העוף בזבחים אמרינן דעריפה מטהרת מידי נבילה. [תוס' יומא סד. ד"ה דחייתו]

ה"ר משה מפונטייזא מקשה, מדוע אין אומרים לגבי עריפת העגלה – 'עריפתה זו היא שחיטתה', כשם שאנו אומרים לגבי שעיר המשתלח – "דחייתו לצוק זו היא שחיטתו".

תוספות מביאים את תירוצו של רבנו תם, שאכן יש לומר הגדרה זו לגבי עריפת העגלה, אך הגמרא לא העמידה את המשנה בחולין [פא:] כעוסקת במציאות זו, משום שנאמר בה "השוחט" ולא 'העורף'. אמנם, בספר הישר מובאת תשובתו של רבנו תם לה"ר משה מפונטייזא, שניתן לחלק בין דחיית שעיר המשתלח לצוק לבין עריפת העגלה:

ואם בא לחלוק בין הפרקים, יכול לתת חילוק בין דחיית צוק שהוא הכשר מצוה, לעריפת עגלה שהיא לכפרת חטא, שאף על פי שעריפתה מטהרתה מידי נבלה, אפילו הכי עריפתה שהיא מצוה הבאה על חטא אינה דומה לדחיית צוק, דדחיית צוק הוי כשחיטת עולת קדשים דאסורה באכילה וכמליקת עוף דמותר באכילה, הלכך חשוב דחיית צוק שחיטה, דאם שחט המוכר את אמו אסור לדחותו לצוק, דהוי הכשרו כמליקת עולת העוף.

[ספר הישר חלק התשובות סי' נב אות ה]

לדברי רבנו תם, דווקא לגבי שעיר המשתלח יש לומר "דחייתו לצוק זו היא שחיטתו", הואיל ושחיטתו היא "כשחיטת עולת קדשים" – מעין מעשה של הקרבה; עריפת העגלה, לעומת זאת, היא מעשה של הריגה ואיבוד בעלמא, ולכן לגביה אין אומרים 'דחייתו לצוק זו היא שחיטתו'.

ניתן לבסס את דברי רבנו תם, שעריפת העגלה אינה הקרבה אלא הריגה ואיבוד, לאור השוואה למצות עריפה נוספת:

וכל פטר חמר תפדה בשה, ואם לא תפדה וערפתו. [שמות יג, יג]

עריפת פטר חמור היא בגדר קנס, "הוא הפסיד ממונו של כהן – לפיכך יופסד ממונו" [בכורות י:]. ואם כן, מסתבר שגם עריפת העגלה אינה הקרבה אלא מעשה של הפסד וכילוי.

הרב תמיר גרנות מעמיק דברים אלו:

דומה שיש ללמוד מהמקבילה הישירה היחידה: "ופטר חמור תפדה בשה, ואם לא תפדה וערפתו" (שמות לד, כ). לשון עריפה מופיעה רק בפטר חמור ובעגלה. בפטר חמור ההוראה לערוף ברורה מתוך ניגודה, שהרי מדובר בבכור שצריך להיות מוקרב על המזבח. אם תפדה אותו בשה, תביא את השה ותשחט אותו. אך אם לא תפדה – "וערפתו" – מפני שאיננו יכול לשמש קרבן, ואף אסור שיהיה כן. העריפה היא צורה של הריגה אנטי-פולחנית.

[הרב תמיר גרנות, 'דברים – אמונה, אדם, עם' עמ' 556]

לדבריו, חובת העריפה באה להדגיש שהעגלה אינה קרבן; היא אינה מוקרבת אלא נהרגת.

באופן דומה מבאר הרש"ר הירש מדוע הכהנים מוזכרים בפרשייה זו רק לאחר עריפת העגלה:

ואין להתעלם מן העובדה שסיוע הכהנים נזכר רק אחרי העריפה. על ידי כך ניטלה מן העריפה אף נגיעה קלה למשמעות קרבן, ובכך היא שונה מהותית מפרה אדומה שכל מעשיה נמסרו דוקא לכהן. [רש"ר הירש שם, ה]

לדבריו, התורה מדגישה שהעריפה אינה נעשית על ידי הכהנים, הואיל והיא אינה הקרבה.

הרב תמיר גרנות מבאר על פי זה את משמעותה של עריפת העגלה:

נראה, שעריפת העגלה איננה אלא שחזור מזעזע של הרצח שאירע ונותר ללא כתובת. כדי שנוכל להתייחס במלוא כובד האחריות לרצח, שכבר אינו לפנינו, כדי שלקיחת האשמה או הסרתה לא תיעשה מתוך אדישות מוסרית או ריחוק רגשי, התורה קובעת שנוסח ההצהרה והתפילה יאמר רק אחרי עריפת עגלה צעירה שלא הספיקה לחיות חיים פרודוקטיביים, שתזכיר לכולנו באמצעות מראה ההרג חסר הטעם, ואפילו אם רק באופן סמלי ואסתטי, מדוע אנחנו נמצאים כאן, ועד כמה מזעזע הוא המוות בלא עת. רק מתוך זעזוע רגשי עמוק יכולה רחיצת הכפיים וההצהרה להתקבל ברצינות. [הרב תמיר גרנות, שם]

לאור דברים אלו נראה שעיקרה של פרשיית עגלה ערופה באה ללמד על האחריות המוטלת על כתפי החברה ביחס למעשי רציחה. התורה מדגישה שהחברה אינה יכולה להתעלם ממעשים אלו ולפטור אותם באמירה שהם נעשו על ידי פושעים אלמונים. התורה מורה לנו ש"העיר הקרובה אל החלל" צריכה לערוף עגלה, ובכך לגרום לציבור להזדעזע ממעשה הרציחה. רק לאחר מכן יכולים זקני העיר לרחוץ את ידיהם ולהצהיר שהם אינם אשמים ברציחה זו, ולבסוף באים הכהנים ומבקשים כפרה – שהחברה לא תיענש על הרציחה שנעשתה בתחומה[2].

נראה להעמיק דברים אלו לאור ההתייחסויות של התורה לרציחה בחומשים השונים.

בספר שמות [כא, יב-יד] עוסקת התורה, במסגרת פרשיית הנזיקין, בעונשו של הרוצח. בספר במדבר [לה, ט-לד] עוסקת התורה ברציחה בשוגג ובמזיד ביחס לטומאת הארץ – "ולא תחניפו את הארץ אשר אתם בה כי הדם הוא יחניף את הארץ, ולארץ לא יכפר לדם אשר שפך בה כי אם בדם שפכו. ולא תטמא את הארץ אשר אתם ישבים בה אשר אני שכן בתוכה, כי אני ה' שכן בתוך בני ישראל" [במדבר לה, לג-לד]. ובספר דברים [יט, א-יג; כא, א-ט] עוסקת התורה ברציחה מההיבט החברתי והציבורי – מניעת שפיכות דמים "בקרב ארצך אשר ה' א-להיך נותן לך נחלה" [דברים יט, י], ואחריות העם על שפיכות דמים שנעשתה בקרבו ובקשת כפרה על כך – "כפר לעמך ישראל אשר פדית ה' ואל תתן דם נקי בקרב עמך ישראל" [דברים כא, ח].

נראה כי שלוש התייחסויות אלו נובעות משלושה היבטים שונים הקיימים במעשה הרציחה: הרציחה היא, בראש ובראשונה, פשע של האדם כלפי זולתו, ומכאן חיוב המיתה שמשיתה התורה על הרוצח. בנוסף, רציחה מטמאת את הארץ. במהלך חומש במדבר התורה חוזרת ומלמדת שה' שוכן בתוך בני ישראל, ורציחה גורמת לטומאה ולסילוק השכינה. אמנם, רציחה אינה לא רק פשע של היחיד או מניעה מהשראת השכינה; רציחה היא גם עניין ציבורי. הציבור צריך למגר את הרציחות מקרבו, ועליו לשאת באחריות ולהתייחס לכל רציחה שנעשתה בתחומו. זהו, אם כן, ההיבט בו עוסקת התורה בחומש דברים[3].

בכך אנו זוכים לסיים את סדרת שיעורי 'יסודות סוטה'. בעזרת ה' בשיעור הבא נתחיל את סדרת שיעורי 'יסודות גיטין'.