בפרשת שופטים עוסקת התורה בדיני המלחמה. התורה פותחת באיסור לפחד במלחמה ובדברים שאומר הכהן לעם בשעת היציאה למלחמה:

כי תצא למלחמה על איבך וראית סוס ורכב עם רב ממך לא תירא מהם, כי ה' אלהיך עמך המעלך מארץ מצרים. והיה כקרבכם אל המלחמה, ונגש הכהן ודבר אל העם. ואמר אלהם שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה על איביכם אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם. כי ה' אלהיכם ההלך עמכם להלחם לכם עם איביכם להושיע אתכם.

[דברים כ, א-ד]

מן הכתובים עולה שמטרת דברי הכהן היא חיזוק רוחו של העם לקראת היציאה למלחמה.

כדברים אלו כותב ספר החינוך:

שורש מצוה זו ידוע, כי בשעת מלחמה צריכים אנשי המלחמה חיזוק, ומפני שהאדם נשמע יותר כשהוא נכבד, ציותה התורה להיות הממונה לחזק בדברים טובים מן הכהנים שהם מבחר העם. [ספר החינוך מצוה תקכו]

לאור תפיסתו זו מחדש ספר החינוך חידוש להלכה:

שנצטווינו למשוח כהן אחד בשמן המשחה ולמנותו להיות מדבר עם העם בשעת מלחמה, וזה הכהן נקרא משוח מלחמה, ומן המצוה זו שיאמר הכהן המשוח אל העם בשעת המלחמה שלושה כתובים הנזכרים בתורה... ויוסף עוד משלו דברים אחרים יעוררו בני אדם למלחמה וישיאום לסכן בנפשם לעזור דת האל ולשמרה ולהנקם מהסכלים המפסידים סדרי המדינות. [שם]

ספר החינוך כותב שהכהן אינו אומר בפני הלוחמים רק את הכתוב בתורה, אלא הוא מוסיף ואומר דברים המחזקים את הלבבות ומחזקים את הלוחמים במלחמתם כנגד אויביהם.

המנחת חינוך תמה על חידוש זה:

גם נראה פשוט דהכהן והשוטרים אסורים להוסיף על הפסוקים שבתורה, רק צריכים לומר מה שציותה התורה, כמו ברכת כהנים דאסור להוסיף ברכה כגון 'ד' אלקיכם' וגו', כמו שמבואר בראש השנה, וכאן נמי דמאי שנא, והוא בכלל בל תוסיף. וצריך עיון על הרב המחבר דכתב 'ויוסף עוד דברים משלו יעוררו' כו', מנא ליה, דודאי אסורים להוסיף, דמאי שנא מכל המצות וברכת כהנים, וצריך עיון. [מנחת חינוך, שם]

לדברי המנחת חינוך, הואיל והתורה מצווה את הכהן לומר נוסח מסוים, עליו לקרוא נוסח זה ככתבו ללא שינוי – לא להוסיף עליו ולא לגרוע ממנו, ואם הכהן מוסיף דברי חיזוק נוספים, הרי הוא עובר באיסור 'בל תוסיף'.

המנחת חינוך טוען שיש להשוות את דברי כהן משוח מלחמה לברכת כהנים, שלגביה אומרת הגמרא:

מנין לכהן שעולה לדוכן, שלא יאמר הואיל ונתנה לי תורה רשות לברך את ישראל אוסיף ברכה אחת משלי, כגון 'ה' אלהי אבותכם יסף עליכם'? תלמוד לומר 'לא תספו על הדבר'.

[ר"ה כח:]

לדבריו, כשם שאסור לכהנים להוסיף ברכה על ברכת כהנים שבתורה, כך אסור לכהן משוח מלחמה להוסיף דברי חיזוק על הדברים הכתובים בתורה.

מדברי המנחת חינוך עולה כי אמנם טעם המצוה הוא חיזוק רוחו של העם לפני היציאה למלחמה, אך גדר המצוה הוא אמירת הכתובים האמורים בתורה, ויש לומר כתובים אלו כהווייתם ללא שינוי.

נראה לתמוך את תפיסתו של המנחת חינוך, שהמצוה היא אמירת הכתובים כהווייתם ללא שינוי, מדין המשנה שדברי הכהן צריכים להיאמר בלשון הקודש:

משוח מלחמה בשעה שמדבר אל העם בלשון הקודש היה מדבר, שנאמר 'והיה כקרבכם אל המלחמה ונגש הכהן' – זה כהן משוח מלחמה, 'ודבר אל העם' – בלשון הקודש. [משנה מב.]

המשנה מבארת את מקורו של דין זה, אך יש להבין את טעמו: מדוע על הכהן לומר את דבריו דווקא בלשון הקודש? הרי דבריו נועדו לחזק את העם, ואם כן מדוע דבריו אינם נאמרים בשפה אותה דובר העם?!

הרש"ר הירש כותב בביאור עניין זה:

הכהן משוח המלחמה אומר את הדברים בלשון הקודש כמות שהם כתובים בתורה... אין הוא מבטא את המחשבות ואת ההבטחות של עצמו, אלא הוא מוסר את הבטחות ה' הכתובות בתורתו והנתונות לכל הזמנים. [רש"ר הירש שם, ג]

לדבריו, דברי הכהן אינם דברי חיזוק גרידא, אלא הם דברי ה', ולכן עליו לומר את הכתובים בלשונם[1].

הרש"ר הירש מוסיף ומבאר שדברי כהן משוח מלחמה דומים במהותם לברכת כהנים: הכהנים אינם מברכים את העם בברכתם האישית, אלא הם מוסרים לעם את ברכת ה' הכתובה בתורה, ולכן עליהם לומר ברכה זו כהווייתה, בלשון הקודש.

לאור דברים אלו, מסתבר להוסיף ולהשוות בין ברכת כהנים לדברי כהן משוח מלחמה, כדברי המנחת חינוך דלעיל: כשם שברכת כהנים צריכה להיאמר כהווייתה, ללא תוספת וללא שינוי, כך גם כהן משוח מלחמה צריך לומר את הכתובים כהווייתם, ללא תוספת וללא שינוי.

דברים אלו אמורים לגבי דברי החיזוק אותם אומר הכהן לעם. התורה מוסיפה ואומרת:

ודברו השטרים אל העם לאמר מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו ילך וישב לביתו, פן ימות במלחמה ואיש אחר יחנכנו. ומי האיש אשר נטע כרם ולא חללו ילך וישב לביתו, פן ימות במלחמה ואיש אחר יחללנו. ומי האיש אשר ארש אשה ולא לקחה ילך וישב לביתו, פן ימות במלחמה ואיש אחר יקחנה. ויספו השטרים לדבר אל העם ואמרו מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישב לביתו, ולא ימס את לבב אחיו כלבבו. [דברים כ, ה-ז]

כתובים אלו מתארים שתי אמירות של השוטרים: האמירה הראשונה קוראת למי שבנה בית חדש ולא חנכו, נטע כרם ולא חיללו וארש אישה ולא לקחה לשוב לביתו, והאמירה השנייה קוראת לירא ורך הלבב לשוב לביתו.

מפשט הכתובים נראה ששתי אמירות אלו נאמרת על ידי השוטרים לבדם, אמנם הגמרא מבחינה בין האמירות השונות:

תנו רבנן, 'ודברו השוטרים' – יכול דברים של עצמן? כשהוא אומר 'ויספו השוטרים' הרי דברים של עצמן אמור, הא מה אני מקיים 'ודברו השוטרים'? בדברי משוח מלחמה הכתוב מדבר, הא כיצד? כהן מדבר ושוטר משמיע. תני חדא, כהן מדבר ושוטר משמיע, ותניא אידך, כהן מדבר וכהן משמיע, ותניא אידך, שוטר מדבר ושוטר משמיע. אמר אביי: הא כיצד? מ'ונגש' ועד ו'דברו' – כהן מדבר וכהן משמיע, מ'ודברו' עד 'ויספו' – כהן מדבר ושוטר משמיע, מ'ויספו' ואילך – שוטר מדבר ושוטר משמיע. [סוטה מג.]

לדברי הגמרא, את האמירה למי שבנה בית, נטע כרם וארש אישה אומר הכהן ומשמיע השוטר, ורק את האמירה לירא ורך הלבב אומר השוטר לבדו. לעומת שתי אמירות אלו, את דברי החיזוק אומר הכהן ללא שוטר – "כהן מדבר וכהן משמיע".

הסיבה שדברי החיזוק נאמרים דווקא על ידי הכהן והאמירה לירא ורך הלבב נאמרת דווקא על ידי השוטר, ברורה מסברה. הכהן הוא איש התורה והאמונה, ואילו השוטר הוא איש המעשה. בהתאם לכך, הכהן מביע את האמירה האמונית העקרונית שאין מקום לירא מהמלחמה: "כי ה' א-להיכם ההלך עמכם להלחם לכם עם איביכם להושיע אתכם" [שם, ד]. לעומתו, השוטר מתייחס לעובדה שלא כל האנשים חדורים בתודעה זו; יש אנשים היראים מהמלחמה, ועליהם לשוב לביתם כדי שלא לפגוע בחוסן של הלוחמים האחרים.

על פי דרך זו, נראה שהאמירה למי שבנה בית, נטע כרם וארש אישה שייכת במהותה גם לכהן וגם לשוטר: יסוד הפטור מגיע מהתורה, שהתורה פטרה אנשים אלו מהמלחמה, ולכן את האמירה הראשונית אומרת הכהן. עם זאת, אמירה זו היא גם בעלת משמעות מעשית, ולכן השוטר הוא המשמיע אותה לעם.

על פי דברים אלו, מסתבר שדווקא דברי הכהן, המוסר את דברי ה', צריכים להיאמר בלשון הקודש. לעומת זאת, דברי השוטרים הנאמרים לעם לשם התארגנות הצבא לקראת המלחמה, יכולים להיאמר בכל לשון.

הבחנה זו בין דברי הכהן לדברי השוטרים מפורשת בדברי הירושלמי:

שוטר שומע פרשה מפי כהן ואומרה לעם בכל לשון. [ירושלמי פ"ח ה"א]

אמנם, הקרן אורה טוען שהבבלי חולק על כך:

ומשמע בשמעתין דכל הני דברים בלשון הקודש נאמרים, אפילו השמעת השוטרים, דהא גם בהו כתיב דיבור, וילפינן בגזירה שווה מ'משה ידבר'. אבל בירושלמי אמרינן דכהן מדבר בלשון הקודש ושוטר משמיע בכל לשון. וכן מסתבר, כיון דצריך להשמיע לכל העם. ונראה דהירושלמי לטעמו דיליף בלשון הקודש: 'ונגש הכהן' מ'ונגשו הכהנים', אם כן לא שמעינן אלא שהכהן מדבר בלשון הקודש, אבל שוטר משמיע בכל לשון. אבל תלמודין דיליף מ'ודבר', גם השוטרים צריכין לדבר בלשון הקודש. [קרן אורה מג. ד"ה ודברו השוטרים]

לדברי הקרן אורה, דברי הירושלמי מבוססים על שיטתו במקור החובה שדברי הכהן ייאמרו בלשון הקודש:

משוח מלחמה למה? בגין דכתיב 'ודיבר'. הרי קרית שמע, הרי כתיב בה 'ודברת בם' והיא נאמרת בכל לשון? אלא בגין דכתיב בה 'אמירה'. הרי פרשת וידוי מעשר הרי כתיב בה 'אמירה' והיא נאמרת בכל לשון? אמר רבי חגיי: נאמר כאן נגישה ונאמר להלן 'ונגשו הכהנים בני לוי', מה נגישה שנאמר להלן בלשון הקודש אף כאן בלשון הקודש.

[ירושלמי פ"ח ה"א]

הירושלמי סובר שדין זה נלמד מהכתוב "ונגש הכהן", ולכן הוא מתייחס לדברי הכהן בלבד.

לעומת זאת, הבבלי מביא לדין זה מקור שונה:

שנאמר 'ודבר', ולהלן אומר 'משה ידבר והאלהים יעננו בקול' – מה להלן בלשון הקודש, אף כאן בלשון הקודש. [סוטה מב.]

הבבלי סובר שדין זה נלמד מהכתוב "ודבר", ולכן – לדברי הקרן אורה – דין זה מתייחס גם לגבי השוטרים, שגם לגביהם נאמר לשון דיבור.

על פי שיטה זו, שגם דברי השוטרים נאמרים בלשון הקודש, נראה לבאר את טעם החובה לומר בלשון הקודש באופן שונה, על פי דברי האור שמח:

בבלי (סוטה מ"ג ע"א) יליף 'שנאמר ודבר ולהלן אומר משה ידבר כו', מה להלן בלשון הקודש אף כאן בלשון הקודש', ובירושלמי (שם פ"ח ה"א) 'למה בגין דכתיב ודבר, הרי קריאת שמע דכתיב ודברת בם והיא נאמרת בכל לשון, אלא בגין דכתיב בה אמירה, הרי פרשת וידוי מעשר נאמרת בכל לשון, וכתיב בה אמירה'. ותלמודין לא מיחשיב זה לקושיא, דילפינן מה שצריך לדבר אל העם ממשה, דכתיב 'משה ידבר', ששם פירוש אל העם, אבל תמן בקריאת שמע הרי אומרים להשם יתברך, ולפניו כל לשון שווה... וכזה לדעתי ביאור דברי הגמרא שם דף ל"ב (ע"ב): 'דנין אמירה גרידתא מאמירה גרידתא, ואין דנין אמירה גרידתא מעניה ואמירה', שהכוונה דבציבור, שמדבר אל הציבור, טפי מסתברא לומר בלשון הקודש המיוחד להציבור והמאחד האומה בזה. [אור שמח הל' מלכים פ"ז ה"ג]

האור שמח סובר שלשיטת הבבלי החובה לומר בלשון הקודש קיימת בדברים הנאמרים לכל ישראל – "דבציבור, שמדבר אל הציבור, טפי מסתברא לומר בלשון הקודש המיוחד להציבור והמאחד האומה בזה". ואם כן, כל הדברים הנאמרים אל הציבור, בין על ידי הכהן ובין על ידי השוטרים, צריכים להיאמר בלשון הקודש.

לסיום נציין למחלוקת הראשונים בסדר בו נאמרות האמירות השונות.

הגמרא כותבת:

תנו רבנן, פעמיים מדבר עימם, אחת בספר ואחת במלחמה, בספר מה הוא אומר? שמעו דברי מערכי המלחמה וחיזרו. במלחמה מה הוא אומר? 'אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו'. [סוטה מב.-מב:]

רש"י מבאר:

שמעו דברי מערכי מלחמה – מי ראוי לחזור ומי ראוי לילך וחזרו הראוים לחזור, כגון בנה בית ונטע כרם ואירש אשה וירא ורך הלבב. [רש"י מב: ד"ה שמעו]

לדבריו, דברי הכהן נאמרים שלא כסדר הכתוב בתורה: בגבול היו אומרים מי ראוי לחזור לביתו, ובמקום המלחמה הכהן היה אומר את דברי החיזוק.

לרמב"ם שיטה שונה:

שתי פעמים מדבר משוח מלחמה אל העם, אחת בספר בעת שיוצאין קודם שיערכו המלחמה, אומר לעם 'מי האיש אשר נטע כרם ולא חללו' וגו' כשישמע דבריו יחזור מעורכי המלחמה, ואחת בעורכי המלחמה אומר 'אל תיראו ואל תחפזו'.

עת שעורכין המערכות והם קרבים להילחם, משוח מלחמה עומד במקום גבוה וכל המערכות לפניו, ואומר להם בלשון הקדש: 'שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה על אויביכם, אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם, כי ה' אלהיכם ההולך עמכם להלחם לכם עם אויביכם להושיע אתכם', עד כאן אומר משוח מלחמה וכהן אחר תחתיו משמיע אותו לכל העם בקול רם. ואחר כך מדבר משוח מלחמה: 'מי האיש אשר בנה בית חדש וגו' ומי האיש אשר נטע כרם וגו' ומי האיש אשר ארש' וגו', עד כאן משוח מלחמה מדבר והשוטר משמיע לכל העם בקול רם. ואחר כך מדבר השוטר מעצמו ואומר 'מי האיש הירא ורך הלבב', ושוטר אחר משמיע לכל העם. [הל' מלכים ומלחמות פ"ז הל' ב-ג]

לשיטת הרמב"ם, במקום המלחמה האמירות היו נאמרות כסדר הכתוב בתורה, אך קודם לכן, בגבול, הכהן היה אומר "מי האיש אשר בנה בית" וכו' ומודיע לעם שאנשים אלו יחזרו מהמלחמה לאחר האמירה השנייה ב"עת שעורכין המערכות והם קרבים להילחם".

שיטת הרמב"ם אומרת דרשני: מדוע אמירת "מי האיש אשר בנה בית" וכו' נאמרת פעמיים? מדוע מי שבנה בית, נטע כרם וארש אישה אינם משתחרים לאחר האמירה הראשונה, אלא רק לאחר האמירה השנייה הנאמרת במקום המלחמה? בנוסף, רק לגבי האמירה השנייה כותב הרמב"ם שהכהן היה מדבר בלשון הקודש, ונראה מכך שהאמירה הראשונה נאמרת בכל לשון. הבדל זה טעון ביאור גם הוא: מדוע דווקא האמירה השנייה צריכה להיאמר בלשון הקודש?

ניתן להציע ששתי תמיהות אלו מיישבות זו את זו: האמירה הראשונה היא בגדר הודעה בעלמא (כהכנת האנשים לקראת שחרורם מלהילחם), ואילו האמירה השנייה נאמרת כמסירת דבר ה'. בשל כך, האמירה הראשונה יכולה להיאמר בכל לשון, אך אין בה כדי לשחרר אנשים משורות הלחימה. לעומתה, האמירה השנייה צריכה להיאמר בלשון הקודש, ורק היא המשחררת אנשים אלו מלהילחם. אמנם, לפי זה מתאים היה שהאמירה הראשונה תיאמר על ידי השוטרים, ואילו ברמב"ם מפורש שגם האמירה הראשונה נאמרת על ידי הכהן[2]. ואם כן, הדברים עדיין טעונים תלמוד, וה' יאיר עינינו במאור תורתו.