בפרשת וילך אומרת התורה:

ויכתב משה את התורה הזאת ויתנה אל הכהנים בני לוי הנשאים את ארון ברית ה', ואל כל זקני ישראל. ויצו משה אותם לאמר, מקץ שבע שנים במעד שנת השמטה בחג הסכות. בבוא כל ישראל לראות את פני ה' אלהיך במקום אשר יבחר, תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל באזניהם. הקהל את העם האנשים והנשים והטף וגרך אשר בשעריך, למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את ה' אלהיכם ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת. ובניהם אשר לא ידעו ישמעו ולמדו ליראה את ה' אלהיכם, כל הימים אשר אתם חיים על האדמה אשר אתם עברים את הירדן שמה לרשתה. [דברים לא, ט-יג]

בכתובים אלו מצווה התורה על מצות הקהל: לקרוא את התורה באזני כל ישראל – האנשים, הנשים והטף – בחג הסוכות במוצאי שנת השמיטה.

מצוה זו כתובה בסמוך לכתיבת התורה על ידי משה רבנו, ונראה שקיים ביניהם קשר הדוק: משה כותב את ספר התורה ומוסר אותו לישראל, והוא מצווה אותם לקרואאת התורה באזני כל ישראל בחג הסוכות במוצאי שנת השמיטה.

טעם המצוה מפורש בכתובים אלו [שם, יב]: "...למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את ה' אלהיכם ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת". מפשטות הכתובים נראה שעניינה של מצות הה\קהל הוא השמעת דברי התורה לעם כולו, וכך כל ישראל יראו את ה', ידעו את מצוות התורה וישמרו לעשותן. לפי זה, מצות הקהל היא מעין לימוד תורה ציבורי לכל ישראל.

הבנה זו משתמעת מדברי הגמרא בחגיגה:

תנו רבנן, מעשה ברבי יוחנן בן ברוקה ורבי אלעזר חסמא שהלכו להקביל פני רבי יהושע בפקיעין. אמר להם: מה חידוש היה בבית המדרש היום? אמרו לו: תלמידיך אנו ומימיך אנו שותין. אמר להם: אף על פי כן, אי אפשר לבית המדרש בלא חידוש, שבת של מי היתה? שבת של רבי אלעזר בן עזריה היתה. ובמה היתה הגדה היום? אמרו לו: בפרשת הקהל. ומה דרש בה? 'הקהל את העם האנשים והנשים והטף' – אם אנשים באים ללמוד, נשים באות לשמוע, טף למה באין? כדי ליתן שכר למביאיהן. [חגיגה ג.]

הגמרא מביאה את שאלתו של רבי אלעזר בן עזריה: "אם אנשים באים ללמוד, נשים באות לשמוע, טף למה באין?", ואת תשובתו: "כדי ליתן שכר למביאיהן". שאלתו מבוססת על הנחה שהמגמה של ההקהל היא לימודית, ואם כן יש לשאול מה טעם יש בהבאת טף, שאינם בני לימוד, למעמד הקהל, ועל כך עונה רבי אלעזר בו עזריה: "כדי ליתן שכר למביאיהן".

דברים אלו מפורשים על ידי הרמב"ן בפירושו לתורה:

'למען ישמעו ולמען ילמדו' – האנשים והנשים, כי גם הן שומעות ולומדות ליראה את ה'. 'ובניהם אשר לא ידעו ישמעו ולמדו' – הם הטף, כי ישמעו וישאלו, והאבות ירגילום ויחנכו אותם. כי אין הטף הזה יונקי שדיים, אבל הם קטני השנים הקרובים להתחנך, וזה טעם 'ולמדו ליראה' – בעתיד. כי למעלה אמר 'ולמדו ויראו'. אבל רבותינו אמרו 'האנשים ללמוד והנשים לשמוע, והטף למה בא? ליתן שכר למביאיהם'. [רמב"ן דברים לא, יב]

הרמב"ן כותב לפי פשט הכתובים, כי יש להביא למעמד הקהל רק ילדים שהם בני לימוד, "קטני השנים הקרובים להתחנך", ולא יונקי שדיים. הרמב"ן מציין שחז"ל אינם סוברים כך, ולדעתם הציווי כולל גם קטני קטנים – "ליתן שכר למביאיהן"[1].

בהבנה זו נוקט הטורי אבן, ועל פיה הוא כותב שמי שאינו מבין לשון הקודש פטור ממצות הקהל:

ותמה על עצמך מי שהוא לועז ואינו מבין בלשון הקודש, הא וודאי דפטור מהקהל, דהקהל אינו נאמר אלא בלשון הקודש, כדתנן ריש פרק ז' דסוטה (דף ל"ב), והאי אינו בילמדו על ידי ביאה זו אפילו לעצמו ואפילו בישמעו נמי ליתא, דישמעו לשון הבנה הוא כמו 'ולא ידעו כי שומע יוסף', וכן אמר 'גוי אשר לא תשמע לשונו' שהוא לשון הבנה.

[טורי אבן חגיגה ג. ד"ה לענין ראיה]

אמנם, בהבנה זו קיים קושי בסיסי: אם מצות הקהל ביסודה היא מעין חובת לימוד תורה, מה משמעות הבאת הטף? כיצד ייתכן שהתורה מצווה על דבר חסר משמעות רק כדי "ליתן שכר למביאיהן[2]?!

אכן, מדברי הרמב"ם עולה הבנה שונה. הרמב"ם כותב בפתיחת דיני מצות הקהל:

מצות עשה להקהיל כל ישראל אנשים ונשים וטף בכל מוצאי שמיטה בעלותם לרגל ולקרות באזניהם מן התורה פרשיות שהן מזרזות אותן במצוות ומחזקות ידיהם בדת האמת.

[הל' חגיגה פ"ג ה"א]

הרמב"ם מוסיף וכותב:

הקריאה והברכות בלשון הקדש, שנאמר 'תקרא את התורה הזאת' – בלשונה, אף על פי שיש שם לועזות. וגרים שאינן מכירין חייבין להכין לבם ולהקשיב אזנם לשמוע באימה ויראה וגילה ברעדה כיום שניתנה בו בסיני. אפילו חכמים גדולים שיודעים כל התורה כולה חייבין לשמוע בכוונה גדולה יתרה. ומי שאינו יכול לשמוע מכוין לבו לקריאה זו, שלא קבעה הכתוב אלא לחזק דת האמת, ויראה עצמו כאילו עתה נצטווה בה ומפי הגבורה שומעה, שהמלך שליח הוא להשמיע דברי האל. [שם, הל' ה-ו]

מפורש בדברי הרמב"ם שגם גרים שאינם בקיאים בלשון הקודש מחויבים במצות הקהל (ושלא כדברי הטורי אבן), והרמב"ם מנמק את משמעות מעמד הקהל מבחינתם: "שלא קבעה הכתוב אלא לחזק דת האמת, ויראה עצמו כאילו עתה נצטווה בה ומפי הגבורה שומעה". מדבריו עולה שעיקרו של המעמד אינו בתכניו הלימודיים אלא בעיצומו של המעמד: שמיעת דברי התורה מפי המלך, ש"שליח הוא להשמיע דברי הא-ל", "באימה ויראה וגילה ברעדה כיום שניתנה בו בסיני". בשל כך, גם גרים שאינם בקיאים בלשון הקודש וגם תלמידי חכמים היודעים את כל התורה כולה מחויבים במצוה זו – השתתפות במעמד שמיעת התורה.

הגרי"ד סולוביצ'יק מעמיק דברים אלו ומבאר שמעמד הקהל הוא מעין שחזור של מעמד הר סיני, ולטענתו תקנת קריאת התורה מבוססת גם היא על עיקרון זה:

קריאת התורה בציבור זהה היא עם חוויית עמידה לפני השכינה כבמעמד הר סיני. יש בתופעה הזאת משום שיחזור המפגש בין הקדוש ברוך הוא וכנסת ישראל, והוא טמון בחובה. בשמעו הקריאה, צריך הציבור לצייר בנפשו כאלו עכשיו התורה ניתנת מסיני, בקולות וברקים ובקול שופר חזק מאד... בפרשת ואתחנן, העוסקת באיסור היסח הדעת והליאות הבאה על ידו, מפורש כי אסור לאדם מישראל לשכוח לא רק את המצוות שניתנו לנו בסיני, כי אם גם את עצם חוויית נתינתן: "רק השמר לך ושמר נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך וכו' יום אשר עמדת לפני ה' א-להיך בחרב כו'". מודגש כי החווייה התמידית של מעמד הר סיני חשובה מאד. עיין ברמב"ם (הלכות חגיגה פ"ג ה"ו) שכתב: 'וגרים שאינן מכירין חייבין להכין לבם ולהקשיב אזנם לשמוע באימה ויראה וגילה ברעדה כיום שניתנה בו בסיני, אפילו חכמים גדולים שיודעים כל התורה כולה חייבין לשמוע בכוונה גדולה יתרה, ומי שאינו יכול לשמוע מכוון לבו לקריאה זו, שלא קבעה הכתוב אלא לחזק דת האמת, ויראה עצמו כאילו עתה נצטוה בה ומפי הגבורה שומעה שהמלך שליח הוא להשמיע דברי הא-ל'. מפורש, כי ישנה מצות שמיעת דת ה' הקשורה בחוויית מעמד הר סיני. ואמנם, במקביל, פסק הרמב"ם (הלכות תפלה פי"ב הי"א), גם בנוגע לקריאת התורה, על פי הירושלמי (מגילה פ"ד ה"א): 'ואין התורגמן נשען לא לעמוד ולא לקורה אלא עומד באימה וביראה'. [שיעורים לזכר אבא מרי ז"ל, 'תקנת משה'][3]

על גבי דברים אלו ניתן להוסיף ולהציע כי מצות הקהל ביסודה אינה מצוה פרטית – חובת שמיעת דברי התורה מהמלך, אלא זהו מעמד ציבורי – כל שבע שנים עם ישראל חווה מחדש את מעמד הר סיני, על ידי שחזור של מעמד הר סיני, ובכך מתחדשת הברית שבין ישראל לקב"ה.

הצעה זו שופכת אור נוסף על דברי התורה [שם, יב]: "הקהל את העם האנשים והנשים והטף וגרך אשר בשעריך". הואיל והמעמד אמור לבטא את הברית שבין ישראל לקב"ה, כל ישראל צריכים להיות שותפים בו: האנשים, הנשים, הטף והגרים – המבינים את דברי התורה וגם אותם שאינם מבינים את דברי התורה הנשמעים במעמד זה.

הצעה זו, כי מצות הקהל ביסודה היא מצות הציבור, משתמעת מדברי הרמב"ם בגדר מצות הקהל:

והמצוה הי"ו היא שציוונו להקהיל את העם כולו בשני מסוכות בכל מוצאי שמטה ולקרוא קצת פרשיות ממשנה תורה באזניהם. [ספר המצוות לרמב"ם מ"ע טז]

מצות עשה להקהיל כל ישראל אנשים ונשים וטף בכל מוצאי שמיטה בעלותם לרגל ולקרות באזניהם מן התורה פרשיות שהן מזרזות אותן במצות ומחזקות ידיהם בדת האמת.

[הל' חגיגה פ"ג ה"א]

הרמב"ם מגדיר שהמצוה היא "להקהיל", ומכאן שהמצוה ביסודה מוטלת על בית הדין שעליו להקהיל ולכנס את העם לשמיעת דברי התורה מהמלך.

כדברים אלו כותב האדר"ת בקונטרס 'זכר למקדש':

והנה לשון הר"מ ז"ל 'להקהיל' משמע שלא לבד שהמצוה על כל יחיד לבוא הוא בפרט, עוד המצוה להקהילם, והיינו להשגיח להתקיע ולקבצם וכיוצא בזה. ובלי ספק כופין את כל אחד מישראל שאינו רוצה לבוא, כמו על כל מצות עשה, כתובות פ"ו א'. ונראה שלהקהילם מוטל על בית דין הגדול שבירושלים, וכמו כל מצות עשה שעל הציבור לעשותם כנודע.

[קונטרס זכר למקדש פרק א אות ב]

אמנם, האדר"ת [שם] מעיר שבדברי שאר הראשונים נראה שלא כדברי הרמב"ם:

מצות הקהל. ציווה הקדוש ברוך הוא כשיקרא המלך את התורה שיבואו כולם לשמוע.

[יראים סי' תלג]

ציווה הקדוש ברוך הוא בקרוא המלך את התורה שיבואו כולם לשמוע. [סמ"ג עשין סי' רל]

שנצטווינו שייקהל עם ישראל כולו אנשים ונשים וטף במוצאי שנת השמטה בחג הסוכות ביום שני בחג ולקרוא קצת מספר משנה תורה באזניהם. [החינוך מצוה תריב]

מדבריהם נראה שהמצוה מוטלת על כל יחיד ויחיד לבוא ולשמוע את קריאתו של המלך בתורה.

לסיום נציין לשיטתו הייחודית של היראים, על פיה מצות הקהל כוללת בתוכה שתי מצוות שונות:

קריאת המלך. ציווה הקדוש ברוך הוא שיקרא ספר אלה הדברים בהקהל דכתיב בפרשת וילך: 'ויצו משה אותם לאמר מקץ שבע שנים במועד שנת השמיטה בבא כל ישראל ליראות תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל באזניהם. הקהל את העם' וגו'. [יראים סי' רסו]

מצות הקהל. ציווה הקדוש ברוך הוא כשיקרא המלך את התורה שיבואו כולם לשמוע, דכתיב בפרשת וילך: 'מקץ שבע שנים במועד שנת השמיטה בחג הסוכות בבא כל ישראל לראות תקרא את התורה באזניהם', וכתיב 'הקהל את העם האנשים והנשים והטף וגרך אשר בשעריך למען ישמעו ולמען ילמדו' וגו'. [יראים סי' תלג]

לדבריו, מלבד המצוה על כל יחיד לשמוע את קריאתו של המלך בתורה, קיימת מצוה נוספת המוטלת על המלך – לקרוא בתורה במעמד הקהל.