בשיעורינו עד כה עסקנו בענייני סוטה. כעת נעבור לנושאים הנידונים בחלקה האחרון של המסכת. בשיעור זה נעסוק בברכת כהנים.

מקור המצוה בפרשת נשא:

וידבר ה' אל משה לאמר. דבר אל אהרן ואל בניו לאמר כה תברכו את בני ישראל, אמור להם. יברכך ה' וישמרך. יאר ה' פניו אליך ויחנך. ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום. ושמו את שמי על בני ישראל, ואני אברכם. [במדבר ו, כב-כז]

ברכת כהנים אינה נזכרת בכתובים אלו בהקשר מסוים, ונראה שהיא מצוה העומדת בפני עצמה – "לברך את עמו ישראל באהבה".

זמנה של המצוה אינו מפורש בתורה, והרמב"ם כותב שמצוה זו נוהגת בכל יום:

והמצוה הכ"ו היא שנצטוו הכהנים לברך את ישראל בכל יום, והוא אמרו יתעלה 'כה תברכו את בני ישראל אמור להם'. [ספר המצוות לרמב"ם מ"ע כו]

הלכות תפלה וברכת כהנים. יש בכללן שתי מצות עשה: אחת לעבוד את ה' בכל יום בתפלה, שנייה לברך כהנים את ישראל בכל יום. [פתיחת הרמב"ם להל' תפילה ונשיאת כפים]

הקרן אורה כותב בביאור שיטתו:

והנה הרמב"ם ז"ל בהל' תפלה כתב, דב' מצוות אלו הם מחויבים בכל יום, לעבוד את ה' בתפלה בכל יום. ולברך כהנים את ישראל בכל יום. משמע דב' המצוות אלו הם בגדר אחד – אין להם זמן קבוע, אלא זמנן תמידי הוא. [קרן אורה סוטה לז: ד"ה ברכת כהנים]

לדבריו, ברכת כהנים דומה למצות התפילה (שלפי הרמב"ם [ספר המצוות לרמב"ם מ"ע ה; הל' תפילה פ"א ה"א] היא מדאורייתא): התורה אינה מגבילה אותן בזמן, ולכן חיובן תמידי – בכל יום[1].

לכאורה, על פי דברי הרמב"ם המצוה מתקיימת בברכת כהנים פעם אחת ביום, אמנם במשנה בתענית נאמר:

בשלושה פרקים בשנה כהנים נושאין את כפיהן ארבע פעמים ביום – בשחרית, במוסף, במנחה ובנעילת שערים: בתעניות ובמעמדות וביום הכיפורים. [תענית כו.]

מדברי המשנה עולה שכעיקרון ברכת כהנים נאמרת בכל אחת מתפילות היום (מלבד תפילת המנחה, הואיל ויש בה חשש שכרות[2]).

הקרן אורה תמה, לאור דבריו דלעיל, על דברי המשנה:

וגבי תפילה אחת בכל יום יוצא ידי מצוה דין תורה... וחכמים תיקנו ערב ובקר וצהרים. ותקנה זו היא מאבותינו הראשונים וגם כנגד זמני עבודה, ותפילה במקום קרבן, ורשות הוא להתפלל בכל היום... אבל מצוה זו דברכה, ע"כ לא מסתבר דניתן להם רשות לברך כמה פעמים ביום לציבור אחד. ואם כן הא דתנינן דהכהנים נושאין כפיהם בכל תפילה ותפילה, צריך לדקדק טעמא מאי. [קרן אורה, שם]

הקרן אורה מתרץ:

ונראה בזה דוודאי ליכא איסורא לישא כפים אפילו כמה פעמים ביום אפילו בצבור אחד, וכמו שכתבו התוס' ז"ל בראש השנה דף כ"ח ע"ב (ד"ה ומנא) דליכא בל תוסיף בהכי, ולהכי תיקנו לברך בכל עת היאסף הציבור לתפילה. [שם]

לדבריו, החיוב הוא לברך את ישראל פעם אחת ביום, אך הכהנים רשאים להוסיף ולברך את ישראל פעמים נוספות, ולכן חכמים תיקנו לברך את ישראל "בכל עת היאסף הציבור לתפילה".

יש לעיין בדברים אלו, על פי דברי הירושלמי:

וישא את כפיו ואל יתפלל? מצאנו תפילה בלא נשיאת כפים, ולא מצאנו נשיאת כפים בלא תפילה. [ירושלמי תענית פ"ד ה"א]

הירושלמי קובע שאין קיום לברכת כהנים שלא בשעת התפילה. על פי האמור, טעמה של קביעה זו טעון ביאור: הואיל וברכת כהנים היא מצוה בפני עצמה, מדוע "לא מצאנו נשיאת כפים בלא תפילה"?

אכן, הגמרא מביאה דרשה המלמדת שמקומה של ברכת הכהנים הוא לאחר ברכת 'מודים':

ומה ראו לומר ברכת כהנים אחר הודאה? דכתיב 'וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם, וירד מעשת החטאת והעלה והשלמים'... ולימרה אחר העבודה? לא סלקא דעתך, דכתיב 'זבח תודה'. מאי חזית דסמכת אהאי, סמוך אהאי? מסתברא, עבודה והודאה חדא מילתא היא. [מגילה יח.]

והגמרא מלמדת ש"כל כהן שאינו עולה בעבודה שוב אינו עולה":

ואמר רבי יהושע בן לוי: כל כהן שאינו עולה בעבודה שוב אינו עולה, שנאמר 'וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם וירד מעשות החטאת והעולה והשלמים', מה להלן בעבודה אף כאן בעבודה. [סוטה לח:]

ניתן להבין שאמנם ברכת כהנים היא מצוה בפני עצמה, אך מדיני המצוה הוא לברך בשעת התפילה – בין ברכת ההודאה לברכת 'שים שלום'.

הביאור הלכה הולך בדרך זו, ולטענתו התלות של ברכת כהנים בתפילה הוא מדרבנן בלבד:

יש לתמוה על מנהג העולם שנוהגין לברך אחד לחבירו בין שהוא כהן או זר בעת שמלווה אותו בלשון 'יברכך' וגו'. ואף דברכה כזו הוא שלא בשעת התפילה, וידוע הוא מה שאיתא בירושלמי פ"ד דתענית: 'לא מצינו נשיאת כפים בלא תפילה', הלא זהו בודאי רק תקנתא דרבנן דקבעוהו בתפלה ומדאורייתא אינו תלוי בזה כלל. תדע, דהלא תפילה גופא לרוב הפוסקים הוא דרבנן, ואם כן כיון דמדאורייתא יוצא בברכה בעלמא כשמברך אותם אפילו שלא בשעת תפלה, ועל זה אמרה התורה 'אתם ולא זרים', האיך מותר לזר לברך אחד לחבירו בלשון זה?! [ביאור הלכה סי' קסח סעי' א ד"ה דזר][3]

אמנם, ניתן להבין כי מקורות אלו מלמדים כי ברכת כהנים אינה עומדת בפני עצמה, אלא היא חלק מהתפילה: ברכת הכהנים ביסודה היא חלק מעבודת המקדש – הקרבת הקרבנות מסתיימת בברכת כהנים, המבטאת את קבלת הקרבן"; כפי שנאמר בתורה [ויקרא ט, כב]: "וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם, וירד מעשת החטאת והעלה והשלמים" – ולכן תפילה, שגם היא בגדר 'עבודה', ו"תפילות כנגד תמידין תקנום" [ברכות כו:], מסתיימת גם היא בברכת כהנים[4].

בדרך זו מבאר הגרי"ד סולוביצ'יק את דברי הירושלמי דלעיל:

על דרך זו, אף ניתן להבין מה שנאמר בירושלמי שם... 'מצאנו תפילה בלא נשיאת כפים ולא מצאנו נשיאת כפים בלא תפילה'. והיינו, שכמו שברכת כהנים מצטרפת לסדר עבודה כך נספחת היא על סדר תפלה. במלים אחרות, נשיאת כפים מהווה חפצא של תפלה. אין התפלה שלמה בלי שישאו הכהנים את ידיהם, ולכן אין נושאים כפים בלי תפלה. אמנם נתבאר למעלה, כי נשיאת כפים מהווה מצוה מיוחדת כמו אכילת מצה או ישיבת סוכה, אך מכל מקום אין היא יוצאת לפועל עד שהקיום השני מתגשם: במקדש בסוף עבודת היום, בגבולין בתפלת שליח צבור. אין נשיאת כפים מתקיימת כיחידה נפרדת, אלא היא מתמזגת עם התפלה. וזה מה שאמר הירושלמי, 'ולא מצאנו נשיאת כפים בלא תפילה'.

[שעורים לזכר אבא מרי, 'נשיאת כפים' אות א]

מן האמור עולות שתי תפיסות בהבנת מהות ברכת כהנים ובביאור היחס בינה לבין התפילה:

א.ברכת כהנים היא מצוה בפני עצמה, אלא שהיא נקבעה (מדאורייתא או מדרבנן) לשעת התפילה.

ב.ברכת כהנים היא חלק מהתפילה, כשם שהיא מהווה חלק מעבודת הקרבנות במקדש.

ניתן להציע שלוש מחלוקות הנובעות מתפיסות אלו:

א.נשיאת כפים בנעילה לאחר השקיעה: המגן אברהם [סי' תרכג ס"ק ג] מביא את דברי הבאר שבע [סוטה ח. ד"ה ואיתקש], שהואיל ובירושלמי [תענית פ"ד ה"א] נאמר ש"אין נשיאת כפיים בלילה אלא ביום", בתפילת נעילה שהתאחרה לאחר השקיעה – לא יישאו הכהנים את כפיהם. מאידך, המגן אברהם מביא בשם המהרי"ל [הל' יום כיפור אות י] שהכהנים יכולים לישא את כפיהם בשעה זו. הגרי"ד סולוביצ'יק [שם] מבאר את טעמו של המהרי"ל: דינו של הירושלמי מלמד שנשיאת כפיים שייכת רק בתפילה של יום, ולכן הואיל ונעילה היא תפילה של יום – הכהנים נושאים את כפיהם גם לאחר השקיעה.

ב.נשיאת כפיים אם נשארו פחות מעשרה: הביאור הלכה [סי' קכח סעי' א ד"ה בפחות] כותב: "אם בעת שהתחיל הש"ץ לחזור התפלה היו עשרה בבית הכנסת ואחר כך יצאו, דקיימא לן... דגומרין כל התפילה, אפילו הכי אסור לישא כפים, שהוא עניין בפני עצמו אלא שקבעוהו חכמים בתפילה". על פי האמור נראה שדבריו תלויים בשתי הבנות אלו: לפי ההבנה שברכת כהנים היא מצוה בפני עצמה, אכן אין לאומרה אם לא נשארו עשרה. לעומת זאת, לפי ההבנה שברכת כהנים היא חלק מהתפילה, נראה שיש לאומרה גם במציאות זו.

ג.מצות הציבור בברכת כהנים: הריטב"א [סוכה לא: ד"ה אמר מר] כותב שברכת כהנים היא מצות הכהנים בלבד: "דליכא חיובא אישראל להתברך, מצוה דכהן הוא". אולם, בעל ספר חרדים [מ"ע פרק ד אות יח] נוקט שהמצוה מוטלת גם על הציבור: "לברך בהן את ישראל, שנאמר 'כה תברכו את בני ישראל'. וישראל העומדים פנים כנגד פני הכהנים בשתיקה ומכוונים לבם לקבל ברכתם כדבר ה', הם נמי בכלל המצוה". נראה שלפי ההבנה שברכת כהנים היא מצוה בפני עצמה, קשה לראות את ישראל מצווים על כך. לעומת זאת, לפי ההבנה שברכת הכהנים היא חלק מעבודת התפילה והקרבנות, ברור מדוע המצוה מוטלת גם על המתברכים: התפילה אמורה להסתיים בברכת כהנים, המבטאת את קבלת התפילה והשפעת שפע ברכת ה' לעמו, וסיום התפילה באופן זה נעשה על ידי הכהנים והציבור כאחת – הכהנים המברכים והציבור המתברך.