הגמרא דנה האם בעל יכול למחול על קינויו:

איבעיא להו, בעל שמחל על קינויו, קינויו מחול או אינו מחול? מי אמרינן בקינוי דבעל תלא רחמנא, ובעל הא מחיל ליה לקינויו, או דלמא כיון דקני ליה מעיקרא לא מצי מחיל ליה. [סוטה כה.]

הגמרא מוכיחה שניתן למחול על הקינוי:

תא שמע, דאמר רבי יאשיה, שלשה דברים סח לי זעירא מאנשי ירושלים: בעל שמחל על קינויו קינויו מחול, וזקן ממרא שרצו בית דין למחול לו מוחלין לו, ובן סורר ומורה שרצו אביו ואמו למחול לו מוחלין לו. וכשבאתי אצל חבירי שבדרום, על שנים הודו לי ועל זקן ממרא לא הודו לי, שלא ירבו מחלוקת בישראל. שמע מינה בעל שמחל על קינויו קינויו מחול, שמע מינה. [שם]

הגמרא מביאה מחלוקת בעניין זה:

פליגי בה רב אחא ורבינא, חד אמר: קודם סתירה מחול לאחר סתירה אינו מחול, וחד אמר: לאחר סתירה נמי מחול. [שם]

הגמרא מכריעה ש"לאחר סתירה אינו מחול".

מסוגיית הגמרא עולה שקיימת סברה שהבעל יכול למחול על הקינוי לאחר הסתירה. לפי השיטה הפוסקת כסברה זו, אישה שנאסרה מחמת קינוי וסתירה, חוזרת להיתרה כאשר הבעל מוחל על הקינוי. טעמה של שיטה זו טעון ביאור: כיצד מחילתו של הבעל יכולה להפקיע את איסורה של האישה?!

רבי עקיבא איגר מוסיף ומקשה:

על קושיית רום מעלת כבוד תורתו בסוטה (דף כ"ה) דפליגי בבעל שמחל על הקינוי אחר הסתירה, הא ילפינן מסוטה דספק טומאה ברשות היחיד ודאי טמא. גם אנכי נתקשיתי תמיד בזה, דאף לרבי שמעון דסבירא ליה דספק טומאה ברשות היחיד ספיקו טמא, מכל מקום במה דמחל על קינוי איך נסתלק הספק איסור. [שו"ת רעק"א מהדו"ת סי' ק]

תורף קושייתו: הרי איסור סוטה הוא המקור לדין ספק טומאה ברשות היחיד שספקו טמא [כדברי הגמ' כח:], ומכאן שאיסור הסוטה נובע מחמת הספק שמא זינתה. כיצד, אם כן, ספק האיסור פוקע כתוצאה ממחילת הבעל?

רבי עקיבא איגר מתרץ:

ובהכרח לומר, כיון דבלא קינוי לא היה איסור, כיון שמחל על הקינוי עוקר הקינוי למפרע, והיה כלא קינא... הכי נמי אף דספק טומאה ברשות היחיד ודאי טמא, לא דדנין דודאי נבעלה, דכל ספק נגע ברשות היחיד איך אפשר לומר כיון דהוא ברשות היחיד דודאי נגע, אלא דהתורה אמרה דספק זה יהיה דינו כודאי, והיינו כל זמן ששם ספק עליו, אבל כשמחל על הקינוי והוי לא קינא אין כאן ספק לדונו כודאי. [שם]

לדברי רבי עקיבא איגר, האישה מוגדרת כספק טמאה מחמת הקינוי והסתירה. בשל כך, מחילת הבעל עוקרת את הקינוי למפרע, וכך האישה כבר אינה נחשבת למי שנסתרה לאחר קינוי, וממילא היא אינה במציאות של ספק. רבי עקיבא איגר מוסיף ומבאר, שדין ספק טומאה ברשות היחיד אינו מחמת ידיעה ובירור אלא זו הכרעה הלכתית, ובדומה לכך בסוטה – זהו דין שחל על אישה לאחר קינוי וסתירה, שהיא מוגדרת כספק טמאה, ולכן המחילה מועילה להפקיע מעמד זה.

אמנם, רבי עקיבא איגר מעיר שגדר זה אינו ברור לו:

מה שאין חולשת שכלי מגעת, דהא מכח הריעותא דנסתרה אחרי שקינא לה, זה מורה לספק דנטמאת, ואם כן מה מהני לענין זה מחילתו, הא סוף סוף בעידן הסתירה היה הריעותא שהוליד החשש שנטמאה. [שם]

לדברי רבי עקיבא איגר, איסורה של הסוטה נובע מחמת הריעותא שבסתירה שלאחר הקינוי. ואם כן, אין זה ברור כיצד מחילת הבעל מועילה כדי לבטל ריעותא זו.

דברים מעט שונים כותב רבנו חיים הלוי מבריסק:

דהרי באמת איתא בקידושין דף פ"א [ע"א] דמלקין על היחוד ואין אוסרין על היחוד, ואם כן הרי חזינן דבאמת כל סתירה אין בה גם משום ספק זנות. ובעל כרחך דהגזירת הכתוב של קינוי הוא בתרתי, בין לשויא ספיקא ובין לעשות ספקה כודאה, אבל בלאו הכי הרי היא בחזקתה ואין כאן שום ספיקא דזנות כלל... ועיין בסוטה דף כ"ה [ע"ב] דפליגי רב אחא ורבינא אי מהניא מחילה גם לאחר סתירה להתירה לבעלה, והרי מחילה אינה מפקיעה את הקינוי רק מכאן ולהבא ומכל מקום ניתרת, הרי להדיא דעיקר איסורה הוא רק על ידי הקינוי, וכשפקע הקינוי ניתרת. [חידושי רבנו חיים הלוי הל' יבום וחליצה פ"ו הי"ט]

בדומה לרבי עקיבא איגר, גם הגר"ח מבאר שמחילה מועילה מחמת ביטול הקינוי הגורם לאיסור. עם זאת, קיימים שני הבדלים בין דבריו לבין דברי רבי עקיבא איגר:

א.רבי עקיבא איגר חידש שמחילה מפקיעה את הקינוי למפרע, ולהבנתו רק לאור חידוש זה ניתן להבין כיצד המחילה מתירה את איסורה של האישה. לעומת זאת, הגר"ח סבור שמחילה מפקיעה את הקינוי רק מכאן ולהבא, ולשיטתו די בכך כדי להתיר את איסורה של האישה – "דעיקר איסורה הוא רק על ידי הקינוי, וכשפקע הקינוי ניתרת".

ב.כאמור, רבי עקיבא איגר התקשה בהגדרה זו, שהקינוי יוצר הגדרה הלכתית, ולתפיסתו הקינוי יוצר ריעותא מציאותית – "דהא מכח הריעותא דנסתרה אחרי שקינא לה, זה מורה לספק דנטמאת". לעומת זאת, מדברי הגר"ח נראה שהוא אינו רואה כל קושי בתפיסה שהקינוי יוצר הגדרה הלכתית. מכאן שלהבנתו איסור הסוטה אינו מחמת ריעותא או 'רגליים לדבר', אלא מחמת הגדרה של התורה – אישה לאחר קינוי וסתירה מוגדרת כספק טמאה.

דברי רבי עקיבא איגר והגר"ח מבוססים על הנחה שאיסור סוטה הוא מחמת ספק שמא זינתה, ולכן הם נזקקים לבאר כיצד המחילה מבטלת ספק זה. אמנם, מדברי השאילתות הבנה שונה:

ברם צריך לומר, בעל שמחל על קינויו קינויו מחול או אינו מחול? מי אמרינן קפידא דבעל הוי והיכא דאחליה מחול, או דילמא כיון דקני לה שוייה עילויה איסורא ולא מצי מחיל לה.

[שאילתות דרב אחאי פרשת נשא שאילתא קכ]

השאילתות כותב שהטעם שבעל יכול למחול על קינויו הוא משום שהאיסור נובע מחמת 'קפידא דבעל', ולכן מחילת הבעל מבטלת את הקפדתו וממילא האיסור פוקע.

מדברי השאילתות נראה שהוא חולק על ההנחה של האחרונים מיסודה, ולשיטתו האיסור כלל אינו מחמת ספק שזינתה, אלא – כפי שנאמר בשיעור הקודם בשיטת הרמב"ם – הקינוי והסתירה יוצרים איסור מצד עצמם, מחמת 'קפידא דבעל'.

בשיטה זו נוקט האחיעזר:

בסוטה גופה דאסורה ועשאה הכתוב כודאי, אין זה בירור שזינתה בפועל, רק שיש עליה עשה ד'ונסתרה והיא נטמאה' – איסור וטומאה חדשה הבא מכח איסור עשה דונטמאה אף על פי שכלפי שמיא גליא דטהורה היא, ואף על פי שאומרת ברי לי שטהורה אני... ויש להביא ראיה לזה מסוטה כ"ה דפליגי רב אחא ורבינא חד אמר קודם סתירה מחול לאחר סתירה אינו מחול, וחד אמר לאחר סתירה נמי מחול, וקשה איך יועיל מחילה למה שנאסרה משום ספק סוטה כדין ספק טומאה ברשות היחיד דספיקו טמא וחיישינן שזינתה ומה יועיל המחילה, וכבר הרגיש בזה הגאון רבי עקיבא איגר בתשובותיו החדשות. ולפי מה שכתבתי שאין זה בירור כלל, וגם לגבי הספק בדין שתהא נאמנת באומרת ברי לי, ורק דגזירת הכתוב הוא שתיאסר משום עשה ד'ונטמאה' לאחר קינוי וסתירה, יש לומר דכל זה רק אם היה הקינוי וסתירה על פי התנאים המיוחדים הצריכים, מה שאין כן במחל גזרה התורה שאין זה קינוי וסתירה, וממילא נאמנת מדין ברי לי. [אחיעזר אהע"ז סי' א אות ב][1]

האור שמח לומד מהמשך דברי השאילתות הבנה שונה. האור שמח מביא בתחילת דבריו את ההבנה שאיסור הסוטה הוא מחמת 'רגליים לדבר' שזינתה:

על פי מה שנסתפקתי בטעם דקנוי וסתירה דמיתסרא לבעלה, דכפי הנראה דמה שלא מיתסרא על ידי סתירה לחודא, משום דממה שעברה על איסור יחוד לא הפסידה חזקת היתרא לבעלה, אבל אם קינא לה, דגילה הבעל דעתו דקפיד, והיא בכל זאת נסתרה, רגלים לדבר דזינתה עמו. [אור שמח הל' אישות פכ"ב הכ"ה]

האור שמח מקשה על הבנה זו:

ולפי זה אם מחל הבעל שלא בפניה הרחק ממנה, והיא לא ידעה ונסתרה עם האיש שקינא לה ממנו אסורה על הבעל, דהא רגלים לדבר איכא, דהיא סברה דקפיד ובכל זאת נסתרה עמו, אם כן רגלים לדבר דזינתה עמו, וסתירה זו לטומאה היתה, וזה חדש לא שמענו... עוד מוזר, למאן דאמר (ירושלמי סוטה פ"א ה"א; סוטה כד, א), והכי קיימא לן, דמקנא לה מאביה ומבנה, אין סברא לומר דהוי רגלים לדבר דזינתה עמו בשביל שקינא לה, דאימור לא תחוש לציוויו ולביטויו לאסור לה מה שהתירה תורה. [שם]

מחמת קושיותיו האור שמח מציע דרך שונה בביאור גדר איסור הסוטה:

לכן אמינא, דהנה כלל גדול דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים, ומצי למשוי אנפשיה חתיכה דאיסורא, וזה מתורת הודאה, דלגבי עצמו הוא כמאה עדים. וכמו דמצי לשויא אנפשיה חתיכה דאיסורא בענין שעבר, כן הוא מצי לומר שהיא חשודה בעיניו מאיש פלוני שאם תיסתר עמו תזנה אתו, ומצי למשויא אנפשיה חתיכה דאיסורא לומר שהוא יודע יותר ממאה עדים שהיא דיימא עליה, ובסתירתה עמו תטמא עמו, ותו אסור בה מצד ספק, והטילה התורה ע"י איסור ודאי, ולאוסרה לאכול בתרומה ולבועל, אף דעל זה לא מהני הודאתו דבעל ועדותו נגדה ולא כלום, בכל עשאה עשאה התורה הספק כודאי, וכל היכי דקרינא ונטמאה לבעל קרינא בה ונטמאה לבועל. [שם]

לדברי האור שמח, איסור הסוטה אינו מחמת חשש אובייקטיבי שהאישה זינתה, אלא מחמת החשד הסובייקטיבי של הבעל. להבנתו, כשם שהתורה נתנה לאדם נאמנות ביחס לעצמו, כך התורה נתנה תוקף לחשדותיו של הבעל. קנאת הבעל מחילה איסור תורה, והואיל ומבחינתו האישה היא טמאה, היא אכן אסורה לו ואסורה לאכול בתרומה.

האור שמח מדייק הבנה זו מדברי השאילתות:

וצפנתי בלבי, כי זה חדש לפרסם זה בבי מדרשא, עד שהשגתי ספר השאלתות דרב אחאי גאון (פרשת נשא סימן ק"כ), ראיתי בהעתקתו למה דבעי באם מחל אחר קנוי מי מצי מחיל, ז"ל: 'או דלמא כיון דקינא לה שויא עליה חתיכה דאיסורא[2]'. וכוונתו ודאי למה שכתבתי, דהוא העיד שאם תיסתר חשודה עליו לזנות, ותו אסורה עליו מספק, כמו כל ספק סוטה תחת בעלה, ולכן אף מבנה ומאביה הודאתו כמאה עדים, ונאמן לגבי עצמו לעשותה ספק איסור. [שם]

דברי האור שמח מהווים הבנה הממצעת בין שתי התפיסות דלעיל בגדר איסור סוטה לבעלה[3]: מחד, האיסור אינו מחמת עצם קנאתו של הבעל; מאידך, האיסור אינו מחמת ספק אמתי שרובץ על האישה. לפי דרכו של האור שמח, קנאת הבעל יוצרת ספק סובייקטיבי, והספק הסובייקטיבי הוא היוצר את האיסור.