"וְיָדַעְתָּ עִם לְבָבֶךָ כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ ה' אֱלֹהֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ" (דברים ח, ה)

האם מצווה?

הסמ"ג(עשין יז)והסמ"ק(מצוה ה) לומדים מן הפסוק מצוות עשה – צידוק הדין:

מצות עשה לצדק את הדין על כל מאורע, שנאמר 'וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלהיך מיסרך'. (סמ"ג)

לשיטתם, דברי רבי עקיבא (ברכות ס:) "כל דעביד רחמנא לטב" נובעים ממצווה זו.

הרמב"ם אינו מונה מצווה זו, ובפירושו למשנה (ברכות ט, ה) מביא את דברי רבי עקיבא וכותב שזו אינה מצווה אלא 'דבר מושכל':

וכמו שאומרים חכמים ברוב ענייניהם: 'כל מה דעביד משמיא לטב', וזה דבר מושכל אצל הנבונים אף על פי שלא הזהירה עליו תורה.

·יסוד המחלוקת

לדעת הסמ"ג והסמ"ק, ההשגחה הפרטית היא מיסודות התורה, ולכן כל אדם מצווה להצדיק את הדין ולהאמין שכל מה שנעשה – לטובתו.

לדעת הרמב"ם, ההשגחה בעיקרה כללית, וההשגחה על היחיד תלויה במידת דבקותו בה'. משום כך, ההכרה ש"הכול לטובה" אינה מצווה, אלא – כפי שמבאר הרמב"ם בפירוש המשנה (שם) – הדרכה של חכמים, הנובעת מההבנה שהאדם אינו יודע באמת את טיבם של האירועים שאירעו לו; האם הם אכן שליליים או לא. לפיכך יש להתייחס אליהם באיזון ולא לשקוע בכאב ובאבל.

נקודה לעיון: צידוק הדין ואהבת ה'

הרשב"ץ(זוהר הרקיע טו) כותב שצידוק הדין אינו מצווה נפרדת, אלא חלק ממצוות אהבת ה':

ואינו נראה לי שיהיה זה מן המניין, שזה בכלל 'ואהבת' הוא, וכמו שדרשו זכרונם לברכה... 'בכל מאודך' – בכל מידה ומידה שהוא מודד לך.

לעומתו, הסמ"ק סבור כי אף ש"מצווה זו נוטה מאוד אל האהבה", היא עומדת כמצווה בפני עצמה.

הרי"פ פרלא (עשה כא) מבאר את טעמו: מצוות אהבת ה' מחייבת את האדם לאהוב את ה' בכל מצב, גם בעת פורענות. אולם, היא אינה כוללת את החובה להאמין שהפורענות עצמה היא לטובה. חובה זו מתחדשת במצוות צידוק הדין.