"כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶךָ וְרָאִיתָ סוּס וָרֶכֶב עַם רַב מִמְּךָ לֹא תִירָא מֵהֶם, כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ עִמָּךְ הַמַּעַלְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (דברים כ, א)

·עת רבנו יונה

רבנו יונה (שערי תשובה ג, לב) רואה בפסוק זה אזהרה כללית: אין לפחוד בשעת צרה אלא יש לבטוח בה':

הוזהרנו בזה, שאם יראה האדם כי צרה קרובה, תהיה ישועת ה' בלבבו ויבטח עליה.

שיטתו נשענת על שתי הנחות יסוד:

א.הציווי "לא תירא מהם" אינו בגדר הבטחה או עידוד, אלא זו אזהרה האוסרת על הפחד.

ב.איסור הפחד אינו מוגבל למצב מלחמה בלבד, אלא חל בכל עת צרה – החובה לבטוח בה' חלה תמיד.

·יטות חולקות

הראב"ד (מניין המצוות בפתיחת משנה תורה, לא תעשה נח) סובר כי מדובר בהבטחה ולא בציווי.

הרמב"ם (ספר המצוות לא תעשה נח; הל' מלכים ומלחמות ז, טו) רואה בכך אזהרה העוסקת במקרה מסוים – לוחם הנמצא בשעת מלחמה.

יסוד המחלוקת בין רבנו יונה והרמב"ם

לדעת רבנו יונה,האזהרה מושרשת בעיקרון כללי: מצוות הביטחון בה' מחייבת את האדם להימנע מפחד בכל מצב.

לדעת הרמב"ם,מדובר באזהרה נקודתית: אדם המבעית את עצמו בשעת מלחמה פוגע ברוח הלוחמים ועלול לגרום להפסד בקרב.

להעמקה: שורש המחלוקת בין רבנו יונה לרמב"ם נעוץ בתפיסת עולמם באשר לביטחון בה':

לדעת רבנו יונה, הביטחון הוא מצווה פעילה המוטלת על האדם – עליו לבטוח בה' בכל עת ולהשליך עליו את יהבו. לעומת זאת, לדעת הרמב"ם (מורה נבוכים ג, נא), הביטחון אינו ציווי אלא תוצאה טבעית: כאשר האדם דבוק בה', הוא שרוי בביטחון ושמור מכל רע.