"לֹא תְנַסּוּ אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם כַּאֲשֶׁר נִסִּיתֶם בַּמַּסָּה" (דברים ו, טז)

דברי חז"ל

הבבלי (תענית ט.) לומד מפסוק זה שאסור לקיים מצווה מתוך רצון לבחון את ה' אם יברך את האדם בעקבותיה:

עשר – בשביל שתתעשר [=מותר לקיים מצות מעשר בשביל להתעשר בזכותה]... ומי שרי לנסוייה להקדוש ברוך הוא? והכתיב 'לא תנסו את ה''! אמר ליה: הכי אמר רבי הושעיא: חוץ מזו [=בכל המצוות אסור לנסות את ה', אך במצוות מעשר מותר].

הירושלמי (יומא א, ד) מביא את הפסוק כמקור לכך ש"אין סומכין על הנס":

ולא מן הניסים שהיו נעשין בבית המקדש הן? [=מדוע הכהן הגדול צריך להימנע מדברים היכולים לגרום לו לראות קרי ביום הכיפורים, והרי זהו אחד מהניסים שהיו במקדש ש"לא אירע קרי לכהן גדול ביום הכיפורים"] אמר רבי אבין: על שם 'לא תנסון'.

ארבע שיטות בראשונים

א.היראים (סי' שסא), הסמ"ג (לאוין ד) והסמ"ק (מצוה יח) מפרשים כדברי הבבלי:

הזהיר הקדוש ברוך הוא שלא יאמר אדם: אעשה מצוה זו ואראה אם אתברך. (יראים)

ב.הכוזרי (ה, כ), חובות הלבבות (שער הבטחון ד) והרד"ק (בראשית יב, יב; בראשית מב, ד; שמואל א טז, ב) מפרשים כירושלמי:

אבל היכנסו בסכנה הגמורה לביטחונו באלהים – נכנס תחת 'ולא תנסו את ה''. (כוזרי)

ג.רס"ג (אמונות ודעות ז, א) מפרש שהאיסור הוא לבחון אם ה' מסוגל לעשות מעשה מסוים:

'לא תנסו את ה' אלהיכם כאשר נסיתם במסה'... שאין לנסות את ה' אם יכול הוא על כך אם לאו... אבל שיבחן האדם ערכו לפני ה' אם ראוי הוא שיעשה לו אות פלאי אם לאו... הרי זה מותר.

ד.הרמב"ם (ספר המצוות ל"ת סד; יסודי התורה י, ה) מפרש שהאיסור הוא לנסות את הנביא יותר מדי:

נביא שנודעה נבואתו והאמינו בדבריו פעם אחר פעם... אסור לחשב אחריו ולהרהר בנבואתו שמא אינה אמת, ואסור לנסותו יותר מדאי... שנאמר 'לא תנסו את ה' אלהיכם כאשר נסיתם במסה'... אלא מאחר שנודע שזה נביא – יאמינו וידעו כי ה' בקרבם.

יסוד המחלוקת

לדעת רוב הראשונים – הפסוק מתפרש כפשוטו: איסור לנסות את ה'.

לדעת הרמב"ם – פירוש הפסוק הוא: "שלא לנסות את דבר ה'" (לשונו במניין המצוות הקצר).

שיטת הרמב"ם משתלבת בתפיסתו העקרונית שלפיה האמונה בנבואה היא אחת מי"ג עיקרי האמונה. לפיכך, מצווה להאמין לנביא שנבואתו התקיימה, אף אם אין ראיה מוחלטת לאמיתתה. כדי שלא לערער אמונה זו – מצווה התורה שלא להרבות בבחינות ובניסיונות כלפי הנביא.

נקודה לעיון – "עשר בשביל שתתעשר"

הגמרא (תענית ט.) קובעת שמותר לתת מעשר ולבחון אם יתעשר האדם בעקבות זאת. הפוסקים (טור יו"ד רמז; בית יוסף שם) נחלקו בשאלה אם היתר זה חל רק במעשר או שמא גם בצדקה.