רקע

נמשיך לעיין בדיני נתינת הגט. רוב השיעור יעסוק בסוגיית הגמרא [כ:] בדין האומר לאשתו "הרי זה גיטך והנייר שלי", ולבסוף נעסוק בקצרה בסוגיית הגמרא [כ.] בדין האומר לאשתו "התקבלי גיטך והתקבלי כתובתך".

הסבר הסוגיה

תנו רבנן, 'הרי זה גיטך והנייר שלי' – אינה מגורשת.[גמ' כ:]

הברייתא [כ:] אומרת שכאשר הגט נשאר בבעלות הבעל, הגירושין אינם חלים.

רש"י כותב בביאור טעם דין זה:

דכיון דהנייר שלו לא נתן לה כלום, דנמצאו אותיות פורחות באויר.[רש"י שם, ד"ה אינה מגורשת]

מדבריו עולה שהאישה אינה מגורשת מחמת חיסרון במעשה הנתינה: נתינת הגט צריכה להיות בעלת אופי קנייני, המקנה את גוף הגט לאישה, ולכן האישה אינה מתגרשת כאשר הנייר נשאר בבעלות האיש^[1].

כדברים אלו כותב רש"י במקום נוסף:

והנייר שלי – לא יהיב לה ולי מידי, ורחמנא אמר 'ונתן בידה'. [רש"י עה. ד"ה והנייר]

הבנה זו עולה מדברי התוספתא:

'הרי זה גיטיך על מנת שתחזירי לי את הנייר' – הרי זו מגורשת. 'על מנת שהנייר שלי', או שנתנו לה הנייר עצמו, או שכתבו על ידה – אינה מגורשת. [תוספתא ב, ז]

בתוספתא מובאים מקרים נוספים בהם האישה אינה מגורשת: כאשר הבעל נתן לה את "הנייר עצמו" וכאשר כתב את הגט על ידה של האישה. כאשר הבעל כתב את הגט על יד האישה ברור מדוע היא אינה מגורשת – הואיל ואין כאן מעשה נתינה, אולם דברי התוספתא שהגירושין אינם חלים כאשר "נתנו לה הנייר עצמו" אינם ברורים.

בעל 'מנחת ביכורים' בפירושו לתוספתא גורס: "או שנתנו לה על הנייר עצמה", ומפרש:

כלומר שהנייר מעיקרא שלה... כיון דאינו נותן לה גוף הנייר ליכא נתינה ואינה מתגרשת.

[מנחת ביכורים, שם]

לפי דבריו, פירוש דברי התוספתא הוא שהגט נכתב על גבי נייר השייך לאישה, ולכן הגירושין אינם חלים[2].

נמצא כי דיני התוספתא מבוססים על העיקרון שהגט צריך לעבור מבעלות הבעל לבעלות האישה, ורק באופן זה מתקיים "ונתן בידה", ולכן כאשר הגט נותר בבעלות הבעל או שמלכתחילה הוא בבעלות האישה – הגירושין אינם חלים.

אמנם הרמב"ם משמיט את דיני התוספתא ומנמק את דין 'הרי זה גיטך והנייר שלי' באופן אחר:

הרי זה גיטך והנייר שלי' – אינה מגורשת, שאין זה כריתות. [הל' גירושין פ"ח הי"ד]

לשיטתו, החיסרון בגירושין אינו מדין "ונתן בידה" אלא מדין "כריתות" – הואיל והגט נשאר בידי האיש, וכך מעשה הגירושין אינו מבטא ניתוק מלא בין האיש לאישה.

מדוע הרמב"ם נזקק לחדש טעם זה? מדוע הוא לא נימק, בדומה לשאר הראשונים, את הפסול מחמת הכתוב "ונתן בידה"? הגר"ח מבריסק טוען שטעם הפסול משום "ונתן בידה" מוסכם גם על הרמב"ם:

הטעם דחסר נתינה הוא טעם פשוט, דהרי להדיא מבואר בגמרא גיטין (בע"א) כתבו על איסורי הנאה כשר ורצה הגמרא לומר דבעינן שוה פרוטה ודחי משום דאיכא נתינת הגט, הרי דנתינת גט מיהא בעינן, ובלא הנייר פשיטא דאין כאן נתינה כלל ולמה הוצרך הרמב"ם לטעם דכריתות. [חידושי הגר"ח גיטין כ:, 'בענין ספר אחד ולא שני ספרים']

בשל כך, הגר"ח סובר שגם הרמב"ם מודה לטעם הפסול משום "ונתן בידה", אך הוא פסול משום "כריתות" מחמת המשך דברי הגמרא – "בעי רב פפא: בין שיטה לשיטה ובין תיבה לתיבה, מאי? תיקו":

אכן לפי זה הרי ניחא, דמשום 'ונתן' לא צריכינן רק היכא דעל ידי זה נעשה מעשה הגירושין ודי בנייר שתחת הכתב, ולהכי הוצרך הרמב"ם לטעמא דכריתות, דאז גם בכתב שבין שיטה לשיטה מיפסל, דכיון דצריך להכשרו של גט שלא יהא שני ספרים, ועל כן אם שייר הבעל לעצמו אין זה כריתות. [שם]

לדברי הגר"ח, הנייר שבין שיטה לשיטה ובין תיבה לתיבה אינו חלק מגוף הגט, אך הוא נדרש להכשר הגט. בשל כך, מצד דין "ונתן בידה" די שגוף הגט יינתן לאישה, אך מחמת "כריתות" ייתכן וגם הנייר שבין שיטה לשיטה ובין תיבה לתיבה צריך להינתן לאישה. בהתאם לכך, הואיל והרמב"ם פוסק שהפסול קיים גם ביחס לחלק זה של הנייר[3], הוא מביא את הטעם "שאין זה כריתות".

סברתו של הגר"ח ברורה, אך קשה להלום את הדברים בלשון הרמב"ם: אם הפסול הבסיסי באמירת 'הרי זה גיטך והנייר שלי' הוא מחמת "ונתן בידה", כיצד הרמב"ם נמנע מלציין זאת? מדוע הרמב"ם מעלים ממנו את הטעם האמתי וכותב טעם אחר שאליבא דאמת הוא נדרש רק לשם הסבר חלק מפרטי הדין?

בנוסף, קיימת נפקא מינה לדינא בין טעמו של רש"י לטעמו של הרמב"ם לגבי האומר 'הרי זה גיטך והנייר לפלוני': לפי רש"י האישה אינה מגורשת הואיל והגט אינו ניתן לה ואינו עובר לבעלותה, ואילו לפי הרמב"ם האישה מגורשת הואיל ובעלותו של הבעל על הגט אינה ממשיכה. על פי דברי הגר"ח, גם הרמב"ם מודה שיש לפסול במציאות זו, הואיל וגם הוא מכיר בטעמו של רש"י, אך בדברי הרמב"ם אין זכר לכך. כיצד, אם כן, נמנע הרמב"ם מלהשמיענו דין זה?

כמו כן, על פי דברי הגר"ח אין זה מובן מדוע הרמב"ם משמיט את דיני התוספתא, שכאמור הם מבוססים על הדרישה להקנאת הגט לאישה.

לכן נראה שיש לבאר את דברי הרמב"ם כפשוטם: לשיטתו הפסול אכן אינו מחמת "ונתן" אלא מחמת "כריתות" – מחמת המשך אחיזתו של הבעל בגוף הגט, דבר שאינו מבטא ניתוק מוחלט בין האיש לאישה. נראה שדברי הרמב"ם מבוססים על שיטתו העקרונית – בה עסקנו בהרחבה בשני השיעורים האחרונים – ש"ונתן בידה" אינו מלמד שהגירושין נעשים על ידי העברת הבעלות על הגט מהאיש לאישה, אלא הגירושין נעשים בעצם הגעת 'סיפור הדברים' שבגט לידי האישה. בשל כך, לשיטת הרמב"ם באמירת 'הרי זה גיטך והנייר שלי' אין מקום לפסול משום "ונתן בידה", ולכן הרמב"ם נזקק לחדש סיבת פסול שונה – "שאין זה כריתות".

כפי שטענו בשיעורים האחרונים, שיטתו של הרמב"ם מבוססת על תפיסתו העקרונית שהגירושין נעשים על ידי 'סיפור הדברים' שבגט והנייר הוא רק המצע עליו כתובים דברים אלו. בהתאם לכך, לשיטתו אין מקום להגדיר שהגירושין נעשים על ידי הקנאת גוף הגט לאישה, אלא הגירושין נעשים על ידי הגעת 'סיפור הדברים' שבגט לידי האישה. ממילא, ייתכן שהרמב"ם סבור שדברי התוספתא מבוססים על תפיסתה העקרונית [תוספתא ב, ה] – בה עסקנו בשיעור השלישי ['כתב שאינו מתקיים'] – שהגט הוא "ספר", ועל פיה הגירושין על ידי הקנאת גוף הגט לאישה. אולם, הרמב"ם פוסק, בעקבות סוגיית הבבלי [כא:] שהגט הוא 'ספירת דברים', ולכן הוא משמיט את דיני התוספתא, ולשיטתו דין 'הרי זה גיטך והנייר שלי' אינו משום "ונתן" אלא מחמת "שאין זה כריתות".

דין 'התקבלי גיטך והתקבלי כתובתך'

מחלוקת הראשונים משליכה גם על הבנת ספקו של רבא לגבי האומר לאשתו שגיטה ניתן לה כפירעון כתובתה:

בעא מיניה רבא מרב נחמן: כתב לה גט על טס של זהב, ואמר לה 'התקבלי גיטך והתקבלי כתובתך', מהו? אמר ליה: נתקבלה גיטה ונתקבלה כתובתה. [גיטין כ:]

ספקו של רבא טעון ביאור: מדוע קיימת סברה שהאישה אינה יכולה להתגרש באופן זה? מדוע העובדה שהגט ניתן כפירעון הכתובה יכולה למנוע את חלות הגירושין?

תשובה לכך עולה מדברי רש"י:

דמקום גט בעי למיתב לה מתנה גמורה משום גירושין ולא לשם פרעון, דכתיב 'ונתן'.

[רש"י שם, ד"ה הא ליכא]

מדבריו עולה שייתכן שיש בכך פגם במעשה הנתינה – הגט צריך להינתן ב"מתנה גמורה משום גירושין", ולכן כאשר הגט ניתן כפירעון הכתובה אין כאן נתינה.

דברי רש"י מבוססים על שלוש הנחות:

א.הגירושין טעונים מעשה נתינה.

ב.הנתינה צריכה להיות בעלת משמעות ממונית – נתינה גמורה בה הגט עובר לבעלותה המלאה של האישה.

ג.הנתינה צריכה להיות ב"מתנה גמורה משום גירושין", ולכן ייתכן שהאישה אינה מגורשת כאשר הגט ניתן לה בפירעון כתובתה.

לפי זה יש לעיין מה טעמו של רב נחמן, מדוע הגירושין חלים על אף שהגט ניתן לשם פירעון הכתובה?

הרשב"א אכן תמה על פסקו של רב נחמן:

תמיהא לי, היאך איפשר לומר כן, דכיון דנותן לה גופו של טס לכתובתה הוה ליה פורח באויר, וכקושייה דרבא. [רשב"א שם, ד"ה אמר ליה]

הרשב"א מתרץ:

ונראה לי, דכיון דאמר לה הכי והיא קיבלתו, הוי ליה כאומר לה התקבלי גיטיך ומחלי כתובתיך. [שם]

לדברי הרשב"א, אין מקום להבין שאישה תתגרש כאשר גופו של גט ניתן לה לכתובתה – "דכיון דנותן לה גופו של גט לכתובתה, הוי ליה פורח באויר". לכן הרשב"א מבאר, שהאישה מגורשת באופן זה רק משום שהיא מוחלת על כתובתה, וכך הגט ניתן לה מחמת הגירושין.

בניגוד לדבריו, הר"ן כותב בביאור הסוגיה:

מי אמרינן דכיון דלפרעון כתובה יהיב לה לא קרינא ביה 'ונתן' דהא לא יהיב לה מידי. ואהדר ליה דנתקבלה גיטה ונתקבלה כתובתה. [ר"ן ט: ד"ה וגרסי' תו בעא]

מדברי הר"ן עולה, שרבא הסתפק בקיומה של ההנחה השלישית דלעיל – האם הנתינה צריכה להיות 'משום גירושין', ורב נחמן פסק שאין צורך בכך: די במעשה הנתינה המקנה את הגט לאישה, ואין דרישה שהנתינה תהיה ב"מתנה גמורה משום גירושין"[4].

על פי האמור, לדעת הרשב"א רב נחמן מודה לשלוש ההנחות דלעיל, ואילו לדעת הר"ן רב נחמן מודה לשתי ההנחות הראשונות בלבד וחולק על השלישית – לשיטתו אין צורך שהזכייה בגט תהיה מחמת הגירושין. אמנם לשיטת הרמב"ם דלעיל יש לבאר את טעמו של רב נחמן באופן אחר – הוא חולק גם על ההנחה השנייה, ולשיטתו הנתינה אינה צריכה להיות בעלת אופי ממוני, אלא הגירושין נעשים בעצם הגעת הגט לידי האישה[5]. ואכן, הרמב"ם [הל' גירושין פ"ח הט"ו] אינו מביא דין זה בפרק ה', בו עוסק הרמב"ם בדיני נתינת הגט וקבלתו, אלא בפרק ח' העוסק בדיני תנאים ו"כריתות". מכך נראה שלדעת הרמב"ם אמנם ספקו של רבא מבוסס על הבנה שנדרשת זכייה של האישה בגט, אך להלכה אין צורך בכך: הגירושין נעשים בעצם הגעת הגט לידי האישה, כל זמן שאין לבעל שיור בגוף הגט.

סיכום

הגמרא אומרת שהאומר לאשתו 'הרי זה גיטך והנייר שלי' אינה מגורשת. מדברי התוספתא עולה שהחיסרון הוא במעשה הנתינה – הואיל והאישה אינה קונה את גוף הגט, מטעם זה התוספתא פוסלת גם גט שנכתב על נייר השייך לאישה או על ידה של האישה.

רש"י כותב נימוק זה, וכן נוקטים רוב הראשונים. לעומת זאת, הרמב"ם סובר שהפסול הוא משום "שאין זה כריתות". מחלוקת הרמב"ם ורוב הראשונים נעוצה במחלוקתם העקרונית בהבנת הכתוב "ונתן בידה" – הקנאת הגט לאישה או הגעת תוכן הגט לידי האישה.

מחלוקת הראשונים עומדת גם ביסוד הבנתם את הסוגיה הדנה לגבי האומר לאישה 'התקבלי גיטך והתקבלי כתובתך': לפי רש"י ורוב הראשונים הסוגיה מבוססת על הנחה שנדרשת זכייה של האישה בגט, ואילו לפי הרמב"ם למסקנה אין צורך בכך ולכן הגירושין חלים במציאות זו.