"וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי" (ויקרא כב, לב)

דברי חז"ל

הגמרא (יומא פו.) מבארת כי תלמיד חכם שמתנהג באופן שאינו הולם – הרי הוא מחלל את השם:

היכי דמי חילול השם? אמר רב: כגון אנא אי שקילנא בישרא מטבחא ולא יהיבנא דמי לאלתר... יצחק דבי רבי ינאי אמר: כל שחביריו מתביישין מחמת שמועתו... אביי אמר: כדתניא... מי שקורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים ואין משאו ומתנו באמונה, ואין דיבורו בנחת עם הבריות – מה הבריות אומרות עליו: אוי לו לפלוני שלמד תורה, אוי לו לאביו... אוי לו לרבו.. ראו כמה מקולקלין מעשיו וכמה מכוערין דרכיו.

מחלוקת הראשונים

שיטת הסמ"ג (לאוין ב): האיסור חל כאשר תלמיד חכם מתנהג שלא כשורה:

שלא לחלל את השם, שנאמר 'לא תחללו את שם קדשי'... מהלכה זו אתה למד שחילול השם קרוי תלמיד חכם שאינו נזהר במעשיו וגורם שאומרים עליו דופי.

שיטת הרמב"ם (ספר המצוות לא תעשה סג; יסודי התורה ה, הל' ד, י, יא): האיסור כולל שלוש אזהרות:

א.עשיית עבירה כאשר יש חובה למסור את הנפש.

ב.עשיית עבירה להכעיס, בשאט נפש.

ג.התנהגות שאינה הולמת תלמיד חכם וגורמת לבריות לזלזל בו ובתורה.

·יסוד המחלוקת – היחס בין מצוות קידוש השם לאיסור חילול השם

לדעת הסמ"ג – "לא תחללו" ו"ונקדשתי" הם שני עניינים נפרדים:

האחד אוסר על גרימת חילול השם, והשני מצווה על מסירות נפש לקידוש השם.

לדעת הרמב"ם – שני חלקי הפסוק עוסקים באותו עניין:

הנמנע מלקדש את השם – עובר בכך על איסור חילול השם. חילול השם אינו רק חטא – אלא ביטול מצוות קידוש השם.

נקודה לעיון – חילול השם בעשיית עבירה בצנעה

הרמב"ם (יסודי התורה ה, י) כותב:

כל העובר מדעתו, בלא אונס, על אחת מכל מצות האמורות בתורה בשאט בנפש להכעיס – הרי זה מחלל את השם... ואם עבר בעשרה מישראל הרי זה חילל את השם ברבים.

גם את העבירה נעשתה בצנעה, יש בה חילול השם, ומכאן – שבעיני הרמב"ם, עצם חטא מודע לשם חטא נחשב חילול השם, אפילו בחדרי חדרים.

דברים אלו משתלבים בגישתו העקרונית של הרמב"ם (אותה ראינו במצווה הקודמת) – שקידוש השם קיים בצנעא, ולא רק בפרהסיא.