בשיעורים הראשונים עסקנו בגדרי איסור הסוטה לאחר הקינוי והסתירה, ובשיעורים שלאחריהם עסקנו בסדר השקיית הסוטה והמעשים הנלווים לה. בשיעור זה נעסוק בגדרי הקינוי – קינוי מאלו אנשים מחיל את דין הסוטה.

במשנה בתחילת הפרק הרביעי נאמר:

ארוסה ושומרת יבם לא שותות ולא נוטלות כתובה, שנאמר 'אשר תשטה אשה תחת אישה' – פרט לארוסה ושומרת יבם. [משנה כג:]

המשנה מביאה דרשה המלמדת שדין קינוי וסתירה לא נאמר בארוסה ובשומרת יבם. לגבי ארוסה, דין המשנה ברור: ארוסה היא אשת איש, ולכן נדרש מקור מיוחד שימעט אותה משתיית מי הסוטה. לעומת זאת, בדין שומרת יבם קיים קושי: מדוע נדרשת דרשה שתמעט ותלמד שהיא אינה שותה?

תמיהה זו תלויה בדין שומרת יבם שזינתה, בו דנה הגמרא בשלהי הפרק השני:

אמר רב המנונא: שומרת יבם שזינתה אסורה ליבמה... אמרי במערבא: לית הילכתא כרב המנונא. [סוטה יח:]

לפי רב המנונא, "שומרת יבם שזינתה אסורה ליבמה", ולשיטתו מובן הצורך בדרשה שתמעט שומרת יבם מלשתות. אולם, לפי החולקים על רב המנונא, תמיהה זו עומדת בעינה.

רש"י מתייחס לעניין זה:

ואפילו לית לן דרב המנונא ושומרת יבם שזינתה מותרת ליבמה, נהי דמותרת מיהו לא בעי למינסב אישה זונה והיא הפסידה כתובתה. [רש"י כג: ד"ה ולא נוטלות]

תוספות תמהים על דבריו:

מיהו תימה, אי לית לן דרב המנונא קרא מאי איצטריך למעוטי, והא תנן בפרק היה מביא: 'כל שתיבעל ולא תהא אסורה לו לא היה מתנה', דמה קינוי שייך היכא דלא מיתסרא בסתירותיה, אלא מדאיצטריך למעוטי שמע מינה דמיתסרא. [תוס' שם, ד"ה ושומרת]

תוספות טוענים שקינוי אינו שייך באישה שזנות אינה אוסרת אותה, ולכן דברי המשנה קשים על השיטה החולקת על רב המנונא.

תוספות מתרצים:

מיהו ליכא למיפשט מהכא, משום דמוקי לה בגמרא כגון שבא עליה יבם בבית אחיו, דקנאה לפוטרה בגט בלא חליצה אפילו אליבא דשמואל, הלכך שייכא נמי אשתו ליאסר עליו בזנות כדברי הכל. [שם]

לדבריהם, יש להעמיד את דין המשנה בשומרת יבם שבא עליה יבם בבית אחיו, שזנות אוסרת אותה, ולכן נדרש מקור מיוחד שימעט אותה מלשתות.

לעומת דבריהם, הרמב"ם מביא את המשנה כצורתה:

ואלו הן הנשים שאינן ראויות לשתות אף על פי שהיא רוצה לשתות ובעלה רוצה להשקותה אלא יוצאות בלא כתובה משיבואו עידי סתירה אחר עידי קינוי ויאסרו על בעליהן לעולם, וחמש עשרה נשים הן, ואלו הן: ארוסה, ושומרת יבם, וקטנה אשת הגדול... כל אחת מאלו אינה ראויה לשתות. ומניין שאינן ראויות לשתות שנאמר 'אשר תשטה אשה תחת אישה', 'תחת אישה' – פרט לארוסה ושומרת יבם שאינה תחת אישה. [הל' סוטה פ"ב הל' ב-ג]

על אף שלשיטתו שומרת יבם שזינתה אינה נאסרת:

והיבמה שזינת והיא זקוקה לא נאסרה על יבמה, אלא רצה חולץ רצה מיבם.

[הל' יבום וחליצה פ"ב ה"כ][1]

לשיטתו התמיהה דלעיל חוזרת למקומה: כיצד ייתכן ששומרת יבם נאסרת לאחר קינוי וסתירה, על אף ששומרת יבם שזינתה אינה נאסרת? יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא?!

תמיהה מעין זו קיימת בשיטת הרמב"ם ביחס לדין קינוי מקטן.

המשנה אומרת:

על ידי כל עריות מקנין, חוץ מן הקטן וממי שאינו איש. [משנה כד.]

הגמרא מבארת שקטן מתמעט מדרשה:

חוץ מן הקטן וכו' – 'איש' אמר רחמנא, ולא קטן. [סוטה כו:]

הראשונים נחלקו בגילו של הקטן המתמעט בדרשה זו. תוספות כותבים:

וכן על מה שאמר 'איש אמר רחמנא ולא קטן', נראה דדוקא משתיה ממעט לה קרא, אבל נאסרה על ידי בן תשע שנים ויום אחד אף על פי שאינו איש, שהרי ביאתו פוסלת בתרומה.

[תוס' שם, ד"ה אבל]

לדבריהם, הדרשה ממעטת קטן בן תשע שנים ויום אחד. מסברה שיטתם ברורה: קטן הפחות מגיל זה אין ביאתו ביאה, וממילא אין צורך לדרשה שתמעט אותו – אין מציאות של זנות עמו, ולכן דין סוטה אינו שייך בו.

לרמב"ם שיטה שונה בעניין זה:

אמר לה אל תסתרי עם פלוני והיה קטן פחות מבן תשע שנים ויום אחד, או שאמר לה אל תסתרי עם בהמה זו – אין זה קינוי, שנאמר 'ושכב איש אותה' – פרט לקטן ולבהמה שאין אוסרין אותה עליו. [הל' סוטה פ"א ה"ו]

לשיטתו, הדרשה ממעטת קטן פחות מבן תשע שנים ויום אחד.

המשנה למלך תמה על שיטתו:

הן אמת שדברי רבינו קשים בעיני, דלמה לי קרא למעט קטן פחות מבן תשע, תיפוק ליה דכיון דאינה נאסרת אין כאן קינוי. [משנה למלך שם, ה"ג]

תמיהתו דומה לתמיהה דלעיל ביחס לשיטת הרמב"ם לגבי שומרת יבם: כיצד ייתכנו קינוי וסתירה במציאות שזנות ודאית אינה אוסרת בה?!

תמיהה כעין זו קיימת ביחס לשיטת הרמב"ם לגבי ביאת שחוף. מקור דין בדברי הגמרא:

שחוף מקנין על ידו ופוסל בתרומה... מהו דתימא 'ושכב איש אותה שכבת זרע' אמר רחמנא והא לאו בר הכי הוא, קא משמע לן. [סוטה כו:]

הראשונים נחלקו מהו שחוף. תוספות מביאים את שיטת רבנו חננאל, שהוא אדם שאינו מזריע בביאתו:

פירש רבינו חננאל, שאינו בועל כדרכו ואינו מזריע. [תוס' שם, ד"ה שחוף]

לעומתם הרמב"ם מפרש שמדובר באדם שאינו יכול להתקשות בביאתו:

קינוי האמור בתורה 'וקנא את אשתו' הוא שיאמר לה בפני עדים אל תסתרי עם פלוני, אפילו היה אביה או אחיה או גוי או עבד או שחוף, והוא האיש שאינו מתקשה ואינו מוליד.

[הל' סוטה פ"א ה"א]

גם ביחס לדברי הרמב"ם הללו עומדת התמיהה דלעיל: כיצד ייתכן קינוי מאדם שאינו יכול להתקשות בביאתו?! ביאה הנעשית ללא קישוי אינה נחשבת ביאה[2], ולכאורה היא אינה אוסרת את האישה! כיצד, אם כן, קינוי וסתירה מאדם שאינו מתקשה בביאתו אוסרים את האישה[3]?

האחרונים [משנה למלך הל' סוטה פ"א ה"ג; בית הלוי ח"ב סי' מ אות ד] מבארים שלרמב"ם שיטה שונה בגדר איסור האישה לאחר קינוי וסתירה, שמקורה בדברי הגמרא לגבי 'קינא לה דרך איברים':

'שכבת זרע' – פרט לדבר אחר... אלא אמר רבא: פרט לשקינא לה דרך אברים. אמר ליה אביי: פריצותא בעלמא היא, ופריצותא מי אסר רחמנא... לעולם לשקינא לה דרך אברים, ומהו דתימא בקפידא דבעל תליא רחמנא ובעל הא קא קפיד, קמשמע לן. [סוטה כו:]

הגמרא מביאה את דברי רבא, כי הכתוב "שכבת זרע" בא למעט אדם שקינא לאשתו שלא תהיה עם פלוני בקרבת בשר. הגמרא מבארת, שעל אף שזו אינה ביאה אלא 'פריצותא בעלמא', היתה סברה שאישה תיאסר במציאות זו, הואיל ו"בקפידא דבעל תליא רחמנא ובעל הא קא קפיד".

האחרונים לומדים מדברי הגמרא שאיסור קינוי וסתירה אינו מחמת חשש שמא האישה זינתה, אלא הקינוי והסתירה מחילים איסור עצמאי מחמת 'קפידא דבעל'. מטעם זה, קינוי וסתירה שייכים גם במציאות שזנות ודאית אינה אוסרת: בשומרת יבם, בקטן הפחות מבן תשע ובשחוף[4].

על פי הבנה זו, זנות יוצרת טומאה באישות – מעילה בייחוד של האישה לבעלה, דבר הפוגע בקשר האישות והמחיל איסור על האישה לבעלה[5]. לעומת זאת, איסור סוטה מבוסס על עיקרון שונה. הקינוי והסתירה אינם יוצרים טומאה באישות[6], אלא הם פוגעים במערכת היחסים בין הבעל ואשתו. הבעל מקנא לאשתו וחושד בה, והיא ממשיכה להיסתר עם אותו אדם. בכך מופר שלום הבית בין הבעל לאשתו, וקלקול זה אוסר את האישה לבעלה, עד שתיית המים המשכינים שלום בין איש לאשתו[7].

דברים אלו אמורים בשיטת הרמב"ם. לעומת זאת, מדברי תוספות עולה התפיסה האחרת, על פיה איסור הסוטה הוא מחמת הספק שמא זינתה. וכן מפורש בדברי תוספות:

דלא אסרה הכתוב אלא משום ספק שמא נבעלה ונטמאה... ואם תאמר, כיון שלא נכתב שם טומאה אלא על הודאי, אמאי אסורה לביתה ולתרומה. ויש לומר, דעשה ספק כודאי.

[תוס' יבמות יא. ד"ה צרת]

על דברים אלו נוסיף, שאת מחלוקת תוספות והרמב"ם בעניין זה ראינו בשני שיעורים נוספים:

א.בשיעור השלישי ['יבום וחליצה בסוטה'] בביאור הדין שסוטה חולצת ולא מתייבמת: לפי תוספות מחמת ספק שמא זינתה, ולפי הרמב"ם מדין ייחודי שהתחדש לגבי סוטה.

ב.בשיעור השמיני ['היתר האישה לאחר שתיית המים'] בטעם היתר האישה לאחר שתיית המים: לפי תוספות הואיל וכעת התברר שהיא לא זינתה, ולפי הרמב"ם עצם שתיית המים מתירה אותה[8].