רקע

נמשיך לעיין בסוגיית הגמרא [כ.] שבה עסקנו בשיעור שעבר, ונעיין בדין גט שכתבו על איסורי הנאה.

הסבר הסוגיה

ואלא משום דכתיב 'ונתן', והכא לא יהיב לה מידי. דלמא נתינת גט היא. תדע, דשלחו מתם, כתבו על איסורי הנאה כשר.[גמ' כ.]

הגמרא [כ.] מביאה את דברי רבי המכשיר גט שכתבו על איסורי הנאה. מדבריו עולה שנתינת הגט אינה נתינה ממונית של נתינת דבר בעל שווי לאישה, אלא הגירושין נעשים על ידי עצם נתינת הגט לאישה, על אף שאין לו כל ערך ממוני.

סוגיית הירושלמי

לעומת דברי הבבלי, הירושלמי מביא שתי דעות בעניין זה:

כתבו על דבר שהוא איסור הנאה, תני רבי חנין, מעשה בא לפני רבי ואמר: הרי זו מגורשת, רבי אלעזר אמר: אינה מגורשת. [ירושלמי קידושין א, א]

הירושלמי מבאר שדעות אלו אינן חולקות זו על זו, אלא הן עוסקות בשתי מציאויות שונות:

רבנין דקיסרין שם רבי יעקב בר אחא: מאן דאמר מגורשת – איסור הנייה מדבריהם, ומן דמר אינה מקודשת – איסור הנייה מדבר תורה. [שם]

לדברי הירושלמי, ניתן לגרש רק בגט הנכתב על גבי איסורי הנאה דרבנן, אך לא בגט הנכתב על גבי איסורי הנאה דאורייתא.

הירושלמי מקשה על כך:

אין תימר כן, לית הדא פליגא על רב, דרב אמר: דברי רבי מאיר המקדש בחמץ משש שעות ולמעלן לא עשה ולא כלום. [שם]

הירושלמי תמה כיצד ניתן לחלק בין גט שנכתב על גבי איסורי הנאה דאורייתא לגט שנכתב על גבי איסורי הנאה דרבנן ולהכשיר גט שנכתב על גבי איסור הנאה דרבנן, והרי מפורש בדברי רב שכשם שלא ניתן לקדש באיסורי הנאה דאורייתא כך לא ניתן לקדש באיסורי הנאה דרבנן.

הירושלמי מתרץ:

תמן בגופו קידש, וחמץ משש שעות ולמעלן טב הוא כלום, ברם הכא בתניים שבו קידש.

[שם]

לדברי הירושלמי, לא ניתן לקדש באיסורי הנאה דרבנן הואיל והקידושין נעשים בשווים ולדבר האסור בהנאה אין שווי, אך בגט הנכתב על גבי איסורי הנאה הגירושין אינם נעשים בשוויו של הגט אלא בתוכן הכתוב בו, ובשל כך אין מניעה מלגרש באיסורי הנאה דרבנן.

הירושלמי מקשה על כך:

מעתה אפילו באיסור הנייה דבר תורה תהא מקודשת, מה בינה לשטר שאינו יפה שווה פרוטה. [שם]

הירושלמי תמה, הואיל והגירושין אינם נעשים בשוויו של הגט אלא בתוכן הכתוב בו, מדוע לא ניתן לגרש בגט שנכתב על גבי איסורי הנאה דאורייתא? במה שונה גט שנכתב על גבי איסורי הנאה דאורייתא מגט הנכתב על דבר שאינו שווה פרוטה שניתן לגרש בו?

הירושלמי מתרץ:

תמן אינו ראוי להשלים עליו, ברם הכא ראוי הוא להשלים עליו. [שם]

לדבריו, אף שאפשר לגרש בגט שאינו שווה פרוטה, צריך שהגט ייכתב על גבי דבר ש"ראוי הוא להשלים עליו", כלומר דבר הראוי להצטרף לשווי של פרוטה, ומטעם זה לא ניתן לגרש בגט שנכתב על גבי איסורי הנאה דאורייתא.

הקובץ שיעורים [קונטרס דברי סופרים סי' א אות ה-ו] מבאר שלפי הירושלמי קיימים שני דינים שונים באיסורי הנאה:

א.לאיסורי הנאה אין שווי ממוני, הואיל ומבחינה מעשית לא ניתן להשתמש בהם.

ב.לאיסורי הנאה אין תורת ממון, הואיל והתורה מגדירה שהם אינם ראויים לשימוש.

ההגדרה הראשונה, שלאיסורי הנאה אין שווי ממוני, קיימת בין באיסורי הנאה דרבנן ובין באיסורי הנאה דאורייתא. לעומתה, ההגדרה השנייה, שלאיסורי הנאה אין תורת ממון, קיימת רק באיסורי הנאה דאורייתא, הואיל והתורה הגדירה שהם אינם ממון, ולא באיסורי הנאה דרבנן, שהם ממון גמור והאיסור הוא רק בגדר 'אריא הוא דרביע עליה' האוסר על האדם את השימוש בו.

בהתאם לכך, בקידושי כסף, בהם נדרשת ההגדרה הראשונה, שלכסף הקידושין יהיה שווי ממוני, אינם יכולים להיעשות לא באיסורי הנאה דרבנן ולא באיסורי הנאה דאורייתא. לעומת זאת, בגירושין, בהם נדרשת ההגדרה השנייה בלבד, שלגט תהיה 'תורת ממון', אפשר לגרש באיסורי הנאה דרבנן ורק באיסורי הנאה דאורייתא לא ניתן לגרש.

טעם שיטת הבבלי

הבחנתו של הירושלמי בין דבר ש"ראוי הוא להשלים עליו" לדבר ש"אינו ראוי להשלים עליו" מובאת גם בדברי הבבלי:

גופא, שלחו מתם, כתבו על איסורי הנאה כשר. אמר רב אשי, אף אנן נמי תנינא: על העלה של זית. דילמא שאני עלה של זית דחזי לאיצטרופי. [גיטין כ.]

הבבלי אומר שאין ללמוד מהמשנה [יט.] המכשירה גט שנכתב על עלה של זית להכשר גט שנכתב על איסורי הנאה, שכן "שאני עלה של זית דחזי לאיצטרופי", כלומר עלה של זית ראוי להצטרף לשווי של פרוטה, ואילו דבר האסור בהנאה אינו ראוי להצטרף לשווי של פרוטה. עם זאת, בבבלי הבחנה זו מובאת רק כדחיית הראיה מהמשנה, אך מצד האמת ניתן לגרש בגט האסור בהנאה על אף שהוא לא 'חזי לאיצטרופי'.

נראה מכך שהבבלי חולק על הירושלמי, ולשיטתו ניתן לגרש גם בגט הכתוב על איסורי הנאה דאורייתא.

אכן הרשב"א מציע שהבבלי מודה לדברי הירושלמי, וגם לשיטתו אפשר לגרש רק באיסורי הנאה דרבנן:

ואף על גב דסתמא אמרוה לההיא דשלחו מתם וקבעו בהילכתא ולא חלפן בין איסור דבריהם לשל תורה, מכל מקום כיון דפרישו עלה בהדיא דלא איתמרא אלא באיסורים דרבנן, נקטינן כוותיה אף על גב דבגמרא איתמרא כוותיה סתמא. [שו"ת הרשב"א ח"א סי' תרג]

עם זאת, הרשב"א עצמו כותב שייתכן שהבבלי חולק על הירושלמי ומכשיר גם גט שנכתב על איסורי הנאה דאורייתא. הבנה זו עולה משאר הראשונים שהשמיטו את דברי הירושלמי[1].

על פי שיטתם אפשר להבין בשתי דרכים במה חולק הבבלי על הירושלמי:

א.הבבלי מודה לירושלמי שלא ניתן לגרש בגט שאין בו תורת ממון, אך הוא חלוק עליו בגדר איסורי הנאה: בעוד הירושלמי סבור שכלל אין עליהם תורת ממון, הבבלי סבור שיש עליהם תורת ממון ורק אין להם שווי ממוני[2].

ב.הבבלי חולק על הירושלמי בגדר מעשה נתינת הגט: לעומת הירושלמי הסבור שנתינת הגט צריכה להיות נתינה ממונית של דבר שיש עליו תורת ממון העובר מרשות האיש לרשות האישה, הבבלי סבור שנתינת הגט אינה נתינה ממונית אלא נתינה פיזית של גוף הגט. בשל כך, לשיטת הבבלי ניתן לגרש גם בגט שאין עליו תורת ממון.

הבנות אלו תלויות בפירוש דברי הגמרא בסוגייתנו:

ואלא משום דכתיב 'ונתן' והכא לא יהיב לה מידי – דלמא נתינת גט היא, תדע דשלחו מתם, כתבו על איסורי הנאה – כשר.[גיטין כ.]

לפי הדרך הראשונה, הגמרא מוכיחה מדין גט ש"כתבו על איסורי הנאה" שגט כשר על אף שאין לו כל ערך ממוני. לעומת זאת, לפי הדרך השנייה, הגמרא מוכיחה מדין זה שנתינת הגט אינה נתינה ממונית אלא נתינה פיזית של גוף הגט, ולכן גט כשר על אף שכלל אין לו תורת ממון.

בשיעור הקודם ראינו שהבנות אלו שנויות במחלוקת הראשונים: לפי רש"י [כ: ד"ה לא ידעה] ורוב הראשונים – נדרשת מעשה נתינה של גט ששייך לבעל, ואם כן לשיטתו יש לבאר את הגמרא כדרך הראשונה: לאיסורי הנאה אין ערך אך הם נחשבים ממון. לעומת זאת, לפי הרמב"ם [הל' גירושין פ"ד ה"ה] – הגירושין נעשים בעצם הגעת תוכן הגט אל האישה, ולשיטתו יש לבאר את דברי הגמרא כדרך השנייה[3]: אפשר לגרש באיסורי הנאה על אף שהם כלל לא נחשבים ממון[4].

בעלות על איסורי הנאה

על פי האמור, אין קושי לקיים את שיטת רש"י ורוב הראשונים שנדרשת בעלות הבעל על הגט עם דברי הגמרא. עם זאת, שיטתם צריכה עיון מחמת מחלוקת הראשונים אם יש בעלות על איסורי הנאה: לפי הראב"ד [בריטב"א סוכה לה. ד"ה ושל ערלה], הרשב"א [נדרים מז. ד"ה בחייו; ח"א סי' תשמו-תשמז; ח"א סי' תרב; ח"ד סי' רב] והרא"ה [בריטב"א קידושין נו: ד"ה מתני'] – אין בעלות על איסורי הנאה, ואילו לפי הריטב"א [סוכה, שם] והריב"ש [סי' תא] – יש בעלות על איסורי הנאה[5]. על פי סוגייתנו שאפשר לגרש באיסורי הנאה, לכאורה קשה לכלכל את שיטת רש"י ורוב הראשונים שנדרשת בעלות הבעל על גט עם שיטת הריטב"א והריב"ש שאין בעלות על איסורי הנאה, והדברים צריכים יישוב[6].

בדברי האחרונים נאמרו שני יישובים לכך:

א.המהר"ם שיק [גיטין כ. ד"ה דלמא שאני] מיישב שאין לאיסורי הנאה תורת ממון משום שאין לבעליהם כל שימוש בהם[7]. בשל כך, בגט, הואיל ובעליו יכול להשתמש בו לשם גירושין, יש בעלות עליו ואפשר להעבירו מבעלות האיש לבעלות האישה.

ב.הברית אברהם [או"ח סי' כו אות ז][8] מציע שאין חובה שהגט יהיה בבעלות האיש המגרש, ודי שהוא לא יהיה שייך לאדם אחר. בשל כך, גט של איסורי הנאה, אמנם אין בבעלות האיש המגרש, אך אינו שייך לאדם אחר, ולכן ניתן לגרש בו.

הסברו של המהר"ם שיק מבוסס על חידוש בגדר איסורי הנאה: הפקעת הבעלות מאיסורי הנאה אינה מחמת עצם הגדרתם כאיסורי הנאה[9], אלא מחמת העובדה המציאותית שלבעליהם אין שימוש בהם. לעומתו, הסברו של הברית אברהם מבוסס על חידוש בגדר מעשה הנתינה בגט: אין חובה שהגט יעבור מבחינה קניינית מבעלות האיש לבעלות האישה, אלא זו הגדרה בצביון מעשה הנתינה – נתינה גמורה כאדם הנותן את שלו[10], ולכן די שהגט לא יהיה בבעלות אדם אחר[11].

גט שנכתב על דבר שעומד להישרף

לסיום נציין למחלוקת הראשונים בדין גט שנכתב על דבר שעומד להישרף. הר"ן כותב שאמנם אפשר לכתוב גט על דבר האסור בהנאה, אך לפי השיטה ש"כל העומד לישרף כשרוף דמי" לא ניתן לכתוב גט על דבר העומד להישרף:

שלחו מתם כתבו על איסורי הנאה כשר – בכל איסורי הנאה קאמרי, ואף על גב דכתותי מכתת שיעוריהו לא איכפת לן אלא במידי דבעי שיעור כשופר ולולב. ומיהו באותן שצריכין להתבער מן העולם למאן דאמר כל העומד לשרוף כשרוף דמי משמע דלא הוי גט, דכמאן דליתנהו דמו. [ר"ן י. ד"ה שלחו מתם]

לדברי הר"ן אי אפשר לכתוב גט על דבר שעומד להישרף – "דמכאן דליתנהו דמי"[12].

נראה שדבריו מבוססים על ההבנה שגט אינו טעון לא שווי ולא שיעור, אך צריך שיהיו לו קיום ומציאות, ולכן למאן דאמר "כל העומד לישרף כשרוף דמי" – הגט נחשב כמי שאינו בעולם ולא ניתן לגרש בו.

לעומת זאת, הרמב"ם כותב:

על הכל כותבין את הגט, ואפילו על איסורי הנאה. [הל' גירושין ד, ב]

מלשון הרמב"ם נראה שדין הסוגיה שניתן לכתוב גט על איסורי הנאה נובע מעיקרון כללי שאין כל הגבלה למצע עליו כתוב הגט. מכאן שלשיטת הרמב"ם אפשר לכתוב גט על כל דבר, ואם כן לשיטתו אין מניעה מלכתוב גט על דבר העומד להישרף, גם לפי השיטה שהנייר נחשב כשרוף.

נראה שדברי הרמב"ם מבוססים על שיטתו העקרונית שגט אינו מסמך אלא 'סיפור דברים', ולכן הגירושין נעשים רק על ידי הגעת התוכן שבגט לידי האישה, ולכן אין כל הגבלות ביחס למצע עליו כתוב תוכן הגט. לעומת זאת, לפי הראשונים האחרים, הגירושין נעשים על ידי נתינת שטר הגירושין והקנאתו לאישה, וממילא לא ניתן לכתוב את הגט על נייר "דכמאן דליתנהו דמי".

סיכום

הגמרא אומרת שניתן לכתוב גט על איסורי הנאה. הירושלמי מגביל היתר זה לאיסורי הנאה דרבנן, ומדבריו עולה שעל אף שלגט לא צריך להיות שווי ממוני, צריך שתהיה לו 'תורת ממון'.

הרשב"א מציע שהבבלי מודה לירושלמי, אך רוב הראשונים סוברים שהבבלי חולק. נראה שבין הראשונים קיימת מחלוקת בביאור שיטת הבבלי: לפי הרמב"ם – כלל אין צורך שלגט תהיה תורת ממון, ואילו לפי רוב הראשונים – גם לאיסורי הנאה יש תורת ממון.

מחלוקת זו נעוצה במחלוקתם העקרונית של הרמב"ם ושאר הראשונים: לפי הרמב"ם הגירושין נעשים על ידי עצם הגעת תוכן הגט לידי האישה, ואין משמעות לטיב המצע עליו נכתבו דברי הבעל. לעומת זאת, לפי רוב הראשונים הגירושין נעשים על ידי העברת הגט מבעלות האיש לבעלות האישה.