רקע

עד כה עסקנו בדיני כתיבת הגט, הנלמדים מן הכתוב: "וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת". כעת נעבור לעסוק בהמשך הפסוק – "וְנָתַן בְּיָדָהּ" – ונעיין אם יש צורך שהגט יהיה בבעלותו של הבעל. הסוגיות הנוגעות בשאלה זו נמצאות בפרק שני [כ.-כא.].

הסבר הסוגיה

אמר רב חסדא: יכילנא למיפסלינהו לכולי גיטי דעלמא. אמר ליה רבא: מאי טעמא, אילימא משום דכתיב 'וכתב' והכא איהי קא כתבה ליה? ודילמא אקנויי אקנו ליה רבנן. ואלא משום דכתיב 'ונתן' והכא לא יהיב לה מידי, דלמא נתינת גט היא. תדע, דשלחו מתם, כתבו על איסורי הנאה כשר. [גיטין כ.]

הגמרא [כ.] מעלה שתי בעיות שמחמתן יש לפסול את כשרות הגט: הואיל והאישה היא המשלמת את שכר הסופר, והואיל והגט אינו שווה פרוטה. רבא מבאר מדוע אין בכך כדי לפסול את כשרות הגט: אמנם האישה משלמת את שכר הסופר אך רבנן הקנו לבעל את הכסף הניתן לסופר, ואין דרישה שהגט יהיה שווה פרוטה. לדברי רבא, הכתוב "ונתן בידה" אינו במשמעות של נתינה ממונית, אלא של 'נתינת הגט' על אף שהוא אינו בעל ערך ממוני.

מכך שהגירושין חלים בעצם נתינת הגט לאישה, גם כאשר הנתינה אינה נותנת לאישה ריווח ממוני, אפשר ללמוד שני חידושים:

א.הגירושין חלים גם כאשר הגט אינו בבעלותו של האיש המגרש.

ב.הגירושין חלים בעצם הגעת הגט לידי האישה באופן פיזי, גם כאשר היא אינה קונה אותו.

אפשר לחלוק על חידושים אלו ולטעון שאמנם הגט אינו צריך להיות בעל שווי ממוני, אך יש משמעות למעשה הנתינה רק כאשר הגט הוא בבעלותו של האיש. כמו כן, ייתכן שאמנם הנתינה אינה אמורה לתת לאישה ריווח ממוני, אך היא צריכה להעביר את הגט לבעלותה של האישה.

בעזרת ה' בשיעורים הבאים נעיין בשאלה אם הגירושין תלויים בזכיית האישה בגט, ואת השיעור נקדיש לנידון הראשון – האם נדרש שהגט יהיה בבעלותו של האיש.

בפשטות יש לפשוט שאלה זו מדברי הגמרא להלן:

בעי רמי בר חמא: היו מוחזקין בטבלא שהיא שלה וגט כתוב עליה והרי היא יוצאה מתחת ידו, מהו? מי אמרינן אקנויי אקניתא ליה, או דלמא לא ידעה לאקנויי. [גיטין כ:]

רמי בר חמא מסתפק לגבי גט שנכתב על טבלא שהיתה שייכת לאישה, כאשר הספק הוא אם האישה הקנתה את הטבלא לבעל. ספקו מבוסס על הנחה שהגט צריך להיות בבעלות האיש, ומכאן רק באופן זה מתקיים "ונתן" – נתינת גט השייך לאיש לאישה הזוכה בו.

כדברים אלו כותב רש"י:

לא ידעה לאקנויי – לא גמרה ומקנייה דבר, שאין בלבה לתת מתנה גמורה ולא גירשה אלא בשלה, ואנן בעינן 'ונתן'. [רש"י שם, ד"ה לא ידעה]

וכעין זה עולה מראשונים נוספים [ספר התרומה סי' קי; רמב"ן כ. ד"ה דילמא; רשב"א כ: ד"ה הא דבעי; ר"ן ט: וגרסי' תו בגמ' אמר רב חסדא יכילנא; סדר כתיבת הגט ונתינתו לרא"ש; טור סי' קכ]¹.

רש"י מבאר על פי דרכו את דברי רב אשי הפושט את ספקו של רמי חמא ומכריע שניתן לגרש בגט הנכתב על גבי טבלא שהיתה בבעלות האישה:

אלא אמר רב אשי מהכא: אישה כותבת את גיטה והאיש כותב את שוברו, שאין קיום הגט אלא בחותמיו. [גיטין כא.]

רש"י מפרש:

כותבת את גיטה – ומקניא ליה לבעל ויהיב לה ניהלה. [רש"י שם, ד"ה כותבת]

מדבריו עולה שרב אשי לומד מדברי המשנה [עדויות ב, ג] האומרת שאישה כותבת את גיטה, שהיא יודעת להקנות את הגט לבעל כדי שהוא יוכל לגרש בו.

לעומת זאת, הרמב"ם כותב:

היה הגט חקוק על הטבלא והעדים עליו והוא יוצא מתחת ידה, אף על פי שהן מוחזקין בטבלא שהוא שלה – הרי זו מגורשת, שהאישה עצמה כותבת את גיטה. [הל' גירושין פ"ד ה"ה]

הרמב"ם מנמק את הדין שניתן לגרש בגט החקוק על טבלא השייכת לאישה – "שהאישה עצמה כותבת את גיטה". מקורו של נימוק זה הוא בדברי רב אשי, אך ברור שהרמב"ם אינו מפרש את דברי רב אשי בדרכו של רש"י: לפי רש"י דברי המשנה "אישה כותבת את גיטה" אינם מהווים נימוק מצד עצמם, אלא הם רק מלמדים שהאישה יודעת להקנות את גיטה; לעומת זאת מדברי הרמב"ם עולה שעצם העובדה שאישה כותבת את גיטה מהווה סיבה שניתן לגרש בגט החקוק על טבלא השייכת לאישה.

הרב יעקב ניסן רוזנטל [משנת יעקב הל' גירושין פ"ב ה"ד] טוען, שלשיטת הרמב"ם רב אשי לומד מדברי המשנה "שהאישה כותבת את גיטה" שהגירושין יכולים להתקיים גם בגט השייך לאישה, ומכאן שהגירושין אינם תלויים בהעברת הבעלות על הגט מהאיש לאישה אלא בעצם הגעת 'ספר הכריתות' אל האישה. לפי דבריו, אמנם רמי בר חמא סובר שמעשה הגירושין הוא מעשה של העברת הבעלות הממונית על הגט מהאיש לאישה, אך רב אשי חולק על דרישה זו, ולשיטתו הגירושין חלים בעצם הגעת דברי הבעל הכתובים בגט לידי האישה.

נראה ללמוד את שיטתו הייחודית של הרמב"ם בעניין זה מדבריו בתחילת הלכות גירושין:

אין האישה מתגרשת אלא בכתב שיגיע לה, וכתב זה הוא הנקרא גט. ועשרה דברים הן עיקר הגירושין מן התורה, ואלו הן: שלא יגרש האיש אלא ברצונו, ושיגרש בכתב ולא בדבר אחר, ושיהיה ענין הכתב שגרשה והסירה מקניינו, ושיהיה עניינו דבר הכורת בינו לבינה, ושיהיה נכתב לשמה, ושלא יהיה מחוסר מעשה אחר כתיבתו אלא נתינתו לה, ושיתננו לה, ושיתננו לה בפני עדים, ושיתננו לה בתורת גירושין, ושיהיה הבעל או שלוחו הוא שנותנו לה.

[הל' גירושין פ"א ה"א]

הרמב"ם מונה עשרה דברים ש"הן עיקר הגירושין מן התורה", ואינו מונה בכללם דרישה שהגט יהיה שייך לבעל.

השמטת דין זה בדברי הרמב"ם בולטת לאור השוואת דבריו לדברי הסמ"ג, שבעקבות הרמב"ם מביא את עשרת הדברים שהם עיקרי הגירושין מן התורה וכותב:

'וכתב לה' – מלמד שאינה מתגרשת אלא בכתב ולא בדבר אחר, ומכלל זה שיהא הקלף והדיו משל בעל. [סמ"ג עשין סי' נ]

גלוי לעין שהסמ"ג – ההולך בדרכם של שאר הראשונים בהבנת מסקנת הסוגיה – התקשה מדוע הרמב"ם אינו מציין את הדרישה שהקלף והדיו יהיו משל הבעל, ולכן הסמ"ג כותב שדרישה זו נכללת בדינים הנלמדים מ"וכתב לה". עם זאת, בדברי הרמב"ם נפקד מקומו של דין זה, מכאן יש ללמוד שלשיטתו דרישה כזו אינה קיימת, והבעל יכול לגרש גם בגט שאינו בבעלותו².

נראה ששורש ההבדל בין הרמב"ם לשאר הראשונים נעוץ במחלוקתם העקרונית בהבנת מהותו של הגט. לפי רוב הראשונים גט הוא שטר משפטי-איסורי שנתינתו מפקיעה את מעמדה של האישה ואת האיסור שחל עליה. לעומת זאת, לפי הרמב"ם גט אינו מסמך משפטי או איסורי, אלא הוא מסר כתוב מאת הבעל המגיע לאישה ומעביר לה את דברי הבעל על רצונו לגרשה³. בהתאם לכך, לפי רוב הראשונים דיני הגט אמורים גם ביחס ל'כתב' וגם ביחס ל'מכתב' (=הנייר עליו כתוב תוכן הגירושין), שכן שניהם יחד יוצרים את המסמך; לפי הרמב"ם, לעומת זאת, דיני הגט אמורים רק ביחס ל'כתב', וה'מכתב' אינו אלא המצע ל'סיפור דברי הבעל'⁴. נראה שמחלוקת זו עומדת גם ביסוד הבנתם השונה בסוגייתנו: לפי רוב הראשונים, שהגט כולל גם את ה'מכתב', ניתן להבין שהגט צריך להיות בבעלות הבעל והגירושין נעשים על ידי העברתו מבעלות הבעל לבעלות האישה. לעומת זאת, לפי שיטת הרמב"ם, שהגירושין נעשים על ידי 'סיפור הדברים' שבגט והנייר הוא רק המצע עליו כתובים דברים אלו, אין מקום לדרישה זו: בעצם הגעת הגט לידי האישה, כביכול נאמרים לה דברי הגירושין הכתובים בגט, ולכן משעה זו האישה מתגרשת, בלי תלות בבעלות על גוף הגט.

סיכום

לפי רוב הראשונים אפשר לגרש רק בגט שבבעלותו של הבעל. לעומת זאת מדברי הרמב"ם יש ללמוד שאין דרישה כזו, ובעל יכול לגרש גם בגט שאינו שייך לו. שיטתו של הרמב"ם מבוססת על תפיסתו העקרונית שהגט הוא "סיפור דברים" בעלמא ואין כל משמעות לנייר שעליו תוכן הגירושין כתוב; הגירושין נעשים בעצם העברת המסר הכתוב של הגירושין לידי האישה, ואין משמעות לשאלה אם הנייר הוא בבעלותו של הבעל.