מקור הדין – "סֵפֶר כְּרִיתֻת" או "וְכָתַב לָהּ"?

כל גט שנכתב שלא לשום אישה – פסול. כיצד? היה עובר בשוק ושמע קול סופרים מקרין 'איש פלוני מגרש את פלונית ממקום פלוני', ואמר 'זה שמי וזה שם אשתי' – פסול לגרש בו. יתר מיכן, כתב לגרש את אשתו ונמלך, מצאו בן עירו ואמר לו 'שמי כשמך ושם אשתי כשם אשתך' – פסול לגרש בו. יתר מיכן, היו לו שתי נשים ושמותיהן שוות, כתב לגרש את הגדולה – לא יגרש בו את הקטנה. [משנה כד.]

המשנה [כד.] מלמדת שגט פסול גם כאשר נכתב על ידי סופרים להתלמד ולא לשם גירושין, וגם כאשר נכתב לשם גירושין כלליים ולא לשם אישה מסוימת.

מדברי הגמרא [כד:] אפשר להבין ששני הדינים מבוססים על שתי הלכות נפרדות:

·פסול גט שנכתב שלא לשם גירושין נלמד מ"סֵפֶר כְּרִיתֻת".

·פסול גט שנכתב לשם אשתו האחרת נלמד מ"לָהּ".

אולם לפי הרמב"ם [פירוש המשנה ג, א; הל' גירושין א, א-ג] שני הדינים נובעים מן הדרשה "'לָהּ' – לשמה"[1].

הבנות אלו משליכות על המשנה שמבארת מה צריך להיכתב "לשמה":

הכותב טופסי גיטין צריך שיניח מקום האיש ומקום האישה ומקום הזמן. [משנה כו.]

מפשטות דברי המשנה נראה שתוכן הגט יכול להיכתב שלא "לשמה", ודין "לשמה" נאמר רק לגבי כתיבת השמות והזמן.

בשיטה זו נוקט רבי יוחנן שבירושלמי [ג, ב], והדברים מתאימים להבנה שקיימים שני דינים נפרדים:

א."סֵפֶר כְּרִיתֻת" – "גופו של גט" צריך להיכתב לשם גירושין.

ב."וְכָתַב לָהּ" – יש לייחד את הגט לשם אישה מסוימת, והדבר נעשה על ידי כתיבת השמות והזמן לשם הגירושין המסוימים.

מדברי האור זרוע [שאלות ותשובות סי' תשמה] נראה כשיטה זו, ולפיה דין "לשמה" אינו מלמד הלכה כללית בכל כתיבת הגט, אלא הוא מחדש שיש לייחד את הגט לשם אישה מסוימת.

עם זאת, מפשטות סוגיית הבבלי [כו.] נראה שכל התוכן המעכב של הגט צריך להיכתב "לשמה", וכן פוסקים שאר הראשונים. לפי דרכו של הבבלי, יש לבאר את דין "לשמה" באופן אחר.

שיטת הרמב"ם בהבנת דין "לשמה"

לפי תפיסתו העקרונית של הרמב"ם – בה עסקנו בהרחבה בשיעורים קודמים [שיעור ראשון: 'טיבו של גט'; שיעור שמיני: 'דיני כתיבת הגט: סיכום'] – שהגט הוא מסר כתוב מאת הבעל האומר לאישה על גירושיה, דין "לשמה" ברור: יש לכתוב את הגט "לשמה" משום שרק באופן זה הגט נושא מסר עבור אישה זו.

תפיסתו זו של הרמב"ם מבארת הלכות שונות:

·הצורך בכתיבת הגט לשם הבעל: הרמב"ם [הל'גירושין פ"ג הל' א, ג] כותב שלא די שהגט ייכתב לשם האישה, אלא עליו להיכתב גם לשם הבעל. נראה שלשיטתו זהו הדין הבסיסי, הנובע מכך שהגט הוא מסר מאת הבעל, ועל גביו חידשה התורה שהגט צריך להיכתב גם לשם האישה[2].

·טעם פסול גט שנכתב שלא בציווי הבעל: מדברי המשנה [עא:] עולה שאין תוקף לגט שלא נכתב בציווי הבעל. על פי דברי הרמב"ם הטעם לכך ברור: גט שלא נכתב בציווי הבעל אינו נושא מסר ממנו לאישה, ולכן אין לו משמעות[3].

·ביטול גט: הרמב"ם [הל' גירושין פ"ו הכ"א] לומד מדברי הגמרא [גיטין לב:] שאפשר לבטל גט לאחר כתיבתו. לשיטתו טעם הדין מובן: הגט מבטא את רצון הבעל בגירושי האישה, ולכן אם הבעל גילה לפני נתינת הגט שרצונו השתנה והגט אינו מבטא את רצונו – הגט בטל והאישה אינה מגורשת[4].

·כתיבת גט לפני הקידושין: הגמרא ביבמות [נב:] מלמדת שאי אפשר לכתוב גט לפני הקידושין, והרמב"ם [הל' גירושין פ"ג ה"ו] כותב שהטעם הוא ש"נמצא שנכתב שלא לשם גירושין". נראה שדברי הרמב"ם מוסברים על פי תפיסתו העקרונית: הגט אמור לבטא את רצון הבעל בשילוח האישה, ולכן אם הגט נכתב לפני הקידושין – הוא אינו מבטא רצון זה, וממילא "נמצא שנכתב שלא לשם גירושין".

לעומת זאת, מדברי הראשונים שנוקטים שגט הוא שטר משפטי המפקיע את האיסור שעל האישה, יש לבאר את דין "לשמה" באופן אחר[5].

מחלוקת תוספות והרמב"ן בהבנת דין "לשמה"

מדברי שאר הראשונים עולות שתי דרכים אחרות בהבנת דין זה:

·שיטת תוספות: מחשבת "לשמה" מחילה על הגט חלות שמכוחה הוא מפקיע את האיסור שעל האישה ומתיר אותה לכל העולם.

·שיטת הרמב"ן: מחשבת "לשמה" היא דין במעשה הכתיבה, שהגט צריך להיכתב מתוך כוונה ברורה שהאישה תתגרש בגט זה.

למחלוקת זו יש השלכות הלכתיות שונות:

·מדוע כתיבת הגט צריכה להיעשות בציווי הבעל[6]:

oלפי תוספות [כב: ד"ה והא] – רק הבעל יכול להחיל חלות זו על הגט, ולכן אין משמעות לגט שלא נכתב בציוויו.

oלפי הרמב"ן [כג. ד"ה והוא] – רק כאשר יש ציווי מפורש של הבעל יש ידיעה ברורה שהאישה הולכת להתגרש בגט זה, ולכן רק במציאות זו הגט נכתב "לשמה".

·כתיבת גט לבעל שנשתטה[7]:

oלפי תוספות [ברשב"א ע: ד"ה ירושלמי] – כעיקרון אפשר לבצע שליחות גם כאשר המשלח נשתטה, אך בכתיבת הגט הדין שונה: הכתיבה עצמה אינה צריכה להיעשות דווקא על ידי הבעל, אבל רק הוא יכול להחיל את חלות ה"לשמה". לכן הפסול בבעל שנשתטה אמור רק לגבי כתיבת הגט ולא לגבי נתינתו.

oלפי הרמב"ן – אין מקום לסברה זו, ולכן בהכרח שזה דין כללי בשליחות, שאי אפשר לבצע שליחות כאשר המשלח נשתטה[8].

·ביטול גט[9]:

oלפי תוספות [לב: ד"ה רב ששת] – מחשבת "לשמה" מחילה חלות על הגט, ולכן ניתן לבטל חלות זו עד נתינת הגט (על פי העיקרון: "אתי דיבור ומבטל דיבור").

לפי הרמב"ן [שם, ד"ה נהי] – מחשבת "לשמה" היא מדיני הכתיבה, ולכן כאשר הגט נכתב כהלכתו אין אפשרות לבטל את הגט.