הסבר הסוגיה

הכותב טופסי גיטין צריך שיניח מקום האיש ומקום האישה ומקום הזמן. [משנה כו.]

המשנה [כו.] מלמדת שסופר יכול לכתוב לעצמו טופסי גיטין בלי למלא את שם האיש, שם האישה ואת זמן הגירושין, ואותם ימלא בשעת הגירושין.

דברי המשנה טעונים ביאור: הלכה בידינו שהגט צריך להיכתב "לשמה", ואם כן כיצד יכול הסופר לכתוב לעצמו טופסי גיטין מבעוד מועד ולהסתפק בהנחת מקום האיש, מקום האישה ומקום הזמן? הרי שאר הגט לא נכתב "לשמה"!

שיטת הבבלי בהבנת המשנה

מדברי הגמרא עולות שתי דרכים ביישוב תמיהה זו ובביאור דין המשנה.

בתחילת הסוגיה מובאים דברי שמואל:

אמר רב יהודה אמר שמואל: צריך שיניח אף מקום 'הרי את מותרת לכל אדם'. [גיטין כו.]

לפי שמואל, על אף שהמשנה כתבה שיש להניח את מקום האיש, האישה והזמן, יש להניח גם את מקום 'הרי את מותרת לכל אדם'.

דברי שמואל מבוססים על הנאמר במשנה בפרק תשיעי:

גופו של גט: 'הרי את מותרת לכל אדם'. [משנה פה.]

המשנה מלמדת ש'הרי את מותרת לכל אדם' הוא "גופו של גט", ולכן דין "לשמה" בהכרח מתייחס גם אליו[1].

בהמשך הסוגיה מובאת שיטה שונה בביאור המשנה:

רבי שבתי אמר חזקיה: משום קטטה, ורבי מאיר היא דאמר עדי חתימה כרתי. ובדין הוא דאפילו תורף נמי לכתוב, וזמנין דשמעה ליה לסופר דקא כתיב, וסברה איהו קאמר ליה, והוה לה קטטה בהדיה. [שם]

לפי שיטה זו, המשנה סוברת שדין "לשמה" אמור רק ביחס לחתימת העדים[2], ולכן דין המשנה שיש להניח את מקום האיש, מקום האישה ומקום הזמן אינו מדין 'לשמה' אלא מתקנת חכמים מיוחדת – "משום קטטה'"[3].

שתי השיטות חלוקות בהבנת המשנה, אך משתיהן עולה שאם תוכן הגט צריך להיכתב "לשמה", כל החלק המעכב שבגט צריך להיכתב במחשבה זו – גם השמות, גם הזמן וגם 'הרי את מותרת לכל אדם'.

שיטת הירושלמי בהבנת המשנה

בניגוד לדברים אלו, מדברי הירושלמי עולה שיטה שונה בביאור המשנה. הירושלמי מביא מחלוקת בדין סופר שכתב את טופס הגט מבעוד מועד ויחד עמו כתב גם 'הרי את מותרת לכל אדם':

רבי יוחנן אמר: כתב תרפו בטופס[4] – כשר. ריש לקיש אמר: כתב תרפו בטופס – פסול.

[ירושלמי גיטין ג, ב]

מדברי הירושלמי עולה שדינו של שמואל, שגם 'הרי את מותרת לכל אדם' צריך להיכתב "לשמה", שנוי במחלוקת אמוראים: ריש לקיש נוקט כשיטתו, ואילו רבי יוחנן חולק וסובר ש'הרי את מותרת לכל אדם' אינו צריך להיכתב "לשמה".

הירושלמי מקשה על ריש לקיש מלשון המשנה:

מתניתא פליגא על ריש לקיש[5]: 'הכותב טופסי גיטין צריך שיניח מקום האיש ומקום האישה והזמן. [שם]

המשנה אומרת שעל הסופר יש להניח את מקום האיש, מקום האישה ומקום הזמן, ומשמע ששאר הגט אינו צריך להיכתב "לשמה"; כיצד, אם כן, אומר ריש לקיש שעל הסופר להניח גם מקום 'הרי את מותרת לכל אדם'?

הירושלמי מתרץ:

פתר לה: ותורפו עמו. [שם]

לפי ריש לקיש, המשנה באה לחדש שגם התורף – שהוא השמות והזמן – צריך להיכתב "לשמה", אך ברור שגם "גופו של גט" ('הרי את מותרת לכל אדם') צריך להיכתב "לשמה".

הירושלמי עוברת להקשות על שיטת רבי יוחנן:

וקשיא על דרבי יוחנן: אם בשכתב תרפו בטופס, בדא חכמים מכשירין? [שם]

אם הסופר 'הרי את מותרת לכל אדם' מבעוד מועד, שלא לשם האישה המתגרשת, כיצד הגט כשר? הרי תורף הגט נכתב 'שלא לשמה'!

הירושלמי מתרץ:

רבי ירמיה בשם רבי זעירה: מפסולו את למד הכשירו. אילו כתב כולו לשמה ושם האיש ושם האישה שלא לשמה – שמא אינו פסול. ודכוותה, כתב כולו שלא לשמה, ושם האיש ושם האישה לשמה – כשר. [שם]

כשם שגט נפסל כאשר כולו כתוב "לשמה" מלבד שמות האיש והאישה, כך גט כשר כאשר כולו נכתב "שלא לשמה" מלבד שמות האיש והאישה שנכתבו 'לשמה'. ואם כן, אמנם 'הרי את מותרת לכל אדם' הוא "גופו של גט", אך דין "לשמה" אמור רק לגבי השמות והזמן.

דברי הירושלמי טעונים ביאור: מדוע העובדה שגט נפסל כאשר שמות האיש והאישה לא נכתבו "לשמה" מלמדת שדי שהשמות ייכתבו "לשמה"?

התפארת יעקב מבאר את דברי הירושלמי ואת טעמו של רבי יוחנן:

דסבירא ליה לרבי יוחנן דוקא בשמות איש ואשה, כיון דבזה מגלה שזה מגרש לזו, ממילא בעינן שיכתוב לשם זה ממש על פי ציווייו, אבל בכריתות שבגט, דהוא שווה בכל גיטין, בהא אפילו סתמא כשר. דמה דילפינן מ'ספר כריתות' לשם כריתות, היינו עיקר כריתות שבגט לא בעינן רק לשם כריתות; רק 'וכתב לה', דילפינן לגירושין דידיה ודידה, בהא בעינן לשמה ממש, דילפינן מ'וכתב לה'. והיינו דקאמר התם: 'טעמיה דרבי יוחנן: מפיסולו אתה למד הכשירו, אילו כתב כולו לשמה ושמות שלא לשמה שמא אינו פסול, ודכוותה כתב כולו שלא לשמה ושמות לשמה כשר', עד כאן. והדבר תמוה לכאורה ואין לו הבנה. ולהנ"ל ניחא, דאי סלקא דעתך דכריתות שבגט בעינן לשמה ולשמו ממש, אם כן מניין לנו להצריך שמות לשמה, דהא השמות אינן כריתות, ומה שאמר 'וכתב לה' הכוונה שהכריתות יכתוב לשמה ולשמו, ונהי שצריך שמות לידע מי הוא הכורת למי אבל 'לשמה' אין צריך רק בכריתות שבגט. ועל כרחך דהך 'כריתות' שבגט לא בעינן רק לשם כריתות בלבד, ואפילו סתמא כשר, ד'ספר כריתות' הכוונה לשם כריתות. ועל כרחך ד'וכתב לה' על השמות דהא בעינן לשמה.

[תפארת יעקב כו. ד"ה בגמרא צריך שיניח]

לפי דבריו, רבי יוחנן מוכיח מהחובה שהשמות ייכתבו "לשמה", שדין "לשמה" אינו דין באופן כתיבת הגט – שכתיבת הגט צריכה להיעשות לשם אישה מסוימת – אלא זהו דין ביחס לחלק המייחס את הגט לאישה מסוימת. וכך, את "גופו של גט" יש לכתוב לשם "ספר כריתות", והוא יכול להיכתב גם בסתמא, אלא שלגבי השמות והזמן יש דין נוסף, שאותם יש לכתוב "לשמה", שגם רק באופן זה הם מייחדים את הגט לשם גירושין אלו.

דברים אלו מבוססים על הנחה – בה דנו בהרחבה בשיעור הקודם – שקיימים שני דינים שונים:

א."ספר כריתות" – חובה שהגט ייכתב לשם "ספר כריתות"., ולכן גט שנכתב להתלמד ולא לשם גירושין הוא פסול.

ב."וכתב לה" – חובה לייחד את הגט לאישה מסוימת.

לפי רבי יוחנן, הדין הראשון מתייחס לגופו של גט – כתיבת 'הרי את מותרת לכל אדם'; ואילו הדין השני מתייחס לתורף – השמות והזמן שבאמצעותם הגט מתייחד לאישה מסוימת.

ההגהות אשר"י מציין לדברי הירושלמי, שרק השמות והזמן צריכים להיכתב "לשמה", והוא מעיר שהבבלי חלוק על כך:

בירושלמי: אם כתב כל הגט שלא לשמה ושם האיש והאישה לשמה – כשר. ומשמע אפילו כתב 'הרי את מותרת לכל אדם שלא לשמה' ושם איש ושם האישה לשמה – כשר. ופליג אדשמואל דפרק כל הגט, דלדידיה גם 'הרי את מותרת לכל אדם' צריך לכתוב לשמה.

[הגהות אשרי פ"ב סי' יז]

מקור הדברים הוא בפסקי מהר"ח אור זרוע [גיטין אות לט], אמנם האור זרוע עצמו מביא את דברי הירושלמי ולומד מהם ששמות האיש והאישה הם מעיקר הגט ובלעדיהם הגט פסול:

ואשר כתבת דשם האיש ושם האישה אם הם מגופו של הגט אם לאו, כך נראה בעיני, דודאי גופו של גט ועיקרו הוא וכל שלא נכתב בו שם האיש ושם האישה פסול גמור הוא מדאורייתא, דתנן, הכותב טופסי גיטין צריך שיניח מקום שם האיש ומקום שם האשה ומקום הזמן... הא למדת דתורף הוי עיקר הגט דאורייתא, דהיינו שמו ושמה... ואין לומר כלל דתורף דשמעתין... דהיינו 'הרי את מותרת לכל אדם', דהא אמתניתין קיימינן ובמתניתין לא קתני 'הרי את מותרת לכל אדם' אלא שם האיש והאישה. ותו, מדשני שמואל בלישניה, דהכא קאמר 'הרי את מותרת' והתם קאמר 'תורף', שמע מינה לאו היינו 'הרי את מותרת' אלא שם האיש והאישה שהוא פסול מדאורייתא... ותו אמרינן בירושלמי: 'רבי ירמיה בשם רבי זעירא: מפסולו אתה למד הכשירו, ואלו כתב כולו לשמה ושם האיש והאשה שלא לשמה דשמא כשר, ודכוותא כתב כולו שלא לשמה ושם האיש ושם האשה לשמה כשר', הא למדת דאפילו כתב 'הרי את מותרת לכל אדם' שלא לשמה, הואיל וכתב שם האיש ושמה לשמה דכשר, דהא כולו קתני. ואילו שמו ושמה שלא לשמה, אף על גב דכתב 'הרי את מותרת לכל אדם' לשמה פסול, ואי שמו ושמה אינם עיקר הגט וכשר מדאורייתא, כי כתבם שלא לשמה מאי הוי. [אור זרוע שאלות ותשובות סי' תשמה]

האור זרוע מתבסס את דברי הירושלמי ואינו מציין שהבבלי חולק עליהם. מכך נראה שלהבנתו שמואל אינו חולק על הירושלמי, וגם לדעתו מדין תורה יש לכתוב "לשמה" דווקא את השמות והזמן, אלא ששמואל מחדש שמדרבנן יש להקפיד לכתוב "לשמה" גם את 'הרי את מותרת לכל אדם'.

על פי האמור, האור זרוע מאמץ להלכה את תפיסתו של הירושלמי שדין "לשמה" מלמד שבנוסף לגוף הגט יש לייחד את הגט לשם אישה מסוימת, ולכן יש להוסיף בגט את שמות האישה והאישה ולכותבם לשם האיש המגרש והאישה המתגרשת.

שיטתו של האור זרוע, שדין "לשמה" אינו אמור ביחס לכל נוסח הגט אלא דווקא לגבי החלק המייחד את הגט לגירושין מסוימים אלו, עולה גם משיטתו שחובת כתיבת השמות בגט נובעת מדין 'לשמה':

וכן כתב מורי רבינו שמחה ופסק בפירוש, שאם לא הזכיר שם האיש ושם האישה פסול. ופירוש, דלא דמי למגילה סוטה שאין צריך להזכיר שמה, משום דסתמא כשר היכא דאיכתיב לשם אלות ולא אינתקא לשם אשה אחרת... אבל גט סתמא פסול... הרי פירש דמשום דסתמא פסול בעינן שמו ושמה, הא לא כתב שמו ושמה פסול מדאורייתא. וכן האמת בעיני. [שם][6]

דבריו מבוססים על תפיסתו דלעיל: דין "לשמה" אינו מלמד שגוף הכתב צריך להיכתב לשם אישה מסוימת, אלא שבנוסף לגוף הגט יש לייחד את הגט לשם אישה מסוימת. לפיכך, יש להוסיף בגט את שמות האישה והאישה ולכותבם לשם האיש המגרש והאישה המתגרשת.

חשוב לציין ששיטה זו אינה מתאימה לאף אחת מן התפיסות שראינו בשיעורים הקודמים ביסוד דין "לשמה": לא לשיטת בעלי התוספות – שמחשבת "לשמה" נדרשת כדי להחיל על הגט את חלותו כ"ספר כריתות" של אישה מסוימת; לא לשיטת הרמב"ן – שהכתיבה "לשמה" היא חלק ממעשה כתיבת הגט; ואף לא לשיטת הרמב"ם – שהכתיבה "לשמה" נדרשת כדי להגדיר את הגט כדבר הבעל לאשתו. לפי כל התפיסות הללו מחשבת "לשמה" צריכה להתקיים בכל נוסח הגט המעכב (כפשטות דברי הבבלי). לעומת זאת, לפי הירושלמי (אותה מאמץ האור זרוע) – מחשבת "לשמה" נועדה כדי לייחס את הגט לאישה מסוימת, ולכן המחשבה צריכה להתקיים דווקא בחלק בו נכתבים הפרטים המזהים את הזוג ואת מעשה הגירושין המסוים הזה.

סיכום

התנאים נחלקו אם סופר יכול לכתוב טופסי גיטין מבעוד מועד ולהניח את מקום השמות והזמן: לפי חכמים – הדבר אפשרי, ואילו לפי רבי אלעזר – אינו אפשרי. מבואר בגמרא שאין ביניהם מחלוקת עקרונית, ורבי אלעזר פוסל רק מפאת גזירה – "טופס אטו תורף".

הבבלי מביא מחלוקת אמוראים בביאור המשנה, ומחלוקתם תלויה במחלוקת רבי מאיר ורבי אליעזר: לרבי אליעזר ש"עדי מסירה כרתי", הציווי "וכתב לה"מתייחס לכתיבת הגט, ולכן חייבים לכתוב את התורף "לשמה". לעומת זאת, לרבי מאיר ש"עדי חתימה כרתי", הציווי "וכתב לה"מתייחס לחתימת העדים ולכן רק הוא חייב להיכתב "לשמה".

מהבבלי משמע שבתורף הגט כלול שם האיש, שם האישה, ו"הרי את מותרת לכל אדם", ושלושת דברים אלו חייבים להיכתב "לשמה". אולם הירושלמי מביא בשם רבי יוחנן שיטה שונה, על פיה דין "לשמה" אמור רק לגבי השמות ולא לגבי 'הרי את מותרת לכל אדם'.

שיטת רבי יוחנן שבירושלמי מלמדת הבנה חדשה ביסוד דין "לשמה": דין "לשמה" נדרש רק במילוי הפרטים האישיים של הזוג ושל הגירושין – שם האיש, שם האישה והזמן – כדי לייחס את הגט לגירושין המסוימים הללו, אך שאר הגט אינו צריך להיכתב "לשמה" אלא רק לשם "ספר כריתות".

רוב הראשונים סוברים שהבבלי חולק על הירושלמי, אך מהאור זרוע עולה שאין ביניהם מחלוקת עקרונית, והחיוב הקיים לפי הבבלי לכתוב 'הרי את מותרת לכל אדם' "לשמה"הוא מדרבנן בלבד.