המשנה בתחילת המסכת מלמדת שהקינוי והסתירה מחילים איסור על האישה. איסור זה פוקע לאחר שתיית המים, אם בטנה של האישה לא צבתה וירכה לא נפלה, כפי שעולה מהכתובים:

והשקה את המים, והיתה אם נטמאה ותמעל מעל באישה ובאו בה המים המאררים למרים וצבתה בטנה ונפלה ירכה, והיתה האשה לאלה בקרב עמה. ואם לא נטמאה האשה וטהרה הוא, ונקתה ונזרעה זרע. [במדבר ה, כז-כח]

מסברה, היתר האישה לאחר שתיית המים נראה ברור: שתיית המים מבררת האם היא נטמאה, ולכן אם בטנה של האישה לא צבתה וירכה לא נפלה, מתברר שהיא לא נטמאה, ובשל כך היא מותרת לבעלה.

אמנם, מדברי המשנה עולה שהעובדה שבטנה של האישה לא צבתה וירכה לא נפלה אינה מלמדת שבהכרח האישה לא נטמאה:

אם יש לה זכות היתה תולה לה, יש זכות תולה שנה אחת, יש זכות תולה ב' שנים, יש זכות תולה ג' שנים. [משנה כ.]

המשנה מלמדת שייתכן והאישה נטמאה, ואף על פי כן בטנה אינה צבה וירכה אינה נופלת מיד, מחמת הזכויות שיש לה. לאור דברי המשנה יש לשאול: כיצד ניתן להתיר את האישה מיד לאחר שתיית המים?! הרי ייתכן שהיא נטמאה אלא ש'זכות תולה לה'!

תוספות מיישבים תמיהה זו:

מהכא משמע דבעלה מותר בה לאלתר, ולא אמרינן ימתין עד שלש שנים שמא זכות תלתה לה, דאם היה אסור בה היכי הוה מצינו למיקרי בה 'ונקתה ונזרעה זרע'. וכן הראני רבי בירושלמי: 'ונקה האיש מעון – אינו חושש שמא תלה זכות'. [תוס' ו: ד"ה וטהורה]

תוספות כותבים, שעל אף שתתכן מציאות שהאישה נטמאה ואף על פי כן 'זכות תולה לה', אין חוששים לכך.

המשנה למלך [הל' סוטה פ"ב הי"ב] מוסיף ומבאר מדוע אין חוששים לכך: "דאין אנו תולין להחמיר כיון דליכא ריעותא לפנינו". נראה שכוונתו היא, שאמנם השתייה אינה יוצרת בירור מוחלט, אך די בכך כדי להתיר את האישה, שכן ההנחה הפשוטה (המבוססת על רוב המקרים) היא שאם האישה אינה מתחילה לחלות ולהתנוון הדבר מלמד שהיא לא נטמאה.

על פי הבנה זו מקשה המנחת חינוך קושיה גדולה. קושייתו נובעת מפסיקתו של הרמב"ם בספקותיה של הגמרא [יח.] שנותרו ללא הכרעה:

מחקן לשני כוסות ועירבן וחזר וחלקן בשני הכוסות – לא ישקה אותן, ואם השקה כשר. ואם נשפכו המים, הרי זה כותב מגילה אחרת ומביא מים אחרים. נשפכו ונשתייר מהן – לא ישקה את השאר, ואם השקה כשר. [הל' סוטה פ"ד הי"א]

הכסף משנה כותב בביאור פסיקתו של הרמב"ם:

פסק דבדיעבד אינה צריכה לחזור ולשתות, דמספיקא לא מחייבינן לה. [כסף משנה, שם]

המנחת חינוך תמה על כך:

ואיני מבין דבר זה, כיון דאסורה על הבעל קודם שתיה מספק ועל ידי המים נתברר, ואם לא בדקו תיכף המים מותרת לבעלה, כמבואר בש"ס ובר"מ, אם כן כיון דספק הוא במים הללו אם בודקים כלל, היאך מותרת לבעל?! דלמא פסולים המים על כן לא בדקו! והאיך תצא מהאיסור שלה?! והאיך שייך לומר 'ואם השקה כשר', מאי כשר שייך, והאיך תצא מספק סוטה שהיה לה קודם השתיה?! [מנחת חינוך מצוה שסה אות לו]

לטענת המנחת חינוך, הואיל ויש ספק בכשרות המים, אי אפשר לסמוך על בדיקתם, והאישה אמורה להישאר באיסורה. כיצד, אם כן, פוסק הרמב"ם "ואם השקה כשר", שמשמעות הדברים היא שהאישה ניתרת לבעלה[1]?!

כדי ליישב תמיהה זו, חלק מהאחרונים טוענים שההנחה בה נקטנו בתחילת דברינו אינה נכונה, והיתר האישה אינו תלוי בשתיית המים אלא בגורם אחר.

האור שמח כותב:

והנראה לי, דאם כן מה מועיל השתיה מה שמשקה אותה, אימור הזכות תלה לה, אם לא דרגלים לדבר דסתירה אינו רק להוציאה מחזקה, ונשארה מספק טמאה, ותו גזרה רחמנא עליה תורת טומאה ודאי אף נגד החזקה, דאינה טמאה בתורת ודאי, וכי שתיא, דתו איכא הוכחה קצת דמדשתתה ולא מירתתה מבדיקתן שתהא בטנה צבה כו' בטל הרגלים לדבר... וזה טעם פסק רבינו שפסק בהנך בעיות דנשאר בספק (שם י"ח ע"א) היכי דמחקו בב' כוסות ועירבן כו' וחלקן כו', ובנשפכו ונשתייר מהן, דאם השקה כשר (פ"ד דסוטה הי"א) ופי' דמותרת לבעלה היכי דלא בדקו אותה המים, משום דלפי מה שנתבאר נתבטל הרגלים לדבר אחרי ששתתה, כיון שסמכה על ההשקאה, והיא לא ידעה שההשקאה תהי שלא כדין, ותו הוי ספק ככל הספיקות, ואזלינן בתר חזקה דילה, וטהורה לבעלה.

[אור שמח הל' איסורי ביאה פי"ח ה"י]

לדברי האור שמח, הקינוי והסתירה אינם יוצרים אומדנא ודאית שנטמאה, אלא 'רגלים לדבר' בלבד. בשל כך, עצם העובדה שהאישה מסכימה לשתות ממי הסוטה מבטלת את ה'רגלים לדבר' – "דתו איכא הוכחה קצת, דמדשתתה ולא מירתתה מבדיקתן שתהא בטנה צבה כו' בטל הרגלים לדבר". לפי דרכו, הסכמת האישה לשתות היא הסיבה להיתר האישה, ואם כן סיבה זו קיימת גם במים שיש ספק בכשרותם, ולכן גם הם מתירים את האישה לבעלה.

לזכר יצחק דרך שונה בביאור העניין:

וטעמו של הרמב"ם (ה' סוטה פ"ד הי"א) דפסק דבעי מחיקה לשמה ובמחקן בב' כוסות וערבן וחזר וחלקן וכן בנשפכו ונשתיירו פסק דמספק לא ישקה ואם השקה כשר, ותמוה כיון דנשאר בגמ' בספק איך תותר לבעלה מספק. נראה דהוא משום דאין התירה של הסוטה בשביל הראיה דשתתה ולא נענשה, כי אם בשביל שבועתה, דנאמנת בשבועה, כמו דחזינן בש"ס דקידושין (כח, א) דדין שבועת סוטה וכל השבועות הם דין אחד, דהתורה האמינתה בשבועה, ודין המחיקה הוא רק דין האיום בשבועה, ולזה אחרי שנשבעה שוב יש רק מצות המחיקה ומצות ההשקאה. [זכר יצחק ח"א סי' כח]

לדברי הזכר יצחק, היתר האישה הוא מחמת שבועתה שלא נטמאה, ומחיקת שם ה' ושתיית המים הן בגדר איום על האישה כדי לתת נאמנות לשבועה. בשל כך, גם כאשר יש ספק בכשרות המים, האישה ניתרת לבעלה מחמת השבועה[2].

הסברים אלו אמנם מיישבים את התמיהה על פסק הרמב"ם, אך יש בהם חידוש גדול, ובפשטות נראה שהשתייה היא המתירה את האישה לבעלה. בשל כך נראה ליישב את שיטת הרמב"ם בדרך אחרת, על פי דבריו בהלכה נוספת:

שוטה ששתת מי המרים ולא מתה מיד, הרי היא מותרת לבעלה ואפילו היה כהן. ואף על פי שהתחילו החלאים לבוא עליה וחלו שאר איבריה, הואיל ולא צבתה בטנה ולא התחיל ירכה לנפול הרי זו מותרת. אבל משהתחיל בטנה לצבות וירכה לנפול הרי זו אסורה ודאית.

[הל' סוטה פ"ג הכ"א]

הרמב"ם פוסק שאישה מותרת לאחר השתייה גם כאשר "התחילו החלאים לבוא עליה", כל עוד לא התחילה בטנה לצבות וירכה לנפול.

דברים אלו טעונים ביאור: דבר פשוט הוא שבמציאות זו השתייה אינה מהווה בירור שהאישה לא נטמאה. ואם כן, כיצד פוקע האיסור שחל מחמת הקינוי והסתירה?

הגרי"ז מבאר את שיטת הרמב"ם:

ומדקאמר 'החלאים' משמע דהיינו חלאים שאמר לעיל בזכות התורה שתולה, ומכל מקום מותרת לבעלה, ומתי היא אסורה דוקא משהתחיל בטנה לצבות, ועל כרחך סובר שהשקאה אינה רק בירור שלא זינתה אלא באמת היא היתר, דהשקאה מתיר את האיסור של קינוי וסתירה, רק משצבתה בטנה היא אסורה. [גרי"ז ו. ד"ה במאי קמיפלגי]

לדברי הגרי"ז, ההיתר שמחמת שתיית המים אינו מחמת הבירור הנובע מכך, אלא עצם שתיית המים מתירה את האישה מאיסורה. בשל כך, גם כאשר שתיית המים אינה מבררת, יש להתיר את האישה, כל זמן שבטנה אינה צבה וירכה אינה נופלת.

על פי דברי הגרי"ז נראה ליישב גם את קושיית המנחת חינוך: אמנם שתיית מים שכשרותם מסופקת אינה מהווה בירור, אך לשיטת הרמב"ם עצם שתיית המים מתירה את האישה מאיסורה, גם כאשר אין בכך בירור שהיא לא נטמאה. ואם כן, די בהכרעה ההלכתית שהמים כשרים כדי לקבוע שהאישה מותרת לבעלה.

דברים אלו אמנם מבארים את פסיקותיו של הרמב"ם, אך דומה שהם עדיין מחוסרי הבנה: מהי משמעות שתיית המים? כיצד עצם השתייה מתירה את האישה מאיסורה, ללא ששתייה מהווה בירור שהאישה לא נטמאה?

נראה שביסוד הדברים עומדת התפיסה אותה הבאנו בשיעור השלישי ['קינוי וסתירה'] ובשיעור הרביעי ['יבום וחליצה בסוטה'], כי איסור הסוטה אינו מחמת הספק העובדתי שמא נטמאה אלא מחמת 'קפידא דבעל'. בשל כך, שתיית המים, גם אם אינה בהכרח פושטת את הספק העובדתי, היא מסלקת את הקפדתו של הבעל, מיישבת את ההדורים שבין הבעל לאשתו ומשכינה שלום ביניהם, ומטעם זה היא מתירה את האישה לבעלה[3].

בעזרת ה' נוסיף ונעמיק בהגדרה זו בשיעורים הבאים.