בשיעור הקודם התחלנו לעסוק בגדרי מנחת סוטה, וראינו את דיונו של הירושלמי [פ"ג ה"ב] במהותה של המנחה: האם "מנחה היא שהיא בודקתה" או שהבדיקה נעשית על ידי המים והמנחה באה רק כ"מזכרת עוון". בשיעור זה נמשיך ונעיין בגדרי מנחת סוטה, ונבחן מיהו הבעלים על מנחה זו – הבעל או האישה?
נאמר במשנה:
היה נוטל את מנחתה מתוך כפיפה מצרית ונותנה לתוך כלי שרת ונותנה על ידה, וכהן מניח ידו מתחתיה ומניפה. [משנה יט.]
מדברי המשנה עולה שההנפה נעשית על ידי האישה והכהן.
בביאור דין זה כותב רש"י:
ובגמרא יליף דתנופה צריכי יד בעלים ויד כהן, ובעלים דמנחת סוטה היא האישה.
[רש"י שם, ד"ה וכהן]
מבואר בדבריו שהאישה היא הבעלים של המנחה.
עם זאת, בכתוב מפורש שהבעל הוא המביא את המנחה:
והביא האיש את אשתו אל הכהן והביא את קרבנה עליה עשירת האיפה קמח שערים, לא יצק עליו שמן ולא יתן עליו לבנה כי מנחת קנאת הוא מנחת זכרון מזכרת עון. [במדבר ה, טו]
לאור דין זה היה ניתן להבין שדווקא הבעל הוא הבעלים של המנחה, ואכן כן נראה מדברי הרמב"ן:
ולפי דעתי, טעם 'כי מנחת קנאות הוא' יחזור אל ראש הפסוק, יאמר שיביא האיש את הקרבן על אשתו כלומר במקומה, כי מנחת קנאות היא להזכיר עוונה ואיננו ראוי שתביאנו היא משלה, אבל הוא יקריב מנחה לשם שיקנא את קנאתו וינקום את נקמתו ממנה.
[רמב"ן, שם]
אמנם, הספרי לומד מכתוב זה עיקרון כללי:
והביא את קרבנה עליה – כל קרבן שעליה, דברי רבי יהודה. וחכמים אומרים: קרבן שמכשירה לו, כגון זבה ויולדת, הרי זה מביא משלו ואין מקיץ מכתובתה. וקרבן שאין מכשירה לו, כגון שקיפחה נזירות בראשה או שחיללה את השבת, הרי זה מביא משלו ומקיץ מכתובתה. [ספרי פרשת נשא פסקה ח]
הספרי רואה בכתוב "והביא את קרבנה עליה" מקור לחובה כללית על הבעל להביא את קרבנות אשתו. נראה מכך שלפי הספרי הקרבן שייך לאישה, ואף על פי כן חובת הבאתו מוטלת על הבעל, הואיל והוא מחויב בהבאת קרבנות אשתו.
הבנה זו עולה מדברי הר"ש:
וכן כל קרבן שהיא חייבת – כגון דלידה וזיבה וסוטה, חייב הבעל להביא על אשתו. אבל אם אכלה את החלב או שחללה שבת, אין הבעל חייב. [ר"ש נגעים פי"ד מי"ב ד"ה וכן]
עם זאת, אין בהבנה זו הכרח. ייתכן וכוונת הספרי רק ללמוד דין זה מלשון הכתובים, אך עצם חובת הבעל בהבאת מנחת סוטה מושתתת על עיקרון שונה: לבעל יש חלק בגוף המנחה, ולשם כך חובה עליו להביאה.
רבי עקיבא איגר [מהדו"ת סי' ק] מדייק הבנה זו, שלבעל יש חלק בגוף המנחה, מדברי הרמב"ם:
ואחר כך מביא עשרון קמח שעורים משל בעל. [הל' סוטה פ"ג הי"ב]
נראה מדבריו שזהו דין במנחה שהיא תבוא משל בעל, ואם כן אין להשוות בין דין זה לחובת הבעל להביא את קרבנות אשתו: חובתו הכללית של הבעל בהבאת קרבנות אשתו היא בגדר אחריות המוטלת עליו להבאת קרבנותיה, אך אין כל פסול אם האישה הביאה את קרבנותיה מעצמה או מאדם אחר. לעומת זאת, במנחת סוטה קיימת חובה בגוף המנחה שהיא תבוא משל בעל – "דהבעל הוא בעל הקרבן, ומביא משלו... אלא כיון דלכפרתה מביא מיקרי גם כן שלה"[1].
הגדרה זו, כי גם הבעל הוא בעלים על המנחה, מפורשת בירושלמי ביחס לדין מנחת סוטה הנשואה לכהן. יסוד הדין מפורש במשנה:
וכל הנשואות לכהנים מנחותיהן נשרפות. בת ישראל שנשאת לכהן מנחתה נשרפת, וכהנת שנשאת לישראל מנחתה נאכלת. מה בין כהן לכהנת? מנחת כהנת נאכלת, ומנחת כהן אינה נאכלת. [משנה כג.]
הגמרא מביאה ברייתא המוסיפה בעניין זה:
תנו רבנן, כל הנשואות לכהונה מנחותיהן נשרפות. כיצד? כהנת, לויה וישראלית שנשאת לכהן – אין מנחתה נאכלת מפני שיש לו חלק בה, ואינה עולה כליל מפני שיש לה חלק בה, אלא הקומץ קרב בעצמו והשירים קריבין בעצמן. [סוטה כג.]
לדברי הברייתא, מנחת אישה הנשואה לכהן אינה נאכלת – "מפני שיש לו חלק בה", ואינה מוקטרת – "מפני שיש לה חלק בה".
רש"י סובר שדברי המשנה והברייתא אמורים לגבי כל המנחות:
מנחותיהן נשרפות - אחת מנחת סוטה ואחת מנחת נדבה. [רש"י שם, ד"ה מנחותיהן]
לדבריו, גם מנחת אשת כהן שהיא בבעלותה הבלעדית של האישה אינה נאכלת, הואיל ובעלה הכהן הביא אותה.
לעומתו, תוספות [שם, ד"ה כל] מביאים את דברי הירושלמי מהם עולה שזהו דין ייחודי למנחת סוטה:
מנחתה – מלמד שהיא קדשה לשמה. כשם שהיא קדשה לשמה, כך היא קדשה לשמו. ותני רבי חייה ופליג: לקרב כליל אינה יכולה מפני שותפותה של אשה, לאכל אינה יכולה מפני שותפותו של איש. אמר ליה: הקומץ יקרב לעצמו והשיריים קריבין לעצמן. ואת אמר מנחתה?! ואלא מה דאישתעי קריא אישתעית מתניתא. [ירושלמי פ"ב ה"א]
הירושלמי מביא את דברי המשנה [פ"ב מ"א]: "היה מביא את מנחתה מתוך כפיפה מצרית", ולומד מהם שהמנחה קדשה לשם האישה. הירושלמי מקשה על כך מדברי הברייתא דלעיל, "אין מנחתה נאכלת מפני שיש לו חלק בה, ואינה עולה כליל מפני שיש לה חלק בה", מהם עולה שהמנחה קדשה גם לשם הבעל, ואם כן מדוע המשנה מגדירה אותה כמנחת האישה. הירושלמי מתרץ, שאכן אליבא דאמת המנחה היא בבעלותם המשותפת של האיש והאישה, ואף על פי כן המשנה מכנה אותה "מנחתה", מתוך היסמכות על לשון התורה [במדבר ה, ט]: "והביא את קרבנה".
תוספות לומדים מדברי הירושלמי כי מנחת סוטה היא מנחה הבאה בשותפות הבעל והאישה. תוספות מקשים על כך, שהרי מנחה אינה באה בשותפות:
ואם תאמר, מאחר שיש לו חלק בה אם כן הויא לה מנחת שותפות, ואומר בפרק קמא דזבחים, הניח מנחה לשני בניו ומת קריבה ואין בה משום שותפות, הא יש בה משום שותפות אינה קריבה, משום דכתיב בה 'נפש', והכי קתני בסיפרי בהדיא. [תוס', שם]
תוספות מתרצים:
ויש לומר, כיון דעיקר כפרה משום דידה, 'נפש' קרינן בה, דהא הניח מנחתו לשני בניו דמסיק התם דקניא להו, אלמא משום דמכפרי קרינא ביה 'נפש'. [תוס', שם]
מדבריהם עולה, שאמנם המנחה היא בבעלותם המשותפת של האיש והאישה, אך "עיקר כפרה משום דידה" – העוון הוא של האישה, ואותו אמורה המנחה להזכיר – ולכן אין בכך את פסול 'מנחת השותפים'.
על פי שיטתם זו, כי מנחת הסוטה היא בבעלותם המשותפת של האיש והאישה, כותבים תוספות:
ואם תאמר, אמאי לא שדינן לכולה מנחה בתר דידה ויהו שיריה נאכלין, כדאמר בפרק אין בין המודר ואיתא בפרק קמא דזבחים ובפרק קמא דתמורה: 'מתכפר עושה תמורה', והכא היא מתכפרת במנחה זו. יש לומר, התם מיקני למתכפר כולי זבח ואין לו למקדיש חלק בו, אבל הכא יש לו לבעל חלק במנחה. [תוס' שם, ד"ה הקומץ]
שיטת תוספות עומדת גם ביסוד דבריהם בביאור המשך הסוגיה.
הגמרא שואלת כיצד מותר להקטיר את השיריים בפני עצמם:
איקרי כאן 'כל שהוא ממנו לאישים - הרי הוא בבל תקטירו'. [סוטה כג.]
והגמרא מתרצת:
אמר יהודה בריה דרבי שמעון בן פזי: דמסיק להו לשום עצים, כרבי אליעזר. דתניא, רבי אליעזר אומר: לריח ניחוח אי אתה מעלה, אבל אתה מעליהו לשום עצים. [שם]
רש"י מבאר:
דמסיק להו לשם עצים – דנימא הכי: אם ראויים הן להקטיר ולא היתה ראויה ליקמץ כדין מנחת כהן, הרי זו הקטרה לשמה וקמיצה לא מעלה ולא מורדת; ואם ראויה היתה ליקמץ ואלו שירייה, הרי הן כשאר עצי המערכה. [רש"י שם, ד"ה דמסיק]
מדבריו עולה שההקטרה לשם עצים נעשית בתנאי: אם השיריים טעונים הקטרה – הרי נתינתם על גבי המזבח היא בתורת הקטרה, ואילו אם השיריים אינם טעונים הקטרה – הרי נתינתם על גבי המזבח היא בתורת עצים בעלמא.
תוספות תמהים על דבריו:
ותימה, מאי תנאי שייך, הא ודאי כאילו מעורבין שיריים. [תוס' שם, ד"ה דמסיק]
ולכן הם כותבים:
וכמדומה דרש"י נקט ליה אגב שטפיה דההיא דפרק נושאין על האנוסה, דתנן, כהנת שנתערב ולדה בולד שפחתה נותנין עליהם חומרי ישראל וחומרי כהנים, ומפרש בגמרא דמנחתם נקמצת כמנחת ישראל ואינה נאכלת כמנחת כהנים, וכולה סוגיא כי הכא, והתם ודאי שייך תנאי כשהאחד מקריב מנחה אינו יודע אם כהן הוא או ישראל, וצריך להתנות כמו שפירש רש"י כאן. [שם]
דבריהם אלו מבוססים על שיטתם העקרונית, שהמנחה היא בבעלות משותפת של האיש והאישה, ולכן נתינת השיריים על גבי המזבח אינה נעשית בתנאי אלא בהגדרה שחלקו של הבעל ניתן בתורת עצים וחלקה של האישה ניתן בתורת הקטרה.
נראה שרש"י, המעמיד את הסוגיה בכל מנחותיה של האישה המובאות על ידי הבעל, חולק על שיטת תוספות מיסודה, ולתפיסתו מנחת הסוטה היא בבעלותה הבלעדית של האישה. בשל כך הוא מבאר שנתינת השיריים על גבי המזבח 'לשם עצים' נעשית בתורת תנאי, וכפי שמבאר המאירי:
שיתנה ויאמר: אם לא היתה ראויה ליקמץ אלא שתהא ראויה להיות כולה כליל כדין מנחת כהן, הרי זו הקטרה לשמה והקמיצה אינה מעלה ומורידה להיות אלו נקראים שירים, אלא תהא כמנחה שנעשית כליל בשתי פעמים. ואם ראויה היא ליקמץ, עד שחל על הנשאר שם שירי מנחה שהם בבל תקטירו, יהו כשאר עצי המערכה. [מאירי שם, ד"ה כל הנשואות]
לפי דבריו, הצורך בתנאי הוא מחמת ספק בדין: האם מנחת אשת כהן המובאת על ידי כהן נקמצת ושירייה נאכלים (כדין מנחת ישראל) או מוקטרת בשלמותה (כדין מנחת כהן).
על אף דברים אלו, שיטת רש"י והמאירי עדיין טעונה ביאור: מה מקום יש לספק זה? מדוע אין זה פשוט שמנחת אשת כהן המובאת על ידי כהן דינה כמנחת ישראל? הרי הכהנת היא המתכפרת במנחה זו, המנחה היא בבעלותה הבלעדית ולכאורה הבעל הוא הגורם המממן בלבד! מדוע, אם כן, קיימת סברה שדין "וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל" אמור גם לגבי מנחה זו?
מחמת קושי זה טוען האבי עזרי, שיש להבין את גדר חובת הבעל בהבאת אשתו באופן שונה:
בדין הקרבן חידשה התורה שהבעל הוא גם כן בעל הקרבן, ומשום כך הוא הדין שכל הנשואות לכהנים מנחותיהן אין שיריהן נאכלין משום שיש לו להבעל חלק בה, ואף אי היא מנחת נדבה, ואין זה דומה לאם הקדיש קרבן שיתכפר בו חברו, ומשום ששם אין המקדיש בעל הקרבן, מה שאין כן כאן יש להבעל חלק בהקרבן. [אבי עזרי הל' מעשה הקרבנות פי"ב הי"ב]
לדברי האבי עזרי, חיובו של הבעל בהבאת קרבנות אשתו אינו חיוב ממוני, אלא התורה מלמדת שחיוב הקרבן ביסודו מוטל גם עליו וגם הוא נחשב לבעל הקרבן. בשל כך, יש סברה שדין "וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל" אמור גם לגבי מנחה שמביא הבעל לחובת אשתו, הואיל והיא מוגדרת גם כמנחתו.
חיזוק להגדרה זו, כי חובת הקרבן מוטלת גם על הבעל, מביאורו של רש"י לדברי המשנה:
היה נוטל את מנחתה מתוך כפיפה מצרית, ונותנה לתוך כלי שרת ונותנה על ידה.
[משנה יט.]
רש"י מפרש:
היה נוטל את מנחתה – הבעל. [שם, ד"ה היה נוטל][2]
משתמע מכך שהבעל אינו הגורם המממן בלבד, אלא המנחה מוגדרת גם כמנחתו, ולכן הוא הנוטל ומביא אותה.
[1]לשון רבי עקיבא איגר [שם].
[2]תוספות [שם, ד"ה היה נוטל] חולקים וסוברים שהכהן הוא שנוטל את המנחה. [וכן מפרש רש"י [יד. ד"ה היה מביא] את דברי המשנה: "היה מביא את מנחתה בתוך כפיפה מצרית"].
