רקע

במהלך השיעורים הקודמים עסקנו בדינים שונים הנוגעים בדין "לשמה". כעת נעסוק בדין זה עצמו, ונעיין בסוגיית הגמרא בתחילת הפרק השלישי המלמדת על מקורותיו של דין זה.

הסבר הסוגיה

כל גט שנכתב שלא לשום אישה – פסול. כיצד? היה עובר בשוק ושמע קול סופרים מקרין 'איש פלוני מגרש את פלונית ממקום פלוני', ואמר 'זה שמי וזה שם אשתי' – פסול לגרש בו.

יתר מיכן, כתב לגרש את אשתו ונמלך, מצאו בן עירו ואמר לו 'שמי כשמך ושם אשתי כשם אשתך' – פסול לגרש בו.

יתר מיכן, היו לו שתי נשים ושמותיהן שוות, כתב לגרש את הגדולה – לא יגרש בו את הקטנה.

יתר מיכן, אמר ללבלר 'כתוב לאיזו שארצה אגרש' – פסול לגרש בו. [משנה כד.]

המשנה [כד.] פותחת בפסול גט שנכתב "שלא לשמה", ומפרטת ארבעה דינים העולים ממנו:

א.פסול גט שנכתב שלא לשם גירושין (על ידי סופרים המתלמדים בכתיבת גיטין).

ב.פסול גט שנכתב לשם אישה שאינה אשתו.

ג.פסול גט שנכתב לשם אשתו האחרת.

ד.פסול גט שלא נכתב לשם אישה מסוימת אלא בכוונה ש"איזו שירצה יגרש.

מאופן הבאת דינים אלו במשנה, כפירוט לכלל "כל גט שנכתב שלא לשום אישה פסול", נראה שבארבעת המקרים הפסול הוא מחמת דין "לשמה".

כן נראה גם מדרשת הספרי:

'וכתב לה' – לשמה. מיכן אמרו: כל גט שנכתב שלא לשם אישה פסול. כיצד? היה עובר בשוק, כול' מתני'. [ספרי פרשת כי תצא פסקה רסט]

עם זאת, מדברי הגמרא אפשר להבין אחרת:

מאי יתר מיכן? תנא דבי רבי ישמעאל: לא זה שנכתב שלא לשום גירושין, אלא אף זה שנכתב לשום גירושין – פסול. ולא זה שנכתב שלא לשום גירושין דידיה, אלא אף זה שנכתב לשום גירושין דידיה – פסול. ולא זה שלא נכתב לשום גירושין הא, אלא אף זה שנכתב לשום גירושין הא – פסול. מאי טעמא? אי כתב 'ונתן ספר כריתות בידה', הוה אמינא למעוטי האיך קמא דלא עביד לשום כריתות, אבל כתב לגרש את אשתו ונמלך, דעביד לשום כריתות אימא כשר, כתב רחמנא 'וכתב'. אי כתב רחמנא 'וכתב', הוה אמינא למעוטי האי דלא איהו קא כתיב לה, אבל יש לו שתי נשים, דאיהו קא כתיב לה אימא כשר, כתב רחמנא 'לה' – לשמה. [גיטין כד:]

הגמרא [כד:] מבססת את שלושת הדינים הראשונים של המשנה על דרשות שונות מן הפסוק:

·פסול גט שנכתב שלא לשם גירושין נלמד מ"סֵפֶר כְּרִיתֻת".

·פסול גט שנכתב לשם אישה שאינה אשתו נלמד מ"וְכָתַב".

·פסול גט שנכתב לשם אשתו האחרת נלמד מ"לָהּ".

אפשר ללמוד מכך שדיני המשנה מבוססים על עקרונות שונים: עיקרון אחד מלמד שעל הגט להיכתב לשם כריתות, ועיקרון שני מלמד שעל הגט להיכתב דווקא לשם אישה מסוימת. אמנם בהבנה זו אין הכרח. ייתכן שדברי הגמרא הם בגדר "צריכותא בעלמא" לביאור החידוש שבכל אחד מדיני המשנה, אך למסקנה הפסולים במצבים השונים נובעים מעיקרון אחד – חובת כתיבת הגט לשם גירושי אישה מסוימת.

נעמיק בהגדרות אלו. לפי ההצעה הראשונה, החובה לכתוב את הגט לשם גירושין אינה נובעת מדין "לשמה", אלא מעיקרון בסיסי יותר – כדי שהגט יהיה "ספר כריתות" עליו להיכתב לשם גירושין. על פי הבנה זו, כשם ש"הקורא להגיה" אינו נחשב כקורא פרשייה בתורה אלא כ"מתעסק בעלמא"¹ – התעסקות שכלל אינה נחשבת למעשה קריאה – כך גם כתיבת גט לשם התלמדות אינה יוצרת "ספר כריתות", אלא הכתב שנוצר הוא שרבוטי אותיות בעלמא².

לאור דברים אלו נראה, שאמנם קיים פסול בין בגט שנכתב להתלמד ובין בגט שנכתב שלא לשם אישה מסוימת, אך קיים הבדל בין שני הפסולים: גט שנכתב להתלמד כלל אינו גט, ואילו גט שנכתב שלא 'לשמה' הוא גט אלא שיש בו תנאי שלא התמלא ולכן הגירושין לא חלו³.

הבחנה זו מבארת את דברי רב בהמשך הסוגיה:

אמר רב: כולן פוסלין בכהונה חוץ מן הראשון. [שם]

לדברי רב, אמנם לא ניתן לגרש אישה בגט שנכתב "שלא לשמה", אך גירושין בגט כזה פוסלים לכהונה מדין "ריח הגט"⁴. נראה שדין זה מבוסס על הבנה שפסול גרושה לכהונה קיים בכל אישה שנעשה בה מעשה גירושין, גם כאשר היה פסול שמחמתו חלות הגירושין לא חלה⁵. בהתאם לכך, נתינת גט שנכתב להתלמד אינו נחשב גט ונתינתו כלל אינה מהווה מעשה גירושין, ולכן האישה אינה נפסלת לכהונה. לעומת זאת, גט שנכתב לשם גירושין אך "לא לשמה" – נחשב לגט, אך קיים בו פסול הנלמד מדרשת "וכתב לה - לשמה", ולכן אמנם נתינתו אינה מתירה את האישה לשוק, אך היא נפסלת לכהונה.

עם זאת, הגמרא מביאה דעות אחרות:

ושמואל אמר: אף ראשון נמי פוסל... זעירי אמר: כולן אין פוסלין חוץ מן האחרון... ורבי יוחנן אמר: אף אחרון נמי אינו פוסל. [שם]

לשיטת שמואל – כל הגיטין המנויים במשנה פוסלים לכהונה; לשיטת זעירי – כל הגיטין המנויים במשנה אינם פוסלים לכהונה, חוץ מגט שנכתב לאחת משתי נשים; ולשיטת רבי יוחנן – גם גט הנכתב לאחת משתי נשים אינו פוסל לכהונה.

אפשר להציע שתי דרכים בהסבר מחלוקת האמוראים:

א.מחלוקת האמוראים נעוצה בגדר פסול גרושה לכהונה מדין 'ריח הגט' – האם דין זה אמור בכל מעשה גירושין (גם כאשר קיים בו פסול), או רק בגירושי 'הרי את מגורשת ממני ואי את מותרת לכל אדם'⁶.

ב.מחלוקת האמוראים נעוצה בהבנת גדר הפסול בדיני המשנה: לדעת שמואל – דין גט שנכתב להתלמד אינו דין בפני עצמו אלא הוא חלק מדין "לשמה", ולכן גם בו יש מעשה גירושין ללא חלות גירושין והאישה נפסלת לכהונה. לעומת זאת, לדעת רבי יוחנן וזעירי – בדומה לגט שנכתב להתלמד, גם בגט שנכתב 'שלא לשמה' אין מעשה גירושין, ולכן האישה אינה נפסלת לכהונה⁷.

נמצא, אם כן, שיש להסתפק בהבנת מסקנת הסוגיה: האם כל הפסולים המוזכרים במשנה מבוססים על עיקרון אחד – החובה שהגט ייכתב "לשמה", או שהם מבוססים על שני דינים שונים – חובה שהגט ייכתב לשם "ספר כריתות", וחובה שהגט ייכתב "לשמה".

שיטתו של הרמב"ם עולה בבירור מדבריו בפירושו למשנה:

ואומרו 'יתר מכן' פשוט מאד, לפי שהגט הראשון לא נכתב לשם גרושין כלל אלא נכתב להתלמד כמו שאמרנו, והשני נכתב לגרושין אלא לא לגרושי האיש הזה, והשלישי נכתב לשם גירושין של זה אלא לא לגרושי אישה זו, והרי אמר ה' 'וכתב לה' – לשמה. [פירוש המשנה לרמב"ם ג, א]

הרמב"ם מביא רק את דין "לשמה" – והוא משמיט את הדרשות האחרות – ומכאן שלשיטתו כל דיני המשנה מבוססים על דין זה.

כן עולה גם מדברי הרמב"ם בתחילת הלכות גירושין:

ועשרה דברים הן עיקר הגירושין מן התורה, ואלו הן: שלא יגרש האיש אלא ברצונו, ושיגרש בכתב ולא בדבר אחר, ושיהיה ענין הכתב שגרשה והסירה מקניינו, ושיהיה עניינו דבר הכורת בינו לבינה, ושיהיה נכתב לשמה, ושלא יהיה מחוסר מעשה אחר כתיבתו אלא נתינתו לה, ושיתננו לה, ושיתננו לה בפני עדים, ושיתננו לה בתורת גירושין, ושיהיה הבעל או שלוחו הוא שנותנו לה. [הל' גירושין פ"א ה"א]

הרמב"ם מונה "עשרה דברים שהם עיקר הגירושין", ומביא בכללם את דין "לשמה", ואינו מזכיר שקיים דין שהגט ייכתב לשם ספר כריתות.

הרמב"ם מוסיף ומסביר כיצד דינים אלו נובעים מן הכתוב והוא מבאר את הכתוב "וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת":

'וכתב' – מלמד שאינה מתגרשת אלא בכתב. 'לה' – לשמה. 'ספר כריתות' – דבר הכורת בינו לבינה שלא יישאר לו עליה רשות, ואם עדיין לא נכרת בינו לבינה אינה מגורשת. [שם, ה"ג]

הרמב"ם מביא רק את הדרשה "'לה' – לשמה", ולא את הדרשות האחרות המובאות בסוגיה. מכאן שלדעת הרמב"ם, למסקנה כל דיני המשנה מבוססים על דין "לשמה".

נראה שהבנה זו מתאימה לתפיסתו העקרונית של הרמב"ם ביסוד דין "לשמה". בשיעורים הקודמים ראינו שלדעת בעלי התוספות ביסוד הדין עומדת החובה שהבעל יחיל על הגט חלות מיוחדת שתאפשר לו להפקיע את איסורה של האישה. על פי הבנה זו, אפשר לחלק בין שני דינים שונים: החובה שהגט ייכתב לשם כריתות, והחובה שהגט ייכתב לשם אישה מסוימת. לעומת זאת, לשיטת הרמב"ם, ביסוד דין "לשמה" עומד העיקרון שהגט אמור להעביר לאישה את דברי הבעל ואת רצונו לשלחה מביתו, ובשל כך יש תוקף לגט רק כאשר הוא נכתב לשם אותה אישה. על פי הבנה זו אין מקום לחלק בין שני הדינים: בין כאשר הגט נכתב על ידי סופר להתלמד ובין כאשר הגט נכתב שלא לשם אותה אישה, הפסול נובע מאותו הטעם – במציאות זו הגט אינו מוסר לאישה את דברי הבעל ואת החלטתו לגרשה.

כתיבת הגט לשם הבעל

שיטת הרמב"ם ביסוד דין "לשמה" עשויה לבאר גם את שיטתו לגבי הדרישה שהגט צריך להיכתב לשם הבעל.

דרישה זו אינה מפורשת במשנה, אך דרישה זו נזכרת בדברי הרמב"ם:

כל גט שלא נכתב לשם האיש המגרש ולשם האשה המתגרשת אינו גט. [הל' גירושין פ"ג ה"א]

ובדומה לכך כותב הטור:

צריך שתהא כתיבת הגט וחתימתו לשם האיש והאישה. [טור סי' קלא]

מהמשך דברי הרמב"ם יש ללמוד את מקורו של דין זה:

יתר על זה, כתב לגרש את אשתו ונמלך ומצאו בן עירו ואמר לו 'שמי כשמך ושם אשתי כשם אשתך' ונטלו ממנו וגירש בו – אינו גט, אף על פי שנכתב לשם גירושין. יתר על כן, מי שיש לו שתי נשים ששמותיהן שוין וכתב לגרש את הגדולה ונמלך וגירש בו את הקטנה – אינו גט, אף על פי שנכתב לשם האיש המגרש לא נכתב לשם זו שנתגרשה בו. [שם, הל' ב-ג]

דברי הרמב"ם מבוססים על הנאמר במשנה, אך הרמב"ם מוסיף שהחידוש "כתב לגרש את אשתו ונמלך" הוא שיש לכתוב לשם האיש המגרש, ואילו החידוש בדין "מי שיש לו שתי נשים ששמותיהן שוין" הוא שיש לכתוב לשם האישה המתגרשת⁸.

לאור דברים אלו יש לעיין בדברי הרמב"ם בתחילת הלכות גירושין שהובאו לעיל – "ושיהיה נכתב לשמה": הואיל ולשיטתו חובה לכתוב את הגט גם לשם הבעל, מדוע הוא אינו מציין זאת בכלל הדברים שהם עיקר הגירושין מן התורה?

תמיהה זו מתחזקת לאור השוואת דברי הרמב"ם לדברי הטור, המפרט גם הוא בפתיחת הלכות גיטין את דיני הגט וכותב:

ושיהיה כתיבתו לשם איש המגרש והאישה המתגרשת בו. [טור סי' קכ]

הטור כותב שדין "לשמה" מחייב שהגט ייכתב גם לשם הבעל, וזאת בניגוד לרמב"ם המשמיט הגדרה זו על אף שתנאי זה מפורש בדבריו⁹

נראה שגם דברי הרמב"ם הללו מתבארים על פי שיטתו העקרונית בטיבו של הגט. לדעת הרמב"ם גט אינו שטר אלא מסר כתוב מהבעל לאשתו האומר לה על גירושיה. בהתאם לכך, העיקרון שהגט צריך להיכתב לשם הבעל אינו אחד מדיני הגירושין בלבד, אלא זו הגדרתו הבסיסית של הגט – דברי הבעל. מטעם זה חובת כתיבת הגט לשם הבעל אינה אחת מדיני הגירושין, אלא זהו עיקרון יסודי יותר, הנובע מעצם הגדרתו של הגט.

סיכום

מהכתוב "וְכָתַב לָהּ" למדו חכמים שהגט צריך להיכתב לשם האישה המתגרשת.

רב מחלק בין גט שנכתב שלא לשם גירושין לבין גט שנכתב "שלא לשמה": גט שנכתב שלא לשם גירושין כלל אינו מוגדר כגט ולכן אינו פוסל לכהונה. לעומת זאת, גט שנכתב "שלא לשמה" הוא גט פסול ולכן פוסל לכהונה. נראה מכך שלשיטתו קיימים שני דינים שונים: כתיבת גט לשם "ספר כריתות" וכתיבת גט "לשמה". שאר האמוראים חולקים על הבחנה זו, וייתכן ולשיטתם גם פסול גט שנכתב שלא לשם גירושין נובע מדין "לשמה". הבנה זו מפורשת בדברי הרמב"ם, ונראה שלשיטתו ביסוד דין "לשמה", שהגט צריך להעביר לאישה את רצונו של הבעל לגרשה, בהכרח בשני האופנים הפסול נובע מטעם אחד – תוכן הגט אינו מבטא את רצון הבעל לגרש את האישה.

הרמב"ם והטור כותבים שהגט צריך להיכתב גם לשם האיש המגרש. הטור משווה בין הכתיבה לשם האיש ולשם האישה, אך נראה שלשיטת הרמב"ם קיים הבדל בין דינים אלו: הכתיבה לשם האישה נובעת מדין "לשמה", ואילו חובת הכתיבה לשם האיש נובעת מעיקרון יסודי יותר – מעצם הגדרתו של הגט כדברי הבעל.