רקע
הגמרא ביבמות [נב.] מלמדת שאי אפשר לכתוב גט לפני הקידושין. הראשונים נחלקו בגדרי דין זה ובטעמו, ויש ללמוד מדבריהם על הבנתם ביסוד דין "לשמה".

הסבר הסוגיה
אמר רמי בר חמא: הרי אמרו, אמר אחד ללבלר 'כתוב גט לארוסתי לכשאכנסנה אגרשנה' – הרי זה גט, מפני שבידו לגרשה. ולאישה בעלמא – אין גט, מפני שאין בידו לגרשה. [יבמות נב.]

הגמרא [יבמות נב.] מביאה את דברי רמי בר חמא, שאדם אינו יכול לומר לסופר לכתוב גט לאישה שעדיין לא התקדשה לו – "מפני שאין בידו לגרשה". דין זה טעון ביאור, מדוע העובדה "שאין בידו לגרשה" מונעת מלומר לסופר לכתוב גט.

שיטת תוספות
תוספות כותבים ביחס לדין זה:
ואפילו כתוב בו זמן דאחר נישואים, כיון דאין בידו לגרשה בשעה שעשאו שליח. ונראה לר"י, דהיינו דוקא למאן דאמר אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, אבל למאן דאמר אדם מקנה הוי גט, דבידו לגרשה. [תוס' שם, ד"ה ולאישה]

מדבריהם עולים שני חידושים:
א.לפני הקידושין אי אפשר למנות שליח לכתיבת הגט, ולכן במציאות זו הגט יהיה פסול גם אם הכתיבה עצמה נעשתה לאחר הקידושין.
ב.הפסול קיים רק לפי השיטה ש"אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם".

יש לשאול, מדוע גט שנכתב לפני הקידושין נחשב ל"דבר שלא בא לעולם"? הרי הגירושין עצמם נעשים רק לאחר מכן, וכעת רק כותבים את השטר שבאמצעותו הגירושין ייעשו! נעמיק שאלה זו: הכלל "אין דבר מקנה דבר שלא בא לעולם" מלמד שאי אפשר לעשות את מעשה הקניין עד דבר שכעת אינו במציאות, אך אין מניעה מלכתוב בשעה זו שטר קניין ולבצע את הקניין לאחר מכן. מדוע, אם כן, לגבי גירושין הכלל "אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם" אמור גם לגבי כתיבת הגט, ולא רק לגבי נתינתו?

אפשר ליישב, שגט צריך להיכתב דווקא על ידי הבעל, ולכן הוא אינו יכול להיכתב לפני הקידושין, הואיל ובשעה זו הוא עדיין אינו בעלה של האישה. אמנם הנחה זו, שהגט צריך להיכתב על ידי הבעל, תלויה במחלוקת הראשונים – בה עסקנו בהרחבה בשיעור התשיעי ['שליחות בכתיבת הגט'] – אם כתיבת הגט טעונה שליחות: לשיטת ר"י [בתוס' גיטין כב: ד"ה והא]הכתוב "וכתב לה" מתפרש כפשוטו: כתיבת הגט צריכה להיעשות על ידי הבעל עצמו, וסופר יכול לכתוב את הגט רק כאשר הוא מתמנה על ידי הבעל לשליח. לעומת זאת, לשיטת רוב הראשונים שכתיבת הגט אינה טעונה שליחות, הגט אינו צריך להיכתב דווקא על ידי הבעל. ואם כן, לשיטת רוב הראשונים התמיהה עדיין עומדת במקומה: מדוע מחמת הכלל "אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם" אי אפשר לכתוב גט לפני הקידושין?

רבי עקיבא איגר מבאר שאי אפשר לכתוב גט לפני הקידושין מחמת דין "לשמה":
לזה מוכרחים אנו לטעמא... דעתה אי אפשר לו ולשלוחו לכתוב הגט, וכיון דעתה אינה בת גירושין הוי כמו שלא לשמה. ומשום הכי, אף שמצווה שיכתוב בעת שתהיה בת גירושין, מכל מקום כיון דאינו יכול לעשות עתה שליח, אינו יכול לעשותו לאחר זמן.
[שו"ת רבי עקיבא איגר, שם]
לדבריו, דין "לשמה" מחייב שהגט ייכתב לאחר הקידושין, ולכן הואיל והבעל עצמו אינו יכול את הגט לפני הקידושין – בשעה זו הוא גם אינו יכול למנות סופר לכתוב גט בעבורו1.

כדבריו מפורש במרדכי:
ואומר ר"י... אפילו שכח הסופר ולא כתב עד שאירסה – אינו גט, כיון שעשאוהו שליח בשעה שלא היה בידו לגרשה.... ואף על גב דמשמע בגיטין דבכתיבת גט לא בעיא שליחות, מדמכשרין חרש, שוטה וקטן לכתיבת הגט אף על גב דלאו בני שליחות נינהו, אפילו הכי דעת הבעל בעינן משום 'וכתב לה' – לשמה, וכיון דאין כתיבתו כלום אלא מדעתו, הוי להו כשלוחיו לגבי האי מילתא, דבעינן דההיא שעתא מצי כתבי. [מרדכי יבמות רמז מה]

נראה שהדברים מבוססים על תפיסתם העקרונית של בעלי התוספות – בה הרחבנו בשיעור התשיעי ['שליחות בכתיבת הגט'] – שדין "לשמה" מלמד שהבעל צריך להחיל במחשבתו על הגט את מעמדו כ"ספר כריתות" של האישה המסוימת הזו. חלות זו יכולה להיעשות רק על ידי הבעל, ולכן עליו לצוות את הסופר לכתוב את הגט בשעה בה הוא יכול לכתוב את הגט בעצמו – לאחר הקידושין.

שיטת הרמב"ם
הרמב"ם כותב:
אמר לסופר 'כתוב גט לפלונית ויהיה עמי לכשאשאנה אגרשנה בו' ונכתב ונשאה וגירשה בו – אינו גט, מפני שלא היתה בת גירושין ממנו כשנכתב גט זה, ונמצא שנכתב שלא לשם גירושין. [הל' גירושין פ"ג ה"ו]

בדבריו מפורש שהפסול הוא בכתיבת הגט – "שנכתב שלא לשם גירושין".

רבי עקיבא איגר טוען שדברי תוספות והרמב"ם משלימים זה את זה ואין ביניהם מחלוקת:
דהכל עולה בסגנון אחד ושניהם צריכים להדדי. דדברי תוספות המה באומר לסופר שיכתוב אחר שיכניסנה, כמבואר בתוספות שם דבזה אינו מספיק טעמא דהרמב"ם, דהא בשעת כתיבה תהיה בת גירושין, והוצרכו לטעמיה כיון דאין בידו לגרשה עכשיו לא מצי משוי שליח, והיינו דכללא הוא, דבמה שאינו יכול לעשות עתה אינו יכול לעשות שליח לעשות לאחר זמן ואך לטעמא דידהו צריך גם כן ליסוד סברת הרמב"ם הנ"ל, דבלאו הכי יקשה הא בידו לכתוב בעצמו עכשיו הגט, וממילא יכול לכתוב גם על ידי שלוחו, וכיון דבידו לעשות כן עתה על ידי עצמו או שלוחו, ממילא יכול לעשות שליח לעשות כן לאחר זמן. לזה מוכרחים אנו לטעמא דהרמב"ם, דעתה אי אפשר לו ולשלוחו לכתוב הגט, וכיון דעתה אינה בת גירושין הוי כמו שלא לשמה, ומשום הכי אף שמצווה שיכתוב בעת שתהיה בת גירושין, מכל מקום כיון דאינו יכול לעשות עתה שליח אינו יכול לעשותו לאחר זמן, וזהו ברור. [שו"ת רבי עקיבא איגר, שם]

לדבריו, מחמת דין "לשמה" קיים פסול בגט שנכתב לפני הקידושין, ומטעם זה בשעה זו אי אפשר למנות שליח לכתיבת הגט.

עם זאת, דיוק בדברי הרמב"ם מלמד על הבדל בינו לבין התוספות. כפי שנאמר לעיל, לפי התוספות, החיסרון הוא מצד דין "לשמה" – חוסר האפשרות להחיל בגט לפני הקידושין את כוחו לבטל את איסורה של האישה. אולם, הרמב"ם אינו כותב 'ונמצא שהגט לא נכתב לשמה', אלא "ונמצא שנכתב שלא לשם גירושין". מכאן שהחיסרון אינו רק בייחוס הגט לאישה זו וביכולתו לבטל את חלות האישות שעליה, אלא החיסרון עמוק יותר – הואיל והגט נכתב לפני הקידושין, התוכן הכתוב בו כלל לא נכתב לשם גירושין, ולכן אי אפשר לגרש בו.

הגדרה זו טעונה ביאור: מדוע כאשר הגט נכתב לפני הקידושין – "נמצא שנכתב שלא לשם גירושין"? נראה שההסבר לכך נובע מתפיסתו של הרמב"ם בהבנת מהותו של הגט (בה עסקנו בהרחבה בשיעורים הקודמים). לדעתו, גט אינו מסמך משפטי אלא דבריו הכתובים של הבעל הנמסרים לאישה ומביעים לה את רצונו והחלטתו של הבעל על שילוחה מביתו. לאור תפיסתו זו, ברור שהגט צריך להיכתב לאחר הקידושין. רק כאשר הגט נכתב בשעה שקשר האישות קיים, התוכן הכתוב בו מבטא את רצון הבעל לפירוק קשר האישות ולשילוח האישה. בגט שנכתב קודם לכן כתובות מילים בעלמא, שאינן מביעות את דבר הבעל ורצונו, ולכן נתינתו לאישה היא חסרת משמעות והיא יוצרת גירושין.

על פי האמור, לשיטת הרמב"ם שגט שנכתב לפני יצירת קשר האישות אינו מבטא את הרצון שבפירוק קשר האישות, אין לדין זה קשר לשאלה אם 'אדם מקנה דבר שלא בא לעולם': גם לשיטה ש'אדם מקנה דבר שלא בעולם', אין משמעות לגט שנכתב לפני הקידושין, הואיל ותוכן הגט אינו מבטא את רצונו של הבעל לפירוק האישות ולשילוח האישה2.

לסיום נציין, שמלשון הרמב"ם אפשר להבין שהפסול קיים רק כאשר הגט נכתב לפני הקידושין, אך כאשר הוא נכתב לאחריהם – הגט כשר גם כאשר הציווי לסופר קדם לקידושין3. עם זאת, על פי דברינו נראה שקשה לקבל מסקנה זו. כל משמעותו של הגט קיימת רק כאשר הוא נכתב מתוך ציווי לסופר המבטא את רצונו של הבעל בשילוח האישה. כאשר הציווי לכתיבת הגט קדם לקידושין – הוא אינו מבטא רצון לפירוק האישות, וממילא אין לו תוקף. לכן נראה שגם לפי הרמב"ם יש לפסול בכל אופן שהציווי לכתיבת הגט קדם לקידושין – בין כאשר הסופר כתב את הגט מיד ובין כאשר כתב רק לאחר הקידושין.

סיכום
הגמרא אומרת שאי אפשר לומר לסופר לכתוב גט לאישה לפני קידושיה, ובראשונים שתי שיטות בביאור טעם הדין:
א.דעת תוספות: הפגם בכתיבת הגט לפני הקידושין נובע מכך ש"אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם", שמחמתו אי אפשר ליצור גט שיפקיע את חלות האישות לפני שהאישות קיימת. מטעם זה הבעל עצמו אינו יכול לכתוב גט לפני הקידושין, ובשל כך הוא אינו יכול בשעה זו לצוות על הסופר לכתוב גט, הואיל ו"לא משוי איניש שליח אלא במילתא דמצי עביד השתא".
ב.דעת הרמב"ם: הפגם בכתיבת הגט לפני הקידושין הוא משום שבמציאות כזו תוכן הגט אינו משקף את רצון הבעל, ולכן אין לו משמעות.

מחלוקתם נובעת מההבדל ביניהם בהבנת טיבו של הגט: לפי תוספות – הגט הוא שטר איסורי המפקיע את האיסור מהאישה, ואילו לפי הרמב"ם – הגט הוא מסר כתוב מאת הבעל לאישה על שילוחה מביתו.