בשיעורים הקודמים עסקנו בדיני הקינוי והסתירה ובגדרי איסור הסוטה לבעלה. בשיעור זה נתחיל לעסוק בסדר השקיית הסוטה לאור הכתובים בפרשיית סוטה.

התורה מפרטת את סדר השקיית הסוטה בהרחבה:

והביא האיש את אשתו אל הכהן והביא את קרבנה עליה עשירת האיפה קמח שערים, לא יצק עליו שמן ולא יתן עליו לבנה כי מנחת קנאת הוא מנחת זכרון מזכרת עון. והקריב אתה הכהן, והעמדה לפני ה'. ולקח הכהן מים קדשים בכלי חרש, ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן יקח הכהן ונתן אל המים. והעמיד הכהן את האשה לפני ה' ופרע את ראש האשה ונתן על כפיה את מנחת הזכרון מנחת קנאת הוא, וביד הכהן יהיו מי המרים המאררים. והשביע אתה הכהן ואמר אל האשה אם לא שכב איש אתך ואם לא שטית טמאה תחת אישך, הנקי ממי המרים המאררים האלה. ואת כי שטית תחת אישך וכי נטמאת, ויתן איש בך את שכבתו מבלעדי אישך. והשביע הכהן את האשה בשבעת האלה ואמר הכהן לאשה יתן ה' אותך לאלה ולשבעה בתוך עמך, בתת ה' את ירכך נפלת ואת בטנך צבה. ובאו המים המאררים האלה במעיך לצבות בטן ולנפל ירך, ואמרה האשה אמן אמן. וכתב את האלת האלה הכהן בספר, ומחה אל מי המרים. והשקה את האשה את מי המרים המאררים, ובאו בה המים המאררים למרים. [שם, טו-כד]

כתובים אלו מלמדים על שמונה שלבים בסדר השקיית הסוטה:

א.הבאת הבעל את אשתו אל הכהן עם מנחת קנאות [פס' טו].

ב.העמדת האישה לפני ה' [פס' טז][1].

ג.לקיחת המים ונתינת העפר אל המים [פס' יז].

ד.העמדת האישה לפני ה' [פס' יח], וכפי שמבאר רש"י [שם]: "והעמיד הכהן וגו' – והלא כבר נאמר 'והעמידה לפני ה''? אלא מסיעין היו אותה ממקום למקום כדי ליגעה ותיטרף דעתה ותודה".

ה.פריעת ראש האישה [פס' יח].

ו.השבעת האישה כאשר המנחה נמצאת על כפיה ומי המרים נמצאים ביד הכהן, ועניית האישה 'אמן' על השבועה [פס' יח-כב].

ז.כתיבת האלות ומחייתן אל המים [פס' כג].

ח.השקיית האישה [פס' כד].

לאחר מכן כותבת התורה:

ולקח הכהן מיד האשה את מנחת הקנאת, והניף את המנחה לפני ה' והקריב אתה אל המזבח. וקמץ הכהן מן המנחה את אזכרתה והקטיר המזבחה, ואחר ישקה את האשה את המים. והשקה את המים והיתה אם נטמאה ותמעל מעל באישה ובאו בה המים המאררים למרים וצבתה בטנה ונפלה ירכה, והיתה האשה לאלה בקרב עמה. ואם לא נטמאה האשה וטהרה הוא, ונקתה ונזרעה זרע. [שם, כה-כח]

בפשטות, כתובים אלו הם בגדר 'חזרה על הראשונות': לאחר שהכתוב פירט את שלבי הליך ההשקיה, הכתוב חוזר ומשלים מעשה נוסף שיש לעשותו לפני ההשקיה – הקטרת המנחה (הכוללת את הנפתה, הגשתה למזבח וקמיצתה).

ניתן לבאר, שהתורה רוצה להראות את הקשר ההדוק בין השבועה להשקיה. בשל כך, התורה מזכירה את ההשקיה מיד לאחר השבועה, ורק לאחר מכן חוזרת התורה ומלמדת שישנו מעשה נוסף שיש לעשות לפני ההשקיה: "ולקח הכהן מיד האשה את מנחת הקנאות... והקטיר המזבחה, ואחר ישקה את האשה את המים".

יש להעמיק דברים אלו ולטעון, שמצד האמת ראוי היה שמיד לאחר השבועה תשתה האישה את מי המרים המאררים, אלא שכדי שהמים יפעלו את פעולתם יש להקדים ולהקטיר את המנחה – "מנחת קנאות מזכרת עון" – המזכירה את עוונה של האישה ומעוררת עליה את מידת הדין[2]. בהתאם לכך, בתחילה התורה אינה מזכירה את הקטרת המנחה, הואיל והיא אינה חלק מעצם מעשה ההשקיה, והיא משלימה לאחר מכן על הצורך להקדימה להשקיה.

דברים אלו שנויים במחלוקת התנאים המובאת במשנה:

היה משקה ואחר כך מקריב את מנחתה. רבי שמעון אומר: מקריב את מנחתה ואחר כך היה משקה, שנאמר 'ואחר ישקה את האשה את המים'. אם השקה ואחר כך הקריב את מנחתה – כשרה. [משנה יט.]

לפי חכמים הקטרת המנחה נעשית לאחר השקיית הסוטה, ואילו לפי רבי שמעון הקטרת המנחה נעשית לפני השקיית הסוטה.

על פי האמור במשנה, דברינו לעיל הם בשיטת רבי שמעון, אך לפי חכמים הכתובים מתפרשים באופן שונה: בסדר השקיית הסוטה יש שמונה שלבים בלבד, והקטרת המנחה נעשית רק לאחר ההשקיה.

לשיטת חכמים הכתובים מתפרשים כסדרם: ההשקיה נעשית מיד לאחר השבועה. עם זאת, בשיטתם קיים קושי גדול, כפי שטוען רבי שמעון: "מקריב את מנחתה ואחר כך היה משקה, שנאמר 'ואחר ישקה את האשה את המים'" – מפורש בכתובים שהשקיית האישה נעשית לאחר הקטרת המנחה, ואם כן כיצד לשיטתם ההשקיה נעשית לפני הקטרת המנחה?!

הגמרא עומדת על כך:

במאי קמיפלגי? תלתא קראי כתיבי, 'והשקה' קמא, 'ואחר ישקה' 'והשקה' בתרא. רבנן סברי: 'והשקה' קמא לגופו, שמשקה ואחר כך מקריב את מנחתה; 'ואחר ישקה' – מיבעי ליה לשרישומו ניכר; 'והשקה' בתרא – שאם נמחקה מגילה ואומרת איני שותה, מערערין אותה ומשקה אותה בעל כרחה. [סוטה יט:]

לפי דברי הגמרא, לשיטת חכמים הכתוב על ההשקיה הסמוך לשבועה מלמד שההשקיה נעשית מיד לאחר השבועה, ומכאן שהקטרת המנחה נעשית לאחר מכן. בהתאם לכך, הכתוב "ואחר ישקה" מתפרש שלא כפשוטו: לא כמלמד על שעת ההשקיה, אלא כמלמד שההשקיה יכולה להיעשות רק לאחר שהמגילה נמחקה יפה.

בירושלמי מובאת דרך שונה להבנתם של חכמים בכתוב זה:

מה מקיימין רבנין טעמא דרבי שמעון 'ואחר ישקה את האשה את המים'? על כורחה שלא בטובתה. [ירושלמי פ"ג ה"ב]

לדברי הירושלמי, חכמים מפרשים שהכתוב מלמד שלאחר מחיקת המגילה במים, כופים את האישה לשתות את מי המרים המאררים. נמצא, שגם לפי הירושלמי, הכתוב "ואחר ישקה" אינו מתפרש כמלמד על שעת ההשקיה, אלא הוא מלמד שישנו מצב לאחריו השתייה נעשית בכפייה.

על כל פנים, שיטת חכמים נראית רחוקה ביותר מפשטי הכתובים, מהם עולה בבירור שההשקיה נעשית לאחר הקטרת המנחה.

ניתן להציע ביאור לשיטתם על פי טענתו של הרב מרדכי ברויאר [פרקי מקראות עמ' 229-243] – אותה הזכרנו בשלהי השיעור הראשון ['פרשיית סוטה בתורה – מבוא למסכת סוטה'] – כי פרשיית סוטה מורכבת מ'שתי בחינות' שונות: הבחינה האחת היא 'קנאת הבעל', על פיה ההליך נועד כדי ליישב את קנאתו של הבעל ולברר האם האישה זינתה; הבחינה השנייה היא 'טומאת האישה', על פיה אנו מניחים שהאישה נטמאה אלא שאין לנו דרך משפטית להעניש את האישה, ולכן אנו מוסרים את דינה לשמים – באמצעות השקייתה את מי המרים המאררים[3].

לדברי הרב ברויאר, לכל אחת מהבחינות הליך השקיה שונה: לפי הבחינה הראשונה, הבעל הוא המביא את אשתו אל הכהן מחמת קנאתו לה, ולכן לפני ההשקיה יש להביא את מנחת הקנאות, באמצעותה גורם הבעל להזכיר את עוונה של האישה ולגרום לבירור להיעשות. לעומת זאת, לפי הבחינה השנייה, שהשקיה היא ענישה של התורה לאישה החוטאת – ההשקיה נעשית מיד לאחר השבועה, ללא כל צורך במנחה.

דברים אלו שופכים אור חדש על הכפילות והחזרתיות הקיימת בפרשיית סוטה, אותה הצגנו לעיל. על פיהם, כך הוא מבנה הכתובים המתארים את הליך השקיית הסוטה[4]:

משמעות הדברים, היא שהתיאור הראשון של השקית הסוטה שייך ל'בחינה השנייה', ואילו התיאור השני שייך ל'בחינה הראשונה'.

כמובן, דברים אלו יוצרים קושי מציאותי: מהו סדר השקיית הסוטה – האם יש להסמיך את ההשקיה לשבועה (כ'בחינה השנייה'), או להקדים את הקטרת המנחה להשקיה (כ'בחינה הראשונה')? בשל כך באה התורה שבעל פה, שתפקידה להורות את אופן יישום פרשייה זו, ודורשת כתובים אלו שלא כפשוטם. על פי מדרש חכמים, הכתוב "ואחר ישקה את האשה את המים" אינו מלמד את שעת ההשקיה, וכך הכתובים מתפרשים כסדרם, באופן המשלב את 'שתי הבחינות' ועושה אותן למקשה אחת: ההשקיה נעשית מיד לאחר השבועה, ומיד לאחר מכן מקטירים את המנחה.

תוספת עומק להבדל בין פשטות הכתובים לאופן בהם הם נדרשים על ידי חכמים, עולה מדברי הירושלמי בביאור שורש מחלוקת רבי שמעון וחכמים:

רבנין אמרי מנחה היא שהיא בודקתה, ורבי שמעון אומר המים הן בודקין אותה. מה טעמא דרבנין? 'מנחת זכרון מזכרת עון'. מה טעמא דרבי שמעון? 'ובאו בה'. מה מקיימין רבנין טעמא דרבי שמעון 'ובאו בה'? מלמד שהן מתחלחלין בכל איבריה. מה מקיים רבי שמעון טעמא דרבנין 'מנחת זכרון מזכרת עון'? מלמד שכל עונות שיש לה נזכרין לה באותה שעה.

[שם]

לדברי הירושלמי, רק לפי רבי שמעון הבדיקה נעשית על ידי המים, אך לפי חכמים: "מנחה היא שהיא בודקתה". לשיטתם, הבדיקה נעשית על ידי המנחה, המזכירה את העוון וגורמת לעונש אם האישה אכן זינתה, והמים רק מוסיפים השפעה על כל האיברים מחמת הבדיקה הנעשית על ידי המנחה.

תפיסה זו ביחס בין המים למנחה הפוכה לחלוטין מהתפיסה שהעלנו בתחילת דברינו: על פי התפיסה לעיל, הבדיקה נעשית על ידי המים והמנחה היא רק מעין תנאי הנדרש כדי שבדיקת המים תעשה את פעולתה. לעומת זאת, על פי דברי הירושלמי בשיטת חכמים, הבדיקה נעשית על ידי המנחה והמים הם רק בגדר תוספת לבדיקה זו.

על פי האמור, לא זו בלבד ששיטת חכמים מחדשת פרשנות דרשנית לכתובים, אלא שהיא מבארת באופן חדש את תפקיד המנחה והמים ואת היחס ביניהם.

בשולי הדברים נעיר שתי הערות:

א.עסקנו בסדר השקיית הסוטה על פי הנאמר בתורה. תוספות [יד. ד"ה מביא] עומדים על כך שמהמשנה עולה סדר שונה, והם מסיימים: "ולא ידענו למה שינה התנא הסדר, ואם סדר התנא דוקא או סדר הפרשה". אמנם, במקום אחר [יז: ד"ה קודם] כותבים תוספות שסדר הפרשה הוא העיקר: "וסדר הפרשה עיקר, אבל סדר המשנה אפילו למצוה בעלמא לא".

ב.הרמב"ם [הל' סוטה פ"ג הל' א-טו] מביא את סדר השקיית הסוטה בהבדלים משמעותיים מסדר הכתובים ומסדר המשנה. המשנה למלך [שם, ה"א] עומד על כך וכותב: "והנה רבינו ז"ל לא כתב לא כסדר הכתוב ולא כסדר המשנה, שהרי כתב שהיה מעלה אותה לשער נקנור ואחר כך היה משביעה, וכותב ומביא פיילי של חרס ונותן בו מים ועפר ומוחק ואחר כך אוחז בבגדיה וסותר שערה, ואחר כך מביא מנחתה ונותנה בידיה. והנך רואה כמה שינויים יש בדברי רבינו בין מסדר הכתוב בין מסדר המשנה... וצריך עיון". האחרונים [קרן אורה ח. ד"ה ופרע; קרן אורה יד: תוס' בד"ה אי; מרומי שדה יד. ד"ה וממאי; מרומי שדה יז: ד"ה כתבה; צפנת פענח פ"ג הי"ב] מבארים את טעמו בדרכים שונות, ואכמ"ל.