המשנה אומרת:

נכנסה עמו לבית הסתר ושהתה עמו כדי טומאה – אסורה לביתה ואסורה לאכול בתרומה, ואם מת חולצת ולא מתייבמת. [משנה ב.]

המשנה מלמדת ש'סוטה ספק' (=אישה שנסתרה לאחר קינוי הבעל) אסורה לבעלה ואם בעלה מת – חולצת ולא מתייבמת.

לכאורה דין הסיפא, "ואם מת חולצת ולא מתייבמת", מבוסס על דברי הגמרא ביבמות לגבי 'סוטה ודאי' (=אשת איש שזינתה):

אמר רב יהודה אמר רב: צרת סוטה אסורה, טומאה כתיב בה כעריות. [יבמות יא.]

הגמרא מלמדת שדין אשת איש שזינתה כדין ערווה: היא וצרותיה פטורות מן החליצה ומן היבום[1]. ואם כן, ב'סוטה ספק', הואיל ויש חשש שמא זינתה, יש ללכת לחומרא: לאסור את היבום – שמא זינתה, ולחייב את החליצה – שמא לא זינתה.

עם זאת, הגמרא תמהה על דין המשנה:

ואם מת חולצת – אמאי, תתייבם נמי יבומי. [סוטה ה:]

תמיהה זו מבוססת על הבנה שמן הדין 'סוטה ספק' היא בת ייבום. אמנם, על פי האמור, טעמה של המשנה ברור, ודווקא תמיהת הגמרא היא הצריכה עיון. ואכן, תוספות מעלים שאלה זו על דברי הגמרא:

אבל מכל מקום קשה, כיון דסוטה ודאי חשיב לה רב כערוה, אם כן סוטה ספק הוה לה ליחשב כספק ערוה, ואם כן היכי פריך 'ותתייבם ייבומי'. [תוס' יבמות יא. ד"ה צרת]

וכעין זה מקשה הרשב"א:

ומכל מקום צריך עיון, דהא פריך בפרק קמא דסוטה גבי מתניתין דנכנסה עמו לסתר 'אם מת חולצת ולא מתיבמת', פריך עלה בגמ': 'ותתיבם יבומי', ומאי קושיא, דהא אמרינן שהכתוב עשה את הספק כודאי לחומרין, וזו חומרא היא שלא תתיבם. [רשב"א שם, ד"ה למיקם]

ראשונים אלו אינם מתרצים את קושייתם. לעומתם, הרא"ש כותב:

ויש לומר, דהא דאמרינן דטומאה כתיב בה כעריות, היינו דווקא סוטה ודאי דכתיב בה טומאה בלשון לאו כי היכי דכתיב גבי עריות, אבל סוטה ספק דכתיב טומאה דידיה בלשון עשה, אף על גב דאסרינן משום ספק טומאה לא חשיב טומאה דידה אפילו כספק ערווה, הלכך פריך שפיר 'ותתייבם יבומי'. [רא"ש יבמות פ"א סי' ד]

הרא"ש קובע לגבי 'סוטה ספק', ש"אף על גב דאסרינן משום ספק טומאה, לא חשיב טומאה דידה אפילו כספק ערווה", ולכן הגמרא תמהה מדוע היא אינה מתייבמת.

דברי הרא"ש טעונים ביאור: אם 'סוטה ספק' אסורה מחמת הספק, מדוע היא אינה נחשבת מחמת הספק ל'ספק ערווה'?

נראה לבאר כי לשיטת הרא"ש, דברי הגמרא, "טומאה כתיב בה כעריות", אינם מלמדים שסוטה היא ערווה, אלא דברי הגמרא מלמדים על השוואה הלכתית בלבד: כשם שערווה פטורה מייבום ומחליצה, כך סוטה פטורה מייבום ומחליצה. על פי הבנה זו, פטור 'סוטה ודאי' מייבום ומחליצה הוא חידוש מיוחד של התורה, וחידוש זה נאמר רק לגבי 'סוטה ודאי' ולא לגבי 'סוטה ספק', ולכן הגמרא תמהה מדוע היא אינה מתייבמת.

לאחיעזר דרך שונה בביאור דברי הרא"ש:

בסוטה גופה דאסורה ועשאה הכתוב כודאי, אין זה בירור שזינתה בפועל, רק שיש עליה עשה ד'ונסתרה והיא נטמאה' – איסור וטומאה חדשה הבא מכח איסור עשה ד'ונטמאה', אף על פי שכלפי שמיא גליא דטהורה היא, ואף על פי שאומרת ברי לי שטהורה אני. ועל כן אתי שפיר בזה דעת הרא"ש, דדוקא סוטה ודאית דטומאה דידה בלשון לאו הוי טומאה כעריות, היינו דעצם הזנות היא טומאה כעריות, אבל בסוטה ספק, דהא דאסורה הוא מצד העשה ד'ונטמאה' ולא מצד בירור הספק שזינתה, דלגבי הספק היא אומרת ברי לי שטהורה אני וכמו שכתבתי. [אחיעזר אהע"ז סי' א אות ב]

לדבריו, לשיטת הרא"ש 'סוטה ספק' אינה אסורה מחמת הספק שמא זינתה; הואיל והאישה אומרת 'ברי לי שטהורה אני' אין לנו לאוסרה מחמת הספק. איסור 'סוטה ספק' הוא חידוש מיוחד שחידשה התורה בפרשיית סוטה – עצם הקינוי והסתירה מגדירים את האישה כ'טמאה', גם אם אליבא דאמת כלל לא זינתה[2]. בשל כך, הואיל וביחס לזנות איננו מוציאים את האישה מחזקת כשרות, שואלת הגמרא מדוע 'סוטה ספק' אינה מתייבמת, והרי הכלל "טומאה כתיב בה כעריות" אינו מתייחס אליה[3].

נראה להמתיק את דבריו על פי ההבנה שהובאה בשיעור הקודם, על פיה איסור 'סוטה ספק' הוא אינו בתורת ספק שמא האישה זינתה, אלא הוא איסור עצמאי: כשם שזנות יוצרת קלקול באישות, כך הקינוי והסתירה יוצרים קלקול (בעל אופי שונה) באישות – 'קפידא דבעל'. על פי הבנה זו, העובדה שהבעל חושד באשתו ומתרה בה שלא תיסתר עם איש פלוני והיא ממרה את פיו ומתייחדת עמו, יוצר פגם במערכת היחסים ביניהם, ומטעם זה התורה מחילה איסור על האישה, עד שתשתה ממי המרים המאררים ובכך תסור קפידתו של הבעל. בשל כך, הואיל והאיסור אינו מחמת ספק אובייקטיבי שמא האישה זינתה, אלא מחמת הקפדתו וחשדו הסובייקטיבי של הבעל, הגמרא שואלת מדוע האישה אינה מתייבמת.

רבנו חיים הלוי מבריסק בחידושיו מבאר את סוגייתנו בדרך מעט שונה[4]. הגר"ח מקדים וכותב שדין "עשה הכתוב ספק כודאי" אינו מגדיר שאנו מתייחסים אל האישה כאילו אכן זינתה מבחינה עובדתית:

ונראה לומר, דבאמת כל זנות דאשת איש וספקי זנות הרי אין בה הך דינא דספק כודאי, וכמבואר בכתובות דף ט' [ע"א] בסוגיא דפתח פתוח מצאתי דספק ספיקא מועיל בה להתירה, וכן הרי מבואר בתוספות שם דמועיל חזקה, מה שאין מועיל זאת במקום שעשה הספק כודאי, ובעל כרחך דרק בקינוי הוא דהוי גזירת הכתוב דסתירה אוסרתה וספיקה כודאה. ואם כן יש לומר דבהך דינא ד'טומאה כתיב בה כעריות', אין קינוי מועיל לזה, וכל דאיסורו משום קינוי, נהי דחשבינן לה לודאי זינתה, אבל מכיון דהוא מגזירת הכתוב דקינוי על כן אין בה משום טומאה כעריות. [חידושי רבנו חיים הלוי הל' יבום וחליצה פ"ו הי"ט]

לדברי הגר"ח, הכלל "עשה הכתוב ספק כודאי" הוא גזירת הכתוב מיוחדת ביחס למעמדה של האישה, אך אין לנו ידיעה על עצם מעשה הזנות. בשל כך, הואיל ואין לנו ידיעה שהאישה אכן זינתה, הכלל "טומאה כתיב בה כעריות", שנאמר לגבי אישה שזינתה, אינו אמור לגביה.

הגר"ח מוסיף וטוען כי מצד הגדרים הרגילים ב'סוטה ספק' אין כלל ספק לגבי עצם הזנות, וזהו בכלל חידושה של התורה בפרשיית סוטה:

דהרי באמת איתא בקידושין דף פ"א [ע"א] דמלקין על היחוד ואין אוסרין על היחוד, ואם כן הרי חזינן דבאמת כל סתירה אין בה גם משום ספק זנות, ובעל כרחך דהגזירת הכתוב של קינוי הוא בתרתי, בין לשויא ספיקא ובין לעשות ספקה כודאה, אבל בלאו הכי הרי היא בחזקתה ואין כאן שום ספיקא דזנות כלל. [שם]

לדברי הגר"ח, זהו הביאור לתמיהתה של הגמרא בסוגייתנו:

ועל כן זהו דפריך הגמרא דתתיבם יבומי, כיון דלענין טומאה כעריות לא מהני קינוי, אם כן ממילא דהרי היא בהיתרה ודאי, ואין כאן ספק ערוה, והרי היא ראויה גם ליבום, וכמו שנתבאר. [שם]

לפי הגר"ח, הואיל ומצד גדרי ההלכה אין מקום להסתפק האם האישה אכן זינתה, אלא שהתורה חידשה שהקינוי והסתירה יוצרים על האישה מעמד של 'ספק טמאה' – אין בכך כדי למנוע ממנה לחלוץ ולהתייבם, הואיל והגדרת אישה שזינתה כערווה אינו מחמת איסורה אלא מחמת מעשה הזנות, ולכן תמהה הגמרא "ותתייבם נמי יבומי".

מן האמור עולות שלוש שיטות במעמדה של 'סוטה ספק'[5]:

א.לפי תוספות והרשב"א, ב'סוטה ספק' יש ספק מציאותי האם היא אכן זינתה. על פי שיטתם, דין המשנה "ואם מת חולצת ולא מתייבמת" ברור, ולכן הם מתקשים בהבנת תמיהת הגמרא על דין זה.

ב.לפי האחיעזר, ב'סוטה ספק' אין כל ספק מציאותי, אלא איסור חדש שהחילה התורה – 'איסור סוטה ספק'. לכן תמהה הגמרא מדוע 'סוטה ספק' אינה מתייבמת.

ג.לפי הגר"ח, ב'סוטה ספק' אכן אין ספק מציאותי האם האישה זינתה, אך התורה מלמדת שמעמדה של האישה הוא כאישה שזינתה. בשל כך, מחד – ב'סוטה ספק' "עשה הכתוב ספק כודאי", ומאידך הכלל "טומאה כתיב בה כעריות" לא נאמר לגביה, ולכן תמהה הגמרא מדוע היא אינה מתייבמת[6].

שיטות אלו משליכות על דין צרת 'סוטה ספק'.

הרמב"ם כותב:

אישה שזינת תחת בעלה ברצון ובעדים ומת קודם שיגרשנה ונפלה לפני יבם, הרי היא פטורה מן החליצה ומן היבום וכן צרתה כאילו היתה ערוה על היבם, מפני שטומאה כתובה בה כעריות, שנאמר 'והיא נטמאה'. אבל שוטה שמת בעלה קודם שישקנה מי המרים או שאינה בת שתייה אלא בת גירושין, הרי זו חולצת ולא מתיבמת. ואם היתה לה צרה הרי צרתה מותרת וחולצת או מתיבמת. [הל' יבום וחליצה פ"ו הי"ט]

לפי הרמב"ם, רק הסוטה עצמה אינה מתייבמת, אך צרתה יכולה להתייבם.

לעומתו, הריא"ז כותב בפסקיו:

היתה סוטת ספק, כגון שקינא לה בעלה ונסתרה, ספק נטמאת ספק לא נטמאת – הרי זו כספק ערווה, וחולצת ולא מתייבמת בין היא בין צרתה. [פסקי ריא"ז יבמות פ"א הל' א אות י]

לדבריו, כשם שהסוטה עצמה אינה מתייבמת, כך גם צרתה.

מחלוקתם תלויה בהבנות דלעיל: הריא"ז הולך בשיטת תוספות והרשב"א, על פיה דין 'סוטה ספק' הוא מחמת ספק שמא זינתה. בשל כך, יש לחשוש שמא היא 'סוטה ודאי' שהיא וצרותיה אינן חולצות ואינן מתייבמות, ולחומרא היא וצרותיה חייבות חליצה. לעומת זאת, הרמב"ם הולך בשיטת האחיעזר או בשיטת הגר"ח, על פיהם דין 'סוטה ודאי' אינו אמור גם לגבי 'סוטה ספק', וגם לא בתורת ספק. בשל כך, אמנם קיים חידוש מיוחד ש'סוטה ספק' עצמה לא תתייבם, אך צרותיה חולצות או מתייבמות.