בשעה טובה אנו מתחילים את סדרת שיעורי 'יסודות סוטה'. כפתיחה לכך נעיין בפרשיית סוטה בתורה, הנמצאת בפרשת נשא.

הפרשייה פותחת בתיאור מעשי האישה וקנאת הבעל:

וידבר ה' אל משה לאמר. דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם, איש איש כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל. ושכב איש אתה שכבת זרע ונעלם מעיני אישה ונסתרה והיא נטמאה, ועד אין בה והוא לא נתפשה. ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו והוא נטמאה, או עבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו והיא לא נטמאה. [במדבר ה, יא-יד]

פסוקים אלו, לפי פשוטם, עוסקים באישה שנסתרה עם גבר זר, והבעל מקנא וחושד שאשתו נטמאה.

התורה מפרטת את הבאת האישה אל הכהן, ואת ההליך שמבצעים במשכן:

והביא האיש את אשתו אל הכהן והביא את קרבנה עליה עשירת האיפה קמח שערים, לא יצק עליו שמן ולא יתן עליו לבנה כי מנחת קנאת הוא מנחת זכרון מזכרת עון. והקריב אתה הכהן, והעמדה לפני ה'. ולקח הכהן מים קדשים בכלי חרש, ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן יקח הכהן ונתן אל המים. והעמיד הכהן את האשה לפני ה' ופרע את ראש האשה ונתן על כפיה את מנחת הזכרון מנחת קנאת הוא, וביד הכהן יהיו מי המרים המאררים. והשביע אתה הכהן ואמר אל האשה אם לא שכב איש אתך ואם לא שטית טמאה תחת אישך, הנקי ממי המרים המאררים האלה. ואת כי שטית תחת אישך וכי נטמאת, ויתן איש בך את שכבתו מבלעדי אישך. והשביע הכהן את האשה בשבעת האלה ואמר הכהן לאשה יתן ה' אותך לאלה ולשבעה בתוך עמך, בתת ה' את ירכך נפלת ואת בטנך צבה. ובאו המים המאררים האלה במעיך לצבות בטן ולנפל ירך, ואמרה האשה אמן אמן. וכתב את האלת האלה הכהן בספר, ומחה אל מי המרים. והשקה את האשה את מי המרים המאררים, ובאו בה המים המאררים למרים. [שם, טו-כד]

בכתובים אלו נאמר שהבעל מביא קרבן מיוחד – 'מנחת קנאות', הכהן נותן מים קדושים בכלי חרש ובהם נותן עפר מקרקע המשכן, הכהן משביע את האישה ולאחר מכן האישה שותה את המים.

התורה חוזרת ומתארת את השקיית האישה ואת ההליך הנלווה לו, והיא מבארת את תוצאות השתייה:

ולקח הכהן מיד האשה את מנחת הקנאת, והניף את המנחה לפני ה' והקריב אתה אל המזבח. וקמץ הכהן מן המנחה את אזכרתה והקטיר המזבחה, ואחר ישקה את האשה את המים. והשקה את המים והיתה אם נטמאה ותמעל מעל באישה ובאו בה המים המאררים למרים וצבתה בטנה ונפלה ירכה, והיתה האשה לאלה בקרב עמה. ואם לא נטמאה האשה וטהרה הוא, ונקתה ונזרעה זרע. [שם, כה-כח]

התורה חותמת:

זאת תורת הקנאת, אשר תשטה אשה תחת אישה ונטמאה. או איש אשר תעבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו, והעמיד את האשה לפני ה' ועשה לה הכהן את כל התורה הזאת. ונקה האיש מעון, והאשה ההוא תשא את עונה. [שם, כט-לא]

מן הכתובים נראה שבמרכז פרשיית הסוטה עומד הבעל המקנא באשתו – הבעל רואה שאשתו נסתרת עם גבר זר והוא חושד בה שהיא נטמאה, ובשל חשד זה הוא מביא את אשתו אל הכהן. לפי זה, הליך השקיית הסוטה הוא מענה של התורה לחשדו של הבעל. התורה מכירה בכך שבעל אינו יכול להמשיך לחיות עם אשתו באופן זה, ולכן היא יוצרת את הליך הבאת האישה אל הכהן (המנחה, השבועה והשתייה) – הליך המברר האם האישה אכן נטמאה: "והיתה אם נטמאה ותמעל מעל באישה, ובאו בה המים המאררים למרים וצבתה בטנה ונפלה ירכה... ואם לא נטמאה האשה וטהרה הוא, ונקתה ונזרעה זרע" [שם, כז-כח].

על פי דברים אלו, מגמת פרשיית סוטה היא השכנת שלום בין איש לאשתו; וכן נראה מדברי הגמרא:

ומה לעשות שלום בין איש לאשתו אמרה תורה שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים.

[שבת קטז.]

גדול שלום שבין איש לאשתו, שהרי אמרה תורה שמו של הקדוש ברוך הוא שנכתב בקדושה ימחה על המים. [חולין קמא.]

דברים אלו אמורים על פי פשטות הכתובים, אמנם במשנה נאמר:

כיצד מקנא לה? אמר לה בפני שנים 'אל תדברי עם איש פלוני' ודיברה עמו, עדיין היא מותרת לביתה ומותרת לאכול בתרומה. נכנסה עמו לבית הסתר ושהתה עמו כדי טומאה, אסורה לביתה ואסורה לאכול בתרומה ואם מת חולצת ולא מתייבמת. [משנה ב.]

בדברי המשנה שני חידושים:

א.אישה סוטה נאסרת על בעלה ונאסרת לאכול בתרומה.

ב.הקינוי, הגורם להשקיית האישה, אינו נעשה לאחרהסתירה (כפי שנראה מפשט הכתובים), אלא לפניו: האיש 'מקנא' (=מתרה) באישה ואומר לה 'אל תסתרי עם איש פלוני'. במציאות זו, אם האישה נסתרה עמו לאחר מכן – היא נאסרת ויש להשקותה.

הגמרא מבארת את מקור האיסור החל על הסוטה:

תנו רבנן, שלוש פעמים האמורין בפרשה 'אם נטמאה' 'נטמאה' 'ונטמאה', למה? אחד לבעל ואחד לבועל ואחד לתרומה, דברי רבי עקיבא. אמר רבי ישמעאל: קל וחומר, ומה גרושה שמותרת לתרומה אסורה לכהונה, זו שאסורה בתרומה אינו דין שאסורה לכהונה, מה תלמוד לומר 'והיא נטמאה והיא לא נטמאה'? אם נטמאה למה שותה, אם לא נטמאה למה משקה? מגיד לך הכתוב שהספק אסורה. [סוטה כח.]

והגמרא מבארת מדוע היא מפרשת שהקינוי נעשה לאחר הסתירה (שלא כסדר המקראות):

תנא דבי רבי ישמעאל: מפני מה האמינה תורה עד אחד בסוטה? שרגלים לדבר, שהרי קינא לה ונסתרה, ועד אחד מעידה שהיא טמאה. אמר ליה רב פפא לאביי: והא כי כתיבה קינוי, בתר סתירה וטומאה הוא דכתיבה. אמר ליה: 'ועבר' – וכבר עבר. אלא מעתה 'ועבר לכם כל חלוץ' הכא נמי? התם מדכתיב 'ונכבשה הארץ לפני ה' ואחר תשובו', משמע דלהבא, אלא הכא אי סלקא דעתך כדכתיבי, 'ועבר' בתר טומאה וסתירה, קינוי למה לי. [סוטה ג.]

נראה ששני חידושים אלו אחוזים זה בזה. לפי פשטות הכתובים, על פיהם הקינוי והסתירה גורמים להבאת האישה אל הכהן ולהשקייתה, ניתן להבין שהקינוי (=החשד) הבא מחמת הסתירה הוא סיבה מספקת כדי לבצע בירור זה ולברר האם האישה אכן נטמאה. לעומת זאת, על פי חידושם של חז"ל, כי הקינוי והסתירה אוסרים את האישה לבעלה, אין מקום להבין שהקינוי נעשה לאחר הסתירה, שכן דבר פשוט הוא שלא די בסתירה לבדה לאסור אישה על בעלה; כדברי הגמרא בקידושין [פא.]: "אמר רב: מלקין על ייחוד, ואין אוסרין על הייחוד"[1]. בהתאם לכך, בהכרח יש לפרש את הכתובים שלא כסדרם: הקינוי אינו חשד בעלמא אלא התראה, והוא נעשה לפני הסתירה. ואם כן, דווקא במציאות זו, בה אישה נסתרת עם גבר זר לאחר שבעלה התרה בה שלא להיסתר עמו, האישה נאסרת על בעלה, והיא ניתרת רק לאחר שתיית המים במקדש.

לאור דברי חז"ל, פרשיית סוטה קשורה לפרשיית מחזיר גרושתו:

כי יקח איש אשה ובעלה, והיה אם לא תמצא חן בעיניו כי מצא בה ערות דבר וכתב לה ספר כריתת ונתן בידה ושלחה מביתו. ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר. ושנאה האיש האחרון וכתב לה ספר כריתת ונתן בידה ושלחה מביתו, או כי ימות האיש האחרון אשר לקחה לו לאשה. לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה להיות לו לאשה אחרי אשר הטמאה כי תועבה הוא לפני ה', ולא תחטיא את הארץ אשר ה' אלהיך נתן לך נחלה.

[דברים כד, א-ד]

לפי פשטות הכתובים, פרשייה זו עוסקת רק באיסור מחזיר גרושתו לאחר שהיתה לאיש אחר. אמנם, חכמים למדו מפרשייה זו איסור נוסף:

רבי יוסי בן כיפר אומר משום רבי אלעזר: המחזיר גרושתו מן הנישואין אסורה, מן האירוסין מותרת, משום שנאמר 'אחרי אשר הוטמאה'. וחכמים אומרים: אחת זו ואחת זו אסורה. אלא מה אני מקיים 'אחרי הוטמאה'? לרבות סוטה שנסתרה. ומאי נסתרה? נבעלה.

[יבמות יא:]

לדברי חכמים, הכתוב "אחרי אשר הטמאה" מלמד שזנות האישה אוסרת אותה על בעלה והיא נטמאת.

לשון 'טומאה' ביחס לזנות עם גבר זר מופיעה גם בפרשתנו:

דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם, איש איש כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל. ושכב איש אתה שכבת זרע ונעלם מעיני אישה ונסתרה והיא נטמאה, ועד אין בה והוא לא נתפשה.

[במדבר ה, יב-יג][2]

ואם כן, לפי דברי חז"ל, דין סוטה מלמד שכשם שאשת איש שיש עדים שזינתה נאסרת, כך אשת איש שנסתרה לאחר קינוי הבעל נאסרת.

בפשטות, איסור הסוטה הוא מחמת הספק שמא זינתה, וכדברי הגמרא שהובאו לעיל:

אם נטמאה למה שותה, אם לא נטמאה למה משקה? מגיד לך הכתוב שהספק אסורה... עשה בה ספק כודאי. [סוטה כח.]

ואכן, הגמרא [ג.] מגדירה שהסתירה הנעשית לאחר הקינוי מהווה 'רגליים לדבר' שהאישה אכן זינתה.

לאור דברי חז"ל נראה שהצגתנו דלעיל את פרשיית סוטה אינה מדויקת: במרכז פרשיית הסוטה לא עומד הבעל המקנא לבדו, אלא לפרשייה זו יש שני מוקדים שונים – קנאת הבעל וטומאת האישה.

הרב מרדכי ברויאר [פרקי מקראות עמ' 229-243] מפתח הבנה זו. הרב ברויאר עומד על קשיים שונים בפרשיית סוטה, ולטענתו הם נובעים מקיומן של 'שתי בחינות' שונות המרכיבות פרשייה זו: הבחינה האחת היא 'קנאת הבעל', על פיה ההליך נועד כדי ליישב את קנאתו של הבעל ולברר האם האישה זינתה (כדברינו בתחילת השיעור); הבחינה השנייה היא 'טומאת האישה', על פיה אנו מניחים שהאישה נטמאה אלא שאין לנו דרך משפטית להעניש את האישה, ולכן אנו מוסרים את דינה לשמים – באמצעות השקייתה את מי המרים המאררים.

בעזרת ה' נעמיק בדברים אלו בשיעורים הבאים, ונבחן גם את עצם ההבנה שאיסור סוטה הוא מחמת הספק שמא זינתה. אולם, קודם לכן נברר את גדרו ומהותו של איסור אישה שזינתה. בעזרת ה' בכך נעסוק בשיעור הבא.