נאמר בתורה:

וזאת תורת הנזיר, ביום מלאת ימי נזרו יביא אתו אל פתח אהל מועד. והקריב את קרבנו לה' כבש בן שנתו תמים אחד לעלה וכבשה אחת בת שנתה תמימה לחטאת, ואיל אחד תמים לשלמים. וסל מצות סלת חלת בלולת בשמן ורקיקי מצות משחים בשמן, ומנחתם ונסכיהם. והקריב הכהן לפני ה', ועשה את חטאתו ואת עלתו. ואת האיל יעשה זבח שלמים לה' על סל המצות, ועשה הכהן את מנחתו ואת נסכו. וגלח הנזיר פתח אהל מועד את ראש נזרו, ולקח את שער ראש נזרו ונתן על האש אשר תחת זבח השלמים. ולקח הכהן את הזרע בשלה מן האיל וחלת מצה אחת מן הסל ורקיק מצה אחד, ונתן על כפי הנזיר אחר התגלחו את נזרו. והניף אותם הכהן תנופה לפני ה' קדש הוא לכהן על חזה התנופה ועל שוק התרומה, ואחר ישתה הנזיר יין. זאת תורת הנזיר אשר ידר קרבנו לה' על נזרו מלבד אשר תשיג ידו, כפי נדרו אשר ידר כן יעשה על תורת נזרו. [במדבר ו, יג-כא]

כתובים אלו מפרטים את הליך סיום הנזירות "ביום מלאת ימי נזרו" – קרבנות הנזיר ותגלחתו. בשיעור הקודם עסקנו בקרבנות הנזירות, בשיעור זה – החותם את סדרת שיעורי 'יסודות נזיר' – נעסוק בתגלחת הנזיר.

מפשטות הכתובים, "והקריב את קרבנו לה'... וגלח הנזיר... ואחר ישתה הנזיר יין", נראה שהנזירות מסתיימת רק לאחר הליך השלם – קרבנות ותגלחת. אמנם, המשנה מביאה בעניין זה מחלוקת תנאים:

תגלחת הטהרה כיצד? היה מביא שלש בהמות: חטאת, עולה ושלמים... היה נוטל שער ראש נזרו ומשלח תחת הדוד... ואחר כך הותר הנזיר לשתות יין ולהטמא למתים. רבי שמעון אומר: כיון שנזרק עליו אחד מן הדמים, הותר הנזיר לשתות ביין ולהטמא למתים.

[משנה ו, ז-ט]

לפי תנא קמא הנזיר הותר בשתיית יין רק לאחר התגלחת, ואילו לפי רבי שמעון הנזיר הותר בשתיית יין מיד לאחר הקרבת אחד הקרבנות.

הגמרא מביאה בעניין זה מחלוקת בדרשת הכתובים:

תנו רבנן, 'ואחר ישתה הנזיר יין' – אחר המעשים כולן, דברי רבי אליעזר. וחכמים אומרים: אחר מעשה יחידי. מאי טעמייהו דרבנן? כתיב הכא 'ואחר ישתה הנזיר יין', וכתיב התם 'אחר התגלחו את נזרו' – מה התם אחר מעשה יחידי, אף כאן אחר מעשה יחידי. [נזיר מו.]

לפי רבי אליעזר, פירוש הכתוב "ואחר ישתה הנזיר יין" הוא "אחר המעשים כולן" – לאחר הקרבנות והתגלחת. לעומת זאת, לפי רבנן, פירוש הכתוב הוא "אחר מעשה יחידי" – לאחר הקרבת אחד הקרבנות.

לכאורה מחלוקת זו זהה למחלוקת התנאים שבמשנה: תנא קמא שבמשנה כרבי אליעזר, ורבי שמעון כחכמים שבברייתא. וכן כותבים תוספות:

ואחר כך הותר הנזיר לשתות ביין – לכאורה נראה דהאי תנא כרבי אליעזר דאמר בגמרא דאסור לשתות יין עד אחר כל המעשים שמפרש.

כיון שנזרק עליו אחד מן הדמים – כדדרשינן בגמרא 'אחר מעשה יחידי'.

[תוס' מה: ד"ה ואחר, וד"ה כיון]

אמנם, הרמב"ם כותב:

תגלחת הטהרה כיצד היא? כשיגמור הנזיר ימי נזירותו מביא שלש בהמות כבש לעולה וכבשה לחטאת ואיל לשלמים... ושוחט החטאת תחילה, ואחר כך העולה, ואחר כך שלמים, ואחר כך מגלח... ואחר כך נוטל הכהן את הזרוע בשלה מן האיל וחלת מצה אחת מן הסל ורקיק אחד ונותנן על כפי הנזיר או הנזירה ומניפן, ואחר כך הותר הנזיר לשתות יין ולהיטמא למתים. [הל' נזירות פ"ח הל' א-ד]

בהלכות אלו הרמב"ם מביא את דברי תנא קמא, מהם עולה שהנזירות מסתיימת רק לאחר ההליך כולו – הקרבנות והתגלחת.

עם זאת, הרמב"ם מוסיף וכותב:

ואם הביא קרבנותיו ולא גלח ראשו אין התגלחת מעכבת אלא שותה ומטמא לערב, שמשיזרק עליו אחד מן הדמים הותר, אף על פי שלא נתן על כפיו ולא הניף, שכל דברים אלו למצוה ולא לעכב. [שם, הל' ה]

מבואר בדבריו שהתגלחת אינה מעכבת, ו"משיזרק עליו אחד מן הדמים הותר". ואם כן, לכאורה הרמב"ם מזכה שטרא לבי תרי: מחד, ;הרמב"ם מביא גם את דברי תנא קמא, מהם עולה שהנזיר הותר רק לאחר ההליך השלם; ומאידך, מביא הרמב"ם את דברי שמעון – "כיון שנזרק עליו אחד מן הדמים הותר הנזיר לשתות ביין ולהיטמא למתים".

כן מקשה הלחם משנה:

'ואחר כך הותר הנזיר' – קשה, דהא אלו הם דברי רבי אליעזר במשנה, דאמרה התם 'ואחר כך הותר נזיר לשתות יין ולהטמא למתים', ורבי שמעון פליג עליה, דאמר 'כיון דנזרק עליו' וכו'. ורבינו ז"ל דפסק כרבי שמעון לקמן בסמוך, איך כתב כאן כרבי אליעזר.

[לחם משנה שם, ה"ד]

הלחם משנה מתרץ:

ויש לומר, דרבינו ז"ל סמך על מה שכתב לקמן. ומה שאמר 'ואחר כך הותר', ר"ל מצוה מן המובחר קאמר, דעשה מצוה כתיקנה. [שם]

לפי דבריו, אין מחלוקת במשנה בין תנא קמא לרבי שמעון: דברי תנא קמא מלמדים שלכתחילה אסור לנזיר לשתות יין ולהיטמא למתים עד השלמת ההליך כולו, ודברי רבי שמעון מלמדים על הדין בדיעבד, "שכיון שנזרק עליו אחד מן הדמים, הותר הנזיר לשתות ביין ולהיטמא למתים".

אמנם, הגרי"ז תמה על הסברה שבכך:

וגם זה לכאורה אינו מובן, דמה עניין שתית יין לקיום מצוה מן המובחר, ומאחר דאיסורא ליכא למה לא ישתה, ואיזה מצוה כתיקנה מקיים בזה, וצ"ע. [חידושי מרן רי"ז הלוי, שם]

לטענת הגרי"ז, הואיל והנזירות פוקעת מיד בהקרבת הקרבן הראשון, אין זה ברור מדוע נאסר לנזיר לכתחילה לשתות יין ולהיטמא למתים עד השלמת הקרבת הקרבנות וקיום התגלחת.

הגרי"ז מבאר שמקורו של הרמב"ם הוא בדברי הירושלמי הכותב על דין המשנה [כח.] "נזרק עליה אחד מן הדמים אינו יכול להפר":

אמר רבי לעזר: דרבי שמעון היא. אמר רבי יוחנן: דברי הכל היא, משניתק מלא תעשה לעשה. [ירושלמי פ"ד ה"ה]

לדברי רבי יוחנן שבירושלמי, גם רבנן סוברים שלאחר ש"נזרק עליה אחד מן הדמים אינו יכול להפר", הואיל וכעת איסורי הנזירות אינם בלאו אלא בעשה.

הגרי"ז מבאר:

ונמצינו למדין מדברי הירושלמי, שגם למאן דפליג עליה דרבי שמעון וסבר 'אחר כל המעשים כולם', מכל מקום כל שנזרק עליו אחד מן הדמים שוב אין בו לא תעשה דנזירות, רק דאסור הוא באיסור עשה מיוחד ד'ואחר ישתה הנזיר יין'. [גרי"ז, שם]

הגרי"ז כותב כי לשיטה זו, אותה פוסק הרמב"ם להלכה[1], הנזירות מסתיימת מיד בזריקת דם אחד הקרבנות. עם זאת, קיים דין נוסף, הנלמד מהכתוב "ואחר ישתה הנזיר יין", המלמד שיש להמתין מלשתות יין ולהיטמא למתים עד אחר התגלחת והקרבת כל הקרבנות.

הגרי"ז מוסיף ומבאר:

ולפי זה מבואר היטב גם הא דכתב הרמב"ם דאם הביא קרבנותיו ולא גילח, הרי זה שותה ומטמא לערב. משום דסבירא ליה להרמב"ם דדין זה של 'ואחר ישתה הנזיר יין' הוא דין בפני עצמו, הבא מכח לתא דנזירות טהרה ולא מכח לתא דעצם הנזירות. אם כן, כל עיקרון נאמר רק כל זמן שעוד קיימת מצות תגלחת על הקרבנות ותנופה, אבל כשעבר היום ולא גילח ולא הניף, דכבר ליתא לתנופה ולתגלחת על הקרבנות, שוב לא שייך דין זה כלל, וכיון דהנזירות כבר הופקעה בזריקת אחד מן הדמים, הרי הוא מותר לשתות יין ולהיטמא למתים. אבל עד הערב, שמצות גילוח על הקרבנות ותנופה עדיין קיימת, אין לו לשתות יין ולהיטמא למתים משום הדין המסוים של 'ואחר ישתה הנזיר יין' – 'אחר כל המעשים כולם', לתנא קמא דמתניתין, אלא דכל יסוד דין זה הוא רק למצוה ולא דין איסורא, וכמו שנתבאר. [שם]

הגרי"ז מסיים שדברי הרמב"ם מפורשים בספרי זוטא:

'ואחר ישתה הנזיר יין' – אחר כל המעשים הללו. ומנין אף לאחר מעשה יחידי? תלמוד לומר 'אחר', ואחר משיזרק עליו אחד מן הדמים הותר אף על פי שלא נתן על כפיו ולא הניף ולא גילח. [ספרי זוטא ו, כ]

לדברי הגרי"ז, הספרי זוטא סובר שהכתוב "ואחר ישתה הנזיר יין" מלמד על מצות עשה להקדים את "כל המעשים הללו" לפני סיום ניהוגי הנזירות. עם זאת, חלות הנזירות פוקעת מיד "אחר משיזרק עליו אחד מן הדמים".

יש בדברים אלו כדי לשפוך אור על דברי הרמב"ם בספר המצוות.

הרמב"ם מונה את מצות התגלחת והקרבנות כמצות עשה אחת:

והמצוה הצ"ג היא שציווה הנזיר לגלח ראשו ולהביא קרבנותיו במלאת ימי נזרו.

[ספר המצוות לרמב"ם מ"ע צג]

הרמב"ם מוסיף:

והנה אבאר במה שאחר זה הסיבה למנותנו תגלחת נזיר וקרבנותיו מצוה אחת ותגלחת מצורע וקרבנותיו שתי מצות. [שם]

הרמב"ם מבאר זאת במצות תגלחת המצורע:

ובכאן אבאר לך מה הסיבה במנותנו תגלחת מצורע מצוה בפני עצמה והבאת קרבנותיו מצוה בפני עצמה, ולא נעשה כן בנזיר, אבל שמנו תגלחתו והבאת קרבנותיו מצוה אחת. וזה כי המצורע אין קשר לתגלחתו עם הבאת קרבנותיו, והתכלית המגעת מתגלחתו זולת התכלית המגעת מהבאת קרבנותיו, וזה כי המצורע טהרתו תלויה בתגלחתו... וכשגילח המצורע ונשלמה תגלחתו השנית, טהור מלטמא כשרץ... ויישאר מחוסר כפורים עד שיביא קרבנותיו כשאר מחוסרי כפורים... והיה תכלית תגלחתו שהוא טהור מלטמא כשרץ, הביא קרבנותיו או לא הביא, ותכלית הבאת קרבנותיו שתשלם כפרתו כשאר מחוסרי כפרה, כלומר זב וזבה ויולדת. וכבר קדם לנו לשון אמרם 'ארבעה מחוסרי כפרה'. ושם התבאר שנזיר אינו מחוסר כפרה, אבל המעשה ההוא בכללו כלומר הגלוח והבאת הקרבן יתירו לו שתיית היין ולא יספיק מהם האחד בלתי האחר אבל הגילוח נקשר בקרבן והקרבן נקשר בגלוח ובקיבוצם יגיע התכלית האחד, והוא שיותרו לו הדברים שהיו אסורים עליו בימי נזרו. [ספר המצוות לרמב"ם מ"ע קיא]

לדברי הרמב"ם, לתגלחת המצורע ולהבאת קרבנותיו קיימות שתי תכליות שונות: תגלחת המצורע מטהרת את המצורע, והבאת קרבנותיו מכשירה אותו לאכול בקדשים. בשל כך, התגלחת והקרבנות נמנות כשתי מצוות שונות. לעומת זאת, לתגלחת הנזיר ולהבאת קרבנותיו תכלית אחת: היתר איסורי הנזירות, ולכן יש למנות את התגלחת והקרבנות כמצוה אחת.

הרמב"ם מביא ראיות לטענתו שלתגלחת הנזיר ולקרבנותיו תכלית אחת:

ושם התבאר שנזיר אינו מחוסר כפרה, אבל המעשה ההוא בכללו, כלומר הגילוח והבאת הקרבן יתירו לו שתיית היין, ולא יספיק מהם האחד בלתי האחר, אבל הגילוח נקשר בקרבן והקרבן נקשר בגילוח, ובקיבוצם יגיע התכלית האחד, והוא שיותרו לו הדברים שהיו אסורים עליו בימי נזרו. ובשישי מנזיר אמרו: 'גילח על הזבח ונמצא פסול תגלחתו פסולה וזבחיו לא עלו לו'. הנה התבאר לך כי התגלחת היא מתנאי הזבח והזבח מתנאיה. ובתוספתא התבאר גם כן שנזיר שכלו ימיו אסור לגלח ולשתות יין וליטמא למתים עד שיעשה המעשה ההוא כולו, והוא תגלחת טהרה, כמו שהתבאר בשישי מנזירות, והוא שיתגלח פתח אהל מועד וישליך שערו תחת הדוד ויוקרבו הקרבנות, כמו שבא בכתוב. ואתה תמצאם ברוב המקומות יקראו הבאת הקרבנות תגלחת. ובביאור אמרו במקומות מהמשנה 'הריני נזיר ועלי לגלח נזיר', רוצה בזה שיביא קרבנות נזיר ויקריבם בעדו. הנה כבר התבאר לך שהתגלחת נופלת על הבאת הקרבנות, והסיבה בזה היותה חלק מהם כמו שבארנו, ובקיבוצם יסתלק דין הנזירות וישתה הנזיר יין. [שם]

רבי דניאל הבבלי מקשה על דברי הרמב"ם ודוחה את ראיותיו, ולטענתו דברי הרמב"ם תלויים במחלוקת רבי אליעזר ורבנן בשעת היתרו של הנזיר ביין:

אמנם אם תכלית שתיהם אחת, והוא להתירו ממה שיהיה מוזהר עליו, זהו מחלוקת רבי אליעזר ורבנן בפרק שלשה מינים: 'תנו רבנן, ואחר ישתה הנזיר – יין אחר מעשים כולם, דברי רבי אליעזר. וחכמים אומרים: אחר מעשה יחידי'... ואם כן נתבאר מסברת רבנן, כי אין תכלית התגלחת להתירו ביין, אבל היא מצוה מיוחדת לעצמה, ומותר לו לשתות יין אף על פי שלא גילח. [שו"ת מעשה ניסים סי' ח]

לדבריו, רק לשיטת רבי אליעזר, שהנזיר אסור בשתיית יין עד "אחר מעשים כולם" יש לראות את הקרבנות והתגלחת כהליך התרת הנזיר. לעומת זאת, לשיטת רבנן, שהנזיר מותר בשתיית יין "אחר מעשה יחידי", התגלחת אינה חלק מהליך היתר הנזיר, אלא היא מצוה בפני עצמה.

רבי אברהם בן הרמב"ם [שו"ת מעשה ניסים, שם] עונה לרבי דניאל הבבלי וטוען שהגדרתו של הרמב"ם נכונה לכל דעות התנאים:

ועצם הסברא שתגלחת הנזיר והבאת קרבנותיו מצוה אחת, סברא אמיתית היא בלא ספק... ואין סתירה לזה ממה שהתגלחת, לפי הדעה שהלכה כמותה, אינה מעכבת הנזיר מלשתות יין. [שם]

על פי האמור בשיטת הרמב"ם, יש להמתיק את הדברים: לשיטת הרמב"ם גם הקרבנות וגם התגלחת הם חלק מהליך התרת הנזיר בשתיית יין. עם זאת, להלכה הנזירות פוקעת מיד בשעת תחילת ההליך – "כיון שנזרק עליו אחד מן הדמים", ולכן משעה זו איסורי הנזירות בטלים, אלא שעל הנזיר להשלים את ההליך – להביא את יתר הקרבנות ולגלח את שערו. על כן, כל זמן שהנזיר לא השלים את ההליך שהוא מחויב בו, עליו להימנע משתיית יין – על אף שנזירותו כבר הסתיימה – וכדברי התורה: "ואחר ישתה הנזיר יין".

לסיום נציין כי בשיעור השני ['נזירות – איסור או הקדש'] הבאנו שיטה שונה בהבנת משמעותה של התגלחת, על פיה התגלחת אינה הליך סיום הנזירות אלא תכליתה של הנזירות: הקדשת השיער לשמים[2]. בנוסף, בשיעור העשירי ['איסור תגלחת וסתירת נזירות מחמת תגלחת'] טענו שנחלקו בכך תוספות והרמב"ם: לפי תוספות [לט. ד"ה סתם], עיקרה של הנזירות הוא בסופה, בגילוח השיער לפני ה' ושריפתו תחת הדוד, וימי הנזירות הם הימים בהם האדם מגדל את שערו לקראת תגלחת זו. לעומת זאת, לפי הרמב"ם [פ"ו הל' א-ב], עיקרה של הנזירות הוא בעצם הימים בהם האדם פורש משלושת איסורי הנזירות, וגידול השיער אינו נעשה לקראת גילוחו לפני ה', אלא יש משמעות לעצם גידול השיער – דבר המקנה לנזיר את צורתו המיוחדת, המבדילה אותו משאר האנשים[3]. דברים אלו מתאימים לנאמר בשיטת הרמב"ם בשיעור זה.

בכך אנו מסיימים את סדרת שיעורי 'יסודות נזיר'. בעזרת ה' בשיעור הבא נתחיל את סדרת 'יסודות סוטה'.