נאמר בתורה:

וזאת תורת הנזיר, ביום מלאת ימי נזרו יביא אתו אל פתח אהל מועד. והקריב את קרבנו לה' כבש בן שנתו תמים אחד לעלה וכבשה אחת בת שנתה תמימה לחטאת, ואיל אחד תמים לשלמים. וסל מצות סלת חלת בלולת בשמן ורקיקי מצות משחים בשמן, ומנחתם ונסכיהם. והקריב הכהן לפני ה', ועשה את חטאתו ואת עלתו. ואת האיל יעשה זבח שלמים לה' על סל המצות, ועשה הכהן את מנחתו ואת נסכו. וגלח הנזיר פתח אהל מועד את ראש נזרו, ולקח את שער ראש נזרו ונתן על האש אשר תחת זבח השלמים. ולקח הכהן את הזרע בשלה מן האיל וחלת מצה אחת מן הסל ורקיק מצה אחד, ונתן על כפי הנזיר אחר התגלחו את נזרו. והניף אותם הכהן תנופה לפני ה' קדש הוא לכהן על חזה התנופה ועל שוק התרומה, ואחר ישתה הנזיר יין. זאת תורת הנזיר אשר ידר קרבנו לה' על נזרו מלבד אשר תשיג ידו, כפי נדרו אשר ידר כן יעשה על תורת נזרו. [במדבר ו, יג-כא]

כתובים אלו מפרטים את הליך סיום הנזירות "ביום מלאת ימי נזרו" – קרבנות הנזיר ותגלחתו.

לכאורה, קרבנות אלו אינם חלק מהנזירות עצמה, אלא הם נובעים מסיום הנזירות – בשעה בה מסיים הנזיר את נזירותו, לפני שובו להיות כאחד האדם, עליו להקריב קרבנות אלו ולגלח את שערו, ורק לאחר מכן – "ואחר ישתה הנזיר יין".

ואכן, הבנה זו עולה מדברי הרמב"ן בביאור טעמה של החטאת אותה מביא הנזיר:

וטעם החטאת שיקריב הנזיר ביום מלאת ימי נזרו, לא נתפרש. ועל דרך הפשט כי האיש הזה חוטא נפשו במלאת הנזירות, כי הוא עתה נזור מקדושתו ועבודת השם, וראוי היה לו שיזיר לעולם ויעמוד כל ימיו נזיר וקדוש לאלהיו, כענין שאמר 'ואקים מבניכם לנביאים ומבחוריכם לנזירים', השווה אותו הכתוב לנביא, וכדכתיב 'כל ימי נזרו קדוש הוא לה'', והנה הוא צריך כפרה בשובו להיטמא בתאוות העולם. [רמב"ן שם, יד]

מבואר מדבריו שהחטאת באה מחמת סיום הנזירות, וניתן להבין שהגדרה זו נכונה גם ביחס לשאר הקרבנות.

אמנם, הרמב"ן כותב ביחס לכתוב החותם את פרשיית הנזיר [שם, כא]: "זאת תורת הנזיר אשר ידר קרבנו לה' על נזרו מלבד אשר תשיג ידו, כפי נדרו אשר ידר כן יעשה על תורת נזרו":

שיעור הכתוב: 'זאת תורת הנזיר אשר ידור נדר נזיר, קרבנו לה' על נזרו יהיה מלבד אשר תשיג ידו', או: 'זאת תורת הנזיר וזאת תורת קרבנו לה' על נזרו'. ויתכן שיאמר: 'זאת תורת הנזיר שידור את קרבנו על נזרו', כלומר שלא יפרש דבר בקרבן רק ידור אביא קרבן על נזרי או שיאמר בסתם הריני נזיר, כי כיון שנדר בנזיר נדור הוא בקרבן הנזכר, וחזר ואמר 'מלבד אשר תשיג ידו' – שאם היה עשיר ירבה בקרבנו. וכפי נדרו אשר ידור בקרבנות בין עשיר בין עני, כן יעשה על תורת נזרו, לרבות ולא למעט. והזכיר זה ללמד שאם היה עשיר ורצה להרבות קרבנות, או שנדר בתחילה הריני נזיר ואקריב אלף עולות ושלמים, שיביא את כולן ביום מלאת ולא ישתה יין עד הקריבו את כולם, כי הכל תורת נזרו. [רמב"ן שם, כא]

הרמב"ן מציע דרכים שונות בהבנת הכתוב, וביניהן הוא מציע שהכתוב מלמד שהקרבנות שפירטה התורה הם הקרבנות המינימליים, אותם חייב להביא הנזיר בכל אופן, אך אם הנזיר מקבל על עצמו קרבנות נוספים – גם קרבנות אלו הם בכלל קרבנות הנזירות, "ולא ישתה יין עד הקריבו את כולם, כי הכל תורת נזרו".

וכן נראה מדברי רש"י:

'מלבד אשר תשיג ידו' – שאם אמר 'הריני נזיר על מנת לגלח על מאה עולות ועל מאה שלמים', כפי נדרו אשר ידור כן יעשה מוסף על תורת נזרו. 'על תורת הנזיר' – יוסיף ולא יחסר, שאם אמר 'הריני נזיר חמש נזירות על מנת לגלח על שלש בהמות הללו', אין אני קורא בו כאשר ידור כן יעשה. [רש"י שם, כא][1]

מדברים אלו עולה חידוש גדול: קרבנות הנזירות הם חלק מגוף הנזירות – כשם שהנזירות כוללת בתוכה איסור יין, תגלחת וטומאה ב"ימי נזרו", כך היא כוללת תגלחת וקרבנות ב"יום מלאת ימי נזרו".

תפיסה זו עולה מדברי תוספות הדנים מדוע תנאי מועיל בנזירות:

ואם תאמר, ותיפוק ליה דנזירות אי אפשר לקיים על ידי שליח, דאמר בהמדיר דבעינן תנאי דומיא דבני גד ובני ראובן שנתקיים המעשה על ידי יהושע שהיה שליח משה, והתם מהני תנאה לבטל המעשה ולא בעלמא. ויש לומר, אחרי שאחרים יכולים להביא קרבנות תחתיו נחשב כאילו כל המעשה יכול לעשות על ידי שליח. [תוס' יא. ד"ה דהוי]

תוספות שואלים, מדוע תנאי מועיל בנזירות, והרי 'כל מילתא דליתא בשליחות ליתא בתנאי'. תוספות מתרצים, שנזירות נחשבת לדבר שאפשר לעשותו על ידי שליח, הואיל ו"אחרים יכולים להביא קרבנות תחתיו".

החזון איש תמה, כיצד העובדה שהקרבנות קרבים על ידי שליח מגדירים שהנזירות היא דבר שאפשר לעשותו על ידי שליח:

תימא, הא הנוזר אינו מקבל קרבנות כלל אלא נזירות בלחוד, ונזירות אי אפשר על ידי שליח. [חזון איש סי' קלח ס"ק ו]

החזון איש מבאר:

ויש לומר דכל תורת הנזירות הוי בכלל קבלתו, גם קרבנותיו ותגלחתו, שהרי גם איסור יין אינו בשביל קבלתו אלא בשביל מצות התורה, והאומר 'הריני נזיר' מקבל עליו את כל הלכות הנזירות שאמרה תורה. [שם]

לפי ביאורו, דברי תוספות מבוססים על ההבנה שהקרבנות הם חלק מהנזירות עצמה, ולכן היות והם נעשים על ידי שליח – הנזירות מוגדרת כ'מילתא דאיתא בשליחות'.

הגדרה זו מפורשת בחידושי רבנו פרץ, המבאר מדוע הגמרא [סא.] נדרשת ללמוד מדרשה שאין נזירות לגויים:

ולגויים נמי איצטריך מיעוטא, דאף על פי שאינם בתורת קבלת נדרים, מכל מקום הוה אמינא הואיל ומביאים נדרים ונדבות דכמו כן יביאו קרבנות נזירות, שהרי הם בכלל נדרים של קרבנות. וכיון דאי אפשר להביאם בלא נזירות יתחייבו בנזירות כדי להביא הקרבנות. ולכך איצטריך מיעוטא למעטם מנזירות. [חידושי רבנו פרץ סא.]

לדבריו, היתה הווה אמינא שהואיל וגויים יכולים לחייב את עצמם בקרבנות, הם יכולים לחייב את עצמם בנזירות כדי להביא בסיומם את קרבנות הנזירות. כדי לשלול הבנה זו, נדרשת דרשה שתלמד שאין נזירות לגויים. מדבריו עולה שהקרבנות אינם חיוב התורה מחמת הנזירות, אלא הם חלק מהנזירות עצמה.

נמצא, אם כן, כי לעומת ההבנה הפשוטה, שקרבנות הנזירות אינם חלק מגוף הנזירות אלא הם חיוב שהשיתה התורה על הנזיר בשעת סיום הנזירות, מדברי חלק מהראשונים עולה שקרבנות הנזירות הם חלק מהנזירות עצמה.

הקובץ שיעורים טוען שהבנות אלו שנויות במחלוקת תוספות והראב"ד ביחס לדברי הגמרא בביצה:

כדבעא מניה רבי שמעון בן לקיש מרבי יוחנן: האומר 'הרי עלי תודה ואצא בה ידי חגיגה', 'הריני נזיר ואגלח ממעות מעשר שני', מהו? אמר ליה: נדור ואינו יוצא, נזיר ואינו מגלח.

[ביצה יט:-כ.]

דברי הגמרא מבוססים על העיקרון ש"כל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין". ועל כך אומרים תוספות:

ודוקא דקאמר הכי, אבל אם אמר איפכא: 'על מנת שאצא משום חגיגה הרי עלי תודה', לא. וכן בנזיר. [תוס' ביצה כ. ד"ה נזיר]

לדברי תוספות, אם הקדשת התודה נעשתה על מנת שיצא בה לשם חגיגה או שקבלת הנזירות נעשתה על מנת שהקרבנות יובאו מדמי מעשר שני, ניתן לעשות זאת.

הלחם משנה [הל' חגיגה פ"ב הי"ד] מציין כי הראב"ד אומר עיקרון זה רק לגבי קרבן תודה ולא לגבי קרבן נזיר. הלחם משנה כותב בביאור טעם החילוק:

ואולי דאית ליה להר"א ז"ל, דגבי נזיר שאני דאין יכול להתנות על זה, דכיון שחל נזירותו ונהג בו לא מצי מביא קרבנותיו מן המעשר, אבל הכא לא עשאן תודה אלא בתנאי כך.

[לחם משנה הל' חגיגה פ"ב הי"ד]

הקובץ שיעורים כותב שביסוד הדברים עומדות שתי ההבנות דלעיל:

ונראה טעם מחלוקת זו, דהראב"ד סבירא ליה דחיוב קרבנות בנזיר אינן על ידי קבלתו, דאין צריך אלא לקבל גוף הנזירות, ורחמנא רמי אנזיר חיוב קרבנות. ודעת תוספות, דחיוב קרבנות בא על ידי קבלתו, כמו כל דיני נזיר. [קובץ שעורים ביצה אות נב]

לפי הראב"ד, קרבנות הנזירות נובעים מחמת מצות התורה, והם אינם חלק מגוף הנזירות אותה מקבל האדם על עצמו. על כן, אדם אינו יכול להתנות שהוא מקבל על עצמו נזירות על מנת שיביא את קרבנותיו ממעות מעשר שני. לעומת זאת, לפי תוספות, קרבנות הנזירות הם חלק מהנזירות אותה קיבל האדם על עצמו, ולכן האדם יכול להתנות שהוא מקבל על עצמו נזירות על מנת שיביא את קרבנותיו ממעות מעשר שני.

נמצא, כי שתי התפיסות בהבנת היחס בין הנזירות לבין קרבנות הנזירות שנויות במחלוקת הראשונים. אמנם, מסוגיית הגמרא במסכת זבחים נראה לכאורה שנחלקו בכך כבר התנאים.

הגמרא מביאה מחלוקת האם ניתן להקריב את קרבנות הנזירות בבמה:

תנו רבנן, כל נידר ונידב היה קרב בבמה, שאין נידר ונידב אין קרב בבמה; מנחה ונזירות קריבין בבמה, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: לא קרבו יחיד אלא עולות ושלמים בלבד. מאי טעמא דרבי מאיר? דאמר קרא 'לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה היום' – אמר להן משה לישראל: כי עייליתו לארץ, ישרות תקריבו חובות לא תקריבו, מנחות ונזירות ישרות נינהו. ורבנן, אין מנחה בבמה, נזירות חובות נינהו. [זבחים קיז.-קיז:]

לפי רבי מאיר, קרבנות הנזירות קרבים בבמה, שכן "ישרות נינהו" – אלו קרבנות נדבה. לעומת זאת, לפי חכמים, קרבנות הנזירות אינם קרבים בבמה, שכן "נזירות חובות נינהו" – אלו קרבנות חובה, ובבמה קרבים רק נדרים ונדבות.

לכאורה, רבי מאיר וחכמים נחלקו בשתי התפיסות דלעיל: לפי רבי מאיר קרבנות הנזירות הם חלק מהנזירות, ולכן הואיל ואת הנזירות מקבל האדם על עצמו ברצונו החופשי, הקרבנות מוגדרים כקרבנות נדבה. לעומת זאת לפי חכמים קרבנות הנזירות הם חיוב התורה בשעת סיום הנזירות, ולכן על אף שאת הנזירות מקבל האדם בנדבה, קרבנות הנזירות הם קרבנות חובה.

אמנם, מדברי רש"י עולה הבנה שונה. בביאור שיטת חכמים כותב רש"י כדברינו:

נזירות חובה היא – דהוא לא התנדב אלו הקרבנות, אלא אסר עצמו ביין ובתגלחת ומאליו נתחייב בקרבנות. [רש"י שם, ד"ה נזירות]

לעומת זאת, בביאור שיטת רבי מאיר כותב רש"י:

מנחות ונזירות ישרות נינהו – דאף על גב דבמלאת נזרו הויין קרבנותיו חובה עליו, מיהו על ידי נדר באו עליו. [רש"י שם, ד"ה מנחות]

מדויק בדבריו כי רבי מאיר אינו חולק על תפיסתם העקרונית של חכמים. גם לשיטתו הקרבנות אינם בכלל קבלת הנזירות שקיבל האדם על עצמו, אלא מקורם בחובה שהשיתה התורה על הנוזר בסיום הנזירות. ועם זאת, הואיל ו"על ידי נדר באו עליו" – חובת הקרבנות נובעת מחמת הנזירות אותה קיבל האדם על עצמו, דינם כדין נדרים ונדבות (על אף שאליבא דאמת הם קרבנות חובה), וניתן להקריבם בבמה. אם כן, לשיטת רש"י, כל התנאים תמימי דעה שהקרבנות אינם חלק מגוף הנזירות.

לשיטת תוספות והרמב"ן שהובאה לעיל, יש לבאר לאידך גיסא: בין לרבי מאיר ובין לחכמים הקרבנות הם מגוף הנזירות, ואף על פי כן סוברים חכמים שקרבנות הנזירות אינם קרבים בבמה, שכן הם אינם נדרים ונדבות רגילים – האדם אינו מקבל על עצמו קרבנות אלו באופן ישיר, אלא האדם מקבל על עצמו נזירות, והתורה קובעת את דיני הנזירות[2], ובכללם שעליו להביא קרבנות אלו "ביום מלאת ימי נזרו".

לסיום נעיר שתי הערות:

א.בפשטות נראה שההגדרה שהקרבנות הם חלק מגוף הנזירות, אמורה רק לגבי קרבנות 'נזירות דטהרה', אך לא לגבי קרבנות 'נזירות דטומאה'[3]. אמנם, הרמב"ם [הל' נדרים פ"א הי"א] כותב: "החטאת והאשם, אף על פי שאינן באין בנדר ונדבה כמו שיתבאר במקומו, אפשר לנודר להביא אותם מחמת נדרו, שהנודר בנזיר מביא חטאת ואם נטמא מביא אשם". מדבריו נראה שגם קרבנות 'נזירות דטומאה' הם בכלל הנזירות[4].

ב.ניתן להמתיק את התפיסה הרואה את הקרבנות כחלק מגוף הנזירות, בדברי המשך חכמה [במדבר ו, יד]: ענין החטאת בנזיר הוא לפי שבטל ממנו כמה מצוות, כמו טומאה לקרובים שהיא מצות עשה, וכן קידוש והבדלה על היין. ואם פעלו אצלו בפרישות, אז הוא טוב ומשובח, אבל מכל מקום צריך כפרה על זה... ולכן קרבנותיו המה קרבנות הנשיאים בחינוך המזבח, שלב נשבר הוא טוב מכל הקרבנות... והנזירות הוא חינוך לשבירת הרוח והלב המתאוה, לכן מביא קרבנות חינוך". לדבריו, קרבנות הנזירות הם 'קרבנות חינוך'. ואכן, קרבנות הנזיר דומים מאד לקרבנות שבעת ימי המילואים, ומסתבר לפי זה שקרבנות אלו דומים זה לזה במהותם: קרבנות של חינוך והכנה. נראה שביסוד הדברים עומדת תפיסה עקרונית בהבנת מהות הנזירות ותכליתה: עיקר עניינה של הנזירות אינו בעצם התקופה בה האדם פורש ומתקדש, אלא זו תקופה מסוימת בה האדם חורג מהנורמה ונעשה נזיר לשם חזרה מתוקנת אל החיים[5].