נאמר בתורה:

וכי ימות מת עליו בפתע פתאם וטמא ראש נזרו, וגלח ראשו ביום טהרתו ביום השביעי יגלחנו. וביום השמיני יבא שתי תרים או שני בני יונה, אל הכהן אל פתח אהל מועד. ועשה הכהן אחד לחטאת ואחד לעלה וכפר עליו מאשר חטא על הנפש, וקדש את ראשו ביום ההוא. והזיר לה' את ימי נזרו והביא כבש בן שנתו לאשם, והימים הראשנים יפלו כי טמא נזרו. [במדבר ו, ט-יב]

התורה אומרת שנזיר שנטמא מחויב לגלח את ראשו לאחר שבעת ימים, ביום השמיני עליו להביא קרבנות, ולאחר מכן הוא מתחיל למנות נזירות מחדש.

קרבנות נזיר טמא הם שני תורים או שני בני יונה אחד לחטאת ואחד לעולה, וכבש בן שנה לאשם. לגבי החטאת והעולה נאמר [שם, יא]: "ועשה הכהן אחד לחטאת ואחד לעלה וכפר עליו מאשר חטא על הנפש". נראה מכך שקרבנות אלו באים לכפרה על חטאו של הנזיר שנטמא. לעומת זאת, קרבן האשם מובא בנפרד מקרבנות אלו. לאחר קרבנות החטאת והעולה נאמר [שם]: "וכפר עליו מאשר חטא על הנפש וקדש את ראשו ביום ההוא"; לאחר מכן מתחילה התורה [שם, יב] לעסוק בנזירות החדשה, ורק שם מזכירה התורה את קרבן האשם: "והזיר לה' את ימי נזרו והביא כבש בן שנתו לאשם, והימים הראשנים יפלו כי טמא נזרו". דברים אלו מעלים שאלה עקרונית: מה טיבו של האשם? האם גם הוא בא לשם כפרה, או לשם מגמה שונה?

נעיין בשיטות התנאים בעניין זה.

הספרי מביא שתי דעות מהו חטאו של הנזיר:

וכפר עליו מאשר חטא על הנפש – רבי אלעזר הקפר אומר: וכי על איזו נפש חטא זה שצריך כפרה? על שציער נפשו מן היין. והלא דברים קל וחומר: ומה אם המצער נפשו מן היין צריך כפרה, קל וחומר למצער נפשו על כל דבר. רבי ישמעאל אומר: בנזיר טמא הכתוב מדבר, שנאמר 'וכפר עליו מאשר חטא על הנפש' – שנטמא למתים. [ספרי פרשת נשא פסקה ל]

לפי רבי אלעזר הקפר החטא הוא בעצם הנזירות – "שציער נפשו מן היין", ולפי רבי ישמעאל החטא הוא שנטמא למת. על כל פנים, מדברי שניהם עולה שקרבן החטאת בא לכפרה על חטאו של הנזיר.

הספרי מביא מחלוקת תנאים ביחס לקרבן אשם:

'והזיר לה' את ימי נזרו' – כל אשמות שבתורה מעכבים את הכפרה חוץ מזה. רבי ישמעאל אומר: אף זה מעכב, שנאמר 'והזיר לה'' – אימתי 'והזיר'? בזמן שהביא כבש בן שנתו לאשם.

[ספרי שם, פסקה לא]

לפי רבנן האשם אינו מעכב את הכפרה, ולפי רבי ישמעאל גם הוא מעכב את הכפרה. רבי ישמעאל משווה בין החטאת לבין האשם, ומשיטתו נראה שגם האשם בא לכפרה. בשיטת רבנן יש לעיין: ניתן להבין שגם לשיטתם האשם בא לכפרה, אלא שהוא אינו מעכב; מאידך, ניתן להבין שלשיטתם האשם כלל אינו בא לכפרה.

האפשרות השנייה, המבדילה בין אשם לשאר הקרבנות, מפורשת בגמרא בכריתות:

דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי: אין לך דבר שהוא בא לבטלה אלא אשם נזיר בלבד. [כריתות כז.]

רבי שמעון בן יוחאי מגדיר שאשם נזיר "בא לבטלה" – אין לו תכלית מוגדרת וברורה, ואם כן ברור שהוא אינו בא לכפרה[1].

מחלוקת זו מובאת גם בגמרא:

גופא, נטמא בשביעי וחזר ונטמא בשביעי – אינו מביא אלא קרבן אחד. נטמא בשמיני וחזר ונטמא בשמיני – מביא קרבן על כל אחד ואחד, מתחיל ומונה מיד, דברי רבי אליעזר. וחכמים אומרים: קרבן אחד על הכל, עד שיביא חטאתו. הביא חטאתו ונטמא והביא חטאתו ונטמא – מביא קרבן על כל אחד ואחד. הביא חטאתו ולא הביא אשמו – מונה. רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומר: כשם שחטאתו עיכבתו, כן אשמו מעכבו. [נזיר יח:]

הגמרא מביאה שלוש שיטות: לפי רבי אליעזר הקרבנות אינם מעכבים את תחילת 'נזירות דטהרה', לפי חכמים החטאת לבדה מעכבת, ולפי רבי ישמעאל גם האשם מעכב.

הגמרא ממשיכה:

בשלמא לרבי אליעזר, אמר קרא 'וקדש את ראשו ביום ההוא' – אף על פי שלא הביא קרבנותיו. ורבנן ההוא אף על פי שלא הביא אשמו. אלא רבי ישמעאל, ההוא למה לי? אמר לך, ההוא אף על פי שלא הביא עולתו. ורבנן עולה לא בעי מיעוטא, דורון בעלמא הוא. [שם]

הגמרא אומרת כי לפי רבנן אין צורך במקור שילמד שהעולה אינה מעכבת, הואיל והיא בגדר 'דורון בעלמא', ואילו לפי רבי ישמעאל יש צורך במקור שילמד דין זה. נראה מכך כי לפי רבי ישמעאל שלושת הקרבנות שווים: שלושתם באים לכפרה[2].

ואכן, הגמרא אומרת:

מאן תנא להא דתנו רבנן, אישה שנדרה בנזיר ונטמאה ואחר כך הפר לה בעלה, מביאה חטאת העוף ואינה מביאה עולת העוף. אמר רב חסדא: רבי ישמעאל היא. [נזיר יט.]

תוספות [שם, ד"ה אמר] מבארים כי לפי רבנן שעולת העוף היא 'דורון בעלמא', יש להביאה גם לאחר שהפר לה בעלה, שכן "אף על פי דהפר לה בעלה ואינה נזירה אין כאן חולין, דכל אימת מצי לאיתויי מייתי דורון". לעומת זאת, לפי רבי ישמעאל, הואיל וחטאת העוף באה לשם כפרה, לא שייך להביאה לאחר שהפר לה בעלה, ויש להביא חטאת העוף בלבד – "לפי שמצינו בעלמא חטאת באה על הספק, גם כאן בעלילה כל דהוא מביאה חטאת העוף".

הגמרא מוסיפה:

מאי קסבר, אי קסבר בעל מיעקר עקר, חטאת העוף נמי לא לייתי; אי קסבר בעל מיגז גייז, עולת העוף נמי לייתי. [שם]

בביאור שאלת הגמרא נחלקו הראשונים. תוספות כותבים:

והוא הדין דאשם נמי איבעי לה לאתויי, אלא נקט עולת העוף משום דחטאת העוף ועולת העוף בחד קרא כתיבי. [תוס' כב. ד"ה הכי גרסי']

לפי דבריהם, למאן דאמר 'בעל מיגז גייז', אישה שהפר לה בעלה צריכה להביא את כל קרבנות הנזירות: חטאת, עולה ואשם.

וכן כותב הרא"ש:

עולת העוף נמי תייתי – והוא הדין אשם נמי, דהא נטמאה קודם שהפיר לה, דקרבנות נזיר טמא על עון טומאה קא אתו ולא לצורך הכשר נזיר טהרה. [רא"ש יט. ד"ה עולת]

לעומתם, המפרש כותב:

ומאשם לא פריך דתייתי נמי אשם, דאין אשם בא אלא במקום שצריך ליכנס בנזירות אחרת, כי היכי דתיחול עליו נזירות בטהרה. [מפרש כב. ד"ה ניתי]

לדברי המפרש, למאן דאמר 'בעל מיגז גייז' אישה שהפר לה בעלה מביאה חטאת ועולה בלבד, אך אינה מביאה אשם, שכן קיים הבדל עקרוני בין קרבנות אלו: חטאת ועולה באים לכפרה על נזירות העבר, ואילו אשם באה כהכשר לנזירות החדשה. בהתאם לכך, הואיל ואישה שהפר לה בעלה אינה מתחילה נזירות חדשה – אין עליה להביא אשם.

הגדרה זו, שהאשם אינו בא לכפרה אלא להכשר, מפורשת בדברי הגמרא:

'לכל אשמם' – לרבות אשם נזיר ואשם מצורע, סלקא דעתך אמינא להכשיר קאתו, קא משמע לן. [זבחים מד:]

אמר רב: מנחת העומר שקמצה שלא לשמה פסולה, הואיל ובאת להתיר ולא התירה. וכן אתה אומר באשם נזיר ואשם מצורע ששחטן שלא לשמן פסולין, הואיל ובאו להכשיר ולא הכשירו. [מנחות ד.-ד:]

על פי האמור, נראה להבחין בעניין זה בין החטאת והעולה לבין האשם: החטאת והעולה באים לכפרה, ואילו האשם בא כהכשר לנזירות החדשה.

הבחנה מעין זו מפורשת בגמרא ביחס להבדל בין חטאת לאשם במצורע:

תנן התם, מצורע שהביא אשמו והעשיר, הכל הולך אחר חטאת, דברי רבי שמעון. רבי יהודה אומר: הכל הולך אחר אשם... אמר רב יהודה אמר רב: שלשתן מקרא אחד דרשו: 'אשר לא תשיג ידו בטהרתו' – רבי שמעון סבר דבר המכפרו, רבי יהודה סבר דבר המכשירו.

[כריתות ט:]

אמנם מדברי הגמרא במנחות עולה שבעניין זה קיים הבדל בין נזיר למצורע. הגמרא דנה במקור חובת נסכים בחטאת מצורע ובאשמו:

אלא שחטאתו של מצורע ואשמו טעון נסכים – מנא הני מילי... תלמוד לומר 'ויין לנסך רביעית ההין תעשה על העולה או לזבח לכבש האחד': 'עולה' – זו עולת מצורע, 'זבח' – זו חטאת מצורע, 'או לזבח' – זו אשם מצורע. ותיפוק ליה תרוייהו מ'זבח', דאמר מר חטאת ואשם מנין? תלמוד לומר 'זבח'. הני מילי היכא דתרוייהו כי הדדי נינהו, אבל היכא דאשם להכשיר וחטאת לכפר, בעינן תרי קראי. [מנחות צא.-צא:]

בביאור דברי הגמרא כותב רש"י:

הני מילי דנפקי תרוייהו חטאת ואשם של נזיר, דכי הדדי נינהו, דתרוייהו להכשירו ביין וליטמא במתים אתו; אבל הכא במצורע, דאשם להכשירו לבוא במחנה אתי, וחטאת לכפר, דעל ז' דברים נגעים באין. [רש"י שם, ד"ה ה"מ]

לפי זה, ההבחנה בין החטאת והאשם קיימת רק במצורע, אך בנזיר גם החטאת וגם האשם באים להכשיר[3].

לסיום השיעור נעסוק בגדר ההכשר הנעשה בקרבנות הנזיר.

הגמרא בכריתות דנה מדוע נזיר לא נמנה בכלל מחוסרי הכפרה:

ונזיר מאי טעמא לא תני? סוף סוף נזיר נמי כי מייתי קרבן, לאישתרויי למישתי יין דחולין הוא. ורבי אליעזר דקתני נזיר למישרי נפשיה, ניתני נמי נזיר טמא? כי קא מייתי קרבן, למיחל עליה נזירות בטהרה הוא. [כריתות ח:]

מדברי הגמרא נראה שנזיר אינו בכלל מחוסרי הכפרה: הוא אינו אסור בקדשים, אלא שעליו להביא קרבנות כדי להתיר עצמו ביין וכדי שתחול עליו 'נזירות דטהרה'.

אמנם, הר"י מיגאש כותב:

הא דאמרינן 'ההוא דמייתי קרבן כי היכי דתיחול עליה נזירות בטהרה', פירוש דקיימא לן דנזיר טמא סותר בקודמין... וכיון שכן נמצא שהקרבן שמביא אינו מביא אותו אלא להיטהר בו מאותה הטומאה כדי שימנה לאחר כן נזירות בטהרה מתחילה, וכן מצינו שהקרבן שמביא הטמא לשום טהרה הוא מביא אותו, תדע שהרי קודם לכן אסור שיאכל בקדש עד שיביא קרבנו, כדאמרינן 'הביא כפרתו אוכל בקדשים', אלמא קרבן זה טהרה הוא עושה.

[ר"י מיגאש שבועות לז. ד"ה הא דאמרינן]

לדבריו, נזיר טמא אסור בקדשים עד שיביא את קרבנותיו. וכן עולה מדברי רש"י:

שיש טומאות שהצריכן הכתוב כפרה לטהרתן: זב וזבה ויולדת ומצורע ונזיר שנטמא.

[רש"י סוטה טו. ד"ה וכי קא]

לעומתם, תוספות כותבים:

ונזיר יכול ליכנס במחנה שכינה, שהרי לאו מחוסר כיפורים הוא, דלא מקרי מחוסר כיפורים אלא למי שטומאה יוצאה מגופו. [תוס' נזיר מה. ד"ה ואי]

אבל משום נזירות טמא לא מיתסר בקדשים אף על גב דצריך נמי להביא קרבן, משום דאין טומאה יוצאה עליו מגופו לא מיקרי מחוסר כיפורים, כדאמרינן בפרק ארבעה מחוסרי כפרה דדוקא במי שטומאתו יוצאה מגופו קרי מחוסר כיפורים. [תוס' נזיר נה: ד"ה אוכל]

לדבריהם, רק מי שטומאה יוצאת מגופו הוא מחוסר כיפורים, ולכן קרבנות הנזירות רק מכשירים אותו ל'נזירות דטהרה', אך הם אינם נדרשים כדי להתירו בקדשים[4].