בשיעורים הקודמים עסקנו בגדרי איסור טומאת מת לנזיר ובשיטות השונות מדוע הנזיר מגלח רק על חלק מן הטומאות. בשיעור זה נעיין בגדר ימי טומאתו של הנזיר.

נאמר בתורה:

וכי ימות מת עליו בפתע פתאם וטמא ראש נזרו, וגלח ראשו ביום טהרתו ביום השביעי יגלחנו. וביום השמיני יבא שתי תרים או שני בני יונה, אל הכהן אל פתח אהל מועד. ועשה הכהן אחד לחטאת ואחד לעלה וכפר עליו מאשר חטא על הנפש, וקדש את ראשו ביום ההוא. והזיר לה' את ימי נזרו והביא כבש בן שנתו לאשם, והימים הראשנים יפלו כי טמא נזרו. [במדבר ו, ט-יב]

התורה מלמדת כי כאשר הנזיר נטמא למת, עליו לגלח את שערו ביום השביעי, בו נטהר הנזיר מטומאתו. ביום השמיני מתחייב הנזיר להביא קרבנות מיוחדים (שתי תורים או שני בני יונה אחד לחטאת ואחד לעולה, וכבש לאשם), ולאחר מכן עליו למנות את ימי הנזירות מתחילתם.

לכאורה, החובה להמתין שבעה ימים נובעת מכך שהנטמא למת הוא טמא 'טומאת שבעה', כפי שקבעה התורה [במדבר יט, יא]: "הנגע במת לכל נפש אדם וטמא שבעת ימים". ואם כן, יש לנזיר הטמא להמתין עד שייטהר, ורק לאחר מכן לגלח את שערו, להביא את קרבנותיו ולהתחיל את נזירותו מחדש.

אמנם, קשה על הבנה זו מדברי הגמרא בדין נזיר שגילחוהו ליסטים ושיירו בו כדי לכוף ראשו לעיקרו:

ואלא הא דתני, נזיר שגילחוהו לסטים ושיירו בו כדי לכוף ראשו לעיקרו, אינו סותר. ואי סלקא דעתך מלתחת רבי, ליסתור. כגון שגילחוהו אחר מלאת, ומני רבי אליעזר היא, דאמר כל אחר מלאת ז' סותר. מאי טעמא דרבי אליעזר, יליף תגלחת טהרה מתגלחת טומאה: מה תגלחת טומאה שבעה, אף תגלחת טהרה שבעה, וקים להו לרבנן כל ז' יומין אתיא מזייא כדי לכוף ראשו לעיקרו. [נזיר לט:]

הגמרא אומרת, שרבי אליעזר סובר שאם גילחוהו ליסטים 'לאחר מלאת' – סותר רק שבעה ימים, ומקורו בתגלחת טומאה: "יליף תגלחת טהרה מתגלחת טומאה: מה תגלחת טומאה שבעה, אף תגלחת טהרה שבעה".

על פי האמור לעיל, דברי הגמרא טעונים תלמוד: דין "תגלחת טומאה שבעה" נובע מהצורך בהיטהרות לאחר הטומאה, ואם כן כיצד ניתן ללמוד ממנו על סתירת שבעה ימים לאחר תגלחת?! בנוסף, כיצד דין "תגלחת טומאה שבעה" קשור לכך ש"קים להו לרבנן כל ז' אתיא מזייא כדי לכוף ראשו לעיקרו" (=בשבעה ימים השיער גדל כך שיש בו 'כדי לכוף ראשו לעיקרו')? !

ואכן, כבר תוספות כותבים ביחס לדברי הגמרא:

ודאי תגלחת דתוך מלאת סותר כדלקמן מטעם גידול שער. אבל כשגלחוהו אחר מלאת, כיון שהיה לפנינו גידול שער ביום שלשים הראוי לתגלחת כדאמרן, מדאורייתא דיו בכך, ומיהו ז' יש לו להמתין וילפינן מתגלחת טומאה. ואף על גב דלא דמי לגמרי, דהתם צריך להמתין ז' כדי להביא קרבנותיו בטהרה, מכל מקום שוו חכמים סתם סתירה לתגלחת דאחר מלאת לסתירת טומאה. [תוס' שם, ד"ה וקים]

לדבריהם, אכן אין לדמות בין סיבת הצורך לשבעה ימים ב'תגלחת טומאה' וב'תגלחת טהרה', ואף על פי כן חכמים אימצו את 'תגלחת טומאה' כדגם על פיו קבעו ש"כל אחר מלאת שבעה סותר".

לעומת דברי תוספות, הגר"ח מבריסק טוען שיש להבין את סיבת הצורך בשבעת הימים ב'תגלחת טומאה' באופן שונה.

יסודותיו של הגר"ח נעוצים בדברי הרמב"ם לגבי נזיר מצורע שנטמא למת:

וכן אם היה טמא ומצורע בודאי, לאחר שיטהר מצרעתו מגלח תגלחת צרעת הראשונה ומזה בשלישי ובשביעי ומגלח ראשו וזקנו בשביעי, והיא תגלחת שניה של צרעת, ומביא קרבנותיו בשמיני ואוכל בקדשים, וסופר שבעה ומגלח תגלחת טומאה, ואחר כך סופר ימי נזירות שלימה ומביא קרבן טהרה ושותה ביין. למה סופר שבעה? שאין שבעת ימי הטומאה עולין בשבעת ימי ספירה שבין תגלחת ותגלחת של מצורע. [הל' נזירות פ"י הל' יב-יג]

הרמב"ם כותב שנזיר מצורע שנטמא למת מגלח את תגלחת הצרעת הראשונה, לאחר שבעת ימים מגלח את תגלחת הצרעת השנייה, ולאחר מכן מונה שבעת ימים פעם נוספת, ורק לאחריהם מגלח את תגלחת הטומאה. הרמב"ם מבאר מדוע נדרש למנות שבעה ימים פעם נוספת: "שאין שבעת ימי הטומאה עולין בשבעת ימי ספירה שבין תגלחת ותגלחת של מצורע". לדבריו, שבעת ימי הטומאה דורשים מניין נפרד, והם אינם יכולים להיעשות בשבעת הימים שמנה הנזיר להיטהר מצרעתו.

לפי ההבנה בה נקטנו עד כה, על פיה שבעת ימי 'תגלחת טומאה' נדרשים כדי להיטהר מטומאת מת, נימוקו של הרמב"ם מחוסר ביאור: מדוע "אין שבעת ימי הטומאה עולין בשבעת ימי ספירה שבין תגלחת ותגלחת של מצורע"? הרי לאחר שבעת ימי הספירה הנזיר נטהר מטומאתו!

הגר"ח לומד מכך שיש להבין את סיבת הצורך בשבעת הימים ב'תגלחת טומאה' באופן שונה:

ובעיקר דברי הרמב"ם שכתב שז' ימי טומאת מת אין עולין בז' ימי ספירה... והגר"ח זצ"ל אמר דקרבן טומאה שמביאין כשנטמא נזיר במת אינו על מעשה הטומאה, אלא דהוא קרבן על עיקר נזירות טומאה, וכמו דנזיר טהור מביא קרבנות על נזירות טהרה, כמו כן נזיר טמא דינו שמביא קרבנות על נזירות טומאה. ולפי זה צריך שיהא חלות דנזירות טומאה עליו כל ז', דזהו דין דנזירות טומאה וכמו שנתבאר. ומשום הכי בז' ימי ספירה, כמו שאין עולין לנזירות טהרה משום טומאת מצורע שעליו, כמו כן נזירות טומאה אי אפשר שיהיה עליו בעוד טומאת מצורע עליו, ומשום הכי אי אפשר לו להביא קרבנות, דחיוב הבאת קרבנות הוא דוקא על נזירות טומאה. [חידושי הגר"ח נזיר מז.]

לדברי הגר"ח, שבעת הימים אינם משך הזמן הדרוש כדי להיטהר מטומאת מת, אלא הם ימי 'נזירות דטומאה': כשם שעל המקבל נזירות חלה 'נזירות דטהרה', כך על נזיר שנטמא חלה 'נזירות דטומאה'; וכשם ש'נזירות דטהרה' מסתיימת בתגלחת ובקרבנות, כך גם 'נזירות דטומאה' מסתיימת בתגלחת ובקרבנות. עם זאת, קיים הבדל ביניהם ביחס למשך הנזירות: 'נזירות דטהרה' נמשכת שלושים יום, ואילו 'נזירות דטומאה' נמשכת שבעה ימים.

לאור הגדרה זו מבאר הגר"ח את כוונת הרמב"ם: 'נזירות דטומאה' אינה יכולה לחול בימי ההיטהרות מהצרעת, ולכן "אין שבעת ימי הטומאה עולין בשבעת ימי ספירה שבין תגלחת ותגלחת של מצורע" – רק לאחר שהנזיר נטהר מצרעתו מתחילים שבעת ימי 'נזירות דטומאה'.

הגר"ח מביא ראיה לשיטתו מסוגיית הגמרא דלעיל:

ועוד ראיה מהא דיליף בגמרא (דף ל"ט ע"ב) דתגלחת טהרה ז' מהא דתגלחת טומאה ז', ועל כרחך מבואר מזה דהא דתגלחת טומאה ז' הוא דין בנזיר, ולא רק כדי שיטהר. [שם]

לדברי הגר"ח, סוגיה זו מושתתת על ההבנה שדין "תגלחת טומאה שבעה" אינו נובע מהצורך בהיטהרות מטומאת מת, אלא מכך שעל הנזיר הטמא חלה 'נזירות דטומאה' הנמשכת שבעה ימים. ואם כן, רבי אליעזר סובר שכשם שתגלחת הטומאה נעשית לאחר שבעה ימי נזירות, כך תגלחת הטהרה צריכה להיעשות לאחר שבעת ימי נזירות. ולכן, מי שהשלים את ימי נזירותו אך עדיין לא גילח ולא הביא את קרבנותיו, וגילחוהו ליסטים וכדו' – עליו לשוב ולמנות שבעה ימי נזירות, כדי שתגלחתו תיעשה לאחר שבעת ימי נזירות[1].

נעמיק את העולה מדברי הגר"ח. לפי הבנתו, יש שתי חלויות של נזירות: 'נזירות דטהרה' ו'נזירות דטומאה'. 'נזירות דטהרה' היא הנזירות המתוקנת והרגילה, והיא נמשכת בשיעור 'גידול פרע' – שלושים יום. לעומתה, קיימת חלות של 'נזירות דטומאה', החלה כאשר "ימות מת עליו בפתע פתאום וטמא ראש נזרו". נזירות זו נמשכת בשיעור המינימאלי של גידול השיער, בשיעור בו השיער גדל כדי לכוף ראשו לעיקרו – שבעה ימים. בשל כך, אם נזיר התגלח במהלך 'נזירות דטהרה', הוא סותר שלושים יום; לעומת זאת, אם נזיר התגלח במהלך 'נזירות דטומאה', הוא סותר שבעה ימים.

כאמור, שיטת הגר"ח מבוססת על דברי הרמב"ם. אמנם, בירושלמי מובא הסבר שונה מדוע נזיר שנטמא ונצטרע אינו יכול להביא את קרבנות הנזירות מיד לאחר סיום התגלחת השנייה של הצרעת:

אמר רבי אבא מרי אחוי דרבי יוסי: זאת אומרת שהתער סותר בנזיר טמא שבעה.

[ירושלמי פ"ח ה"ב]

לדברי הירושלמי, הנזיר צריך להמתין שבעה ימים לאחר סיום התגלחת השנייה של הצרעת, כדי ששערו יספיק לגדול כדי לקיים 'תגלחת דטומאה'.

וכן כותב הלחם משנה:

והא דצריך להמתין שבעה ימים, כדי שיהא לו שיער לגלח, מפני דאין תגלחת אחת עולה לצרעתו ולטומאתו, ובשבעה ימים קים להו לרבנן דאיכא שיער לכוף ראשו לעיקרו, כדאמרינן בפרק ג' מינים. [לחם משנה פ"י הי"ב][2]

האור שמח מאריך להוכיח הבנה זו מסוגיות שונות בירושלמי, מהן עולה שקיים חילוק בין נזיר טהור לנזיר טמא ביחס לסתירת הנזירות מחמת תגלחת:

אבל דא לא מצאנו מחלוקת דנזיר טהור סותר בו שלשים, כדמפרש בירושלמי (שם) דמוכח מקרא דתער לא יעבור על ראשו, ואם עבר אז גדל פרע שער ראשו, ואין פרע פחות משלשים, אבל בנזיר טמא שגלחוהו לסטים תוך ימי טומאה סותר רק שבעה כמניינו, וזה סותר כמניינו וזה כמניינו, וברור. [אור שמח פ"ו ה"א]

נזיר טהור שגילח סותר שלושים יום, ואילו נזיר טמא שגילח סותר רק שבעה ימים[3].

האור שמח מוסיף ומבאר לפי זה את שיטת רבי אליעזר דלעיל: כשם שנזיר טמא שגילח סותר רק שבעה ימים, כך נזיר טהור שמלאו ימיו ולא הביא קרבנותיו סותר שבעה ימים בלבד.

בשולי הדברים נעיר, שייתכן ויש לבאר את דברי הרמב"ם בדרך מעט שונה, על פיה שבעת הימים אינם משך ימי 'נזירות דטומאה', אלא זו דרך היטהרות הנזיר מטומאתו. על פי הבנה זו, אמנם טמא מת רגיל נטהר בהזאת אפר פרה אדומה שלישי ושביעי, בנזיר שנטמא קבעה התורה דרך מיוחדת לטהרתו: על ידי מניין שבעת ימי טומאה ולאחר מכן הבאת קרבנות נזיר טמא. בשל כך, יש למנות שבעה ימים מיוחדים של היטהרות מטומאת מת, וימים אלו אינם יכולים להיעשות "בשבעת ימי ספירה שבין תגלחת ותגלחת של מצורע".

לפי הבנה זו, נזיר שנטמא למת שונה מטמא מת רגיל, והוא מעין 'מחוסר כיפורים' עד השלמת הליך טהרתו – שבעת ימי היטהרות והבאת קרבנות ביום השמיני. בעזרת ה' נעמיק בעניין זה בשיעור הבא, בו נעסוק בעזרת ה' בקרבנות נזיר טמא.