בשיעורים הקודמים עסקנו באיסור טומאה למת. כפי שראינו, איסור זה מפורש בתורה:

כל ימי הזירו לה', על נפש מת לא יבא. לאביו ולאמו לאחיו ולאחתו לא יטמא להם במתם, כי נזר אלהיו על ראשו. כל ימי נזרו, קדש הוא לה'. [במדבר ו, ו-ח]

התורה ממשיכה ואומרת:

וכי ימות מת עליו בפתע פתאם וטמא ראש נזרו, וגלח ראשו ביום טהרתו ביום השביעי יגלחנו. וביום השמיני יבא שתי תרים או שני בני יונה, אל הכהן אל פתח אהל מועד. ועשה הכהן אחד לחטאת ואחד לעלה וכפר עליו מאשר חטא על הנפש, וקדש את ראשו ביום ההוא. והזיר לה' את ימי נזרו והביא כבש בן שנתו לאשם, והימים הראשנים יפלו כי טמא נזרו. [במדבר ו, ט-יב]

מבואר מכך, כי טומאה אינו רק אחד מאיסורי הנזירות, אלא היא מחייבת את הנזיר לגלח את שערו, להביא קרבנות ולמנות את ימי הנזירות מתחילה.

לכאורה, איסור הטומאה שווה בגדריו ובדיניו לדין התגלחת: בכל מצב בו הנזיר נטמא למת, הוא עובר על איסור והוא מתחייב בתגלחת. אמנם, מדברי המשנה עולה לא כך:

על אלו טומאות הנזיר מגלח: על המת, ועל כזית מן המת, ועל כזית נצל, ועל מלא תרווד רקב, על השדרה, ועל הגולגולת, ועל אבר מן המת, ועל אבר מן החי שיש עליו בשר כראוי, ועל חצי קב עצמות, ועל חצי לוג דם, ועל מגען ועל משאן ועל אהילן, ועל עצם כשעורה על מגעו ועל משאו. על אלו הנזיר מגלח ומזה בשלישי ובשביעי, וסותר את הקודמין, ואינו מתחיל למנות אלא עד שיטהר ומביא את קרבנותיו.

אבל הסככות, והפרעות, ובית הפרס, וארץ העמים, והגולל, והדופק, ורביעית דם, ואוהל, ורובע עצמות, וכלים הנוגעים במת, וימי ספרו, וימי גמרו על אלו – אין הנזיר מגלח, ומזה בשלישי ובשביעי, ואינו סותר את הקודמים ומתחיל ומונה מיד וקרבן אין לו. [משנה ז, ב-ג]

מבואר במשנה שיש דברים המטמאים שנזיר אינו מגלח עליהם.

המשנה מוסיפה שהבחנה זו בין הטומאות השונות קיימות גם לגבי חיוב על ביאה למקדש בטומאה:

אמר רבי אליעזר משום רבי יהושע: כל טומאה מן המת שהנזיר מגלח עליה, חייבין עליה על ביאת מקדש. וכל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליה, אין חייבין עליה על ביאת מקדש. [משנה ז, ד][1]

יש לחלק טומאות אלו, שנזיר אינו מגלח עליהן ואין חייבין עליהן על ביאת מקדש, לשלוש קבוצות:

א.טומאות דרבנן – סככות, פרעות, בית הפרס וארץ העמים.

ב.טומאות שאינן המת עצמו – גולל ודופק וכלים הנוגעים במת.

ג.שיעורים מסוימים – רביעית דם ורובע עצמות.

דיני הרשימה הראשונה הם הפשוטים ביותר להבנה: נזיר מגלח ומביא קרבנות רק כאשר טומאתו היא מדאורייתא. דיני שאר הרשימה קשים יותר להבנה: מדוע נזיר אינו מגלח על טומאת גולל ודופק וכלים הנוגעים במת? הרי דינים אלו נלמדים מדרשה, ובפשטות אלו טומאות דאורייתא! בנוסף, מדוע השיעור בו נזיר מגלח – חצי לוג דם וחצי קב עצמות, שונה מהשיעור בו נזיר נטמא – רביעית לוג דם ורביעית קב עצמות?

ההבדל בין השיעור המחייב תגלחת לשיעור ההיטמאות נידון בברייתא:

אמר רבי אליעזר: זקנים הראשונים, מקצתן היו אומרים: חצי קב עצמות וחצי לוג דם – לכל, רובע עצמות ורביעית דם – לא לכל, ומקצתן היו אומרים: אף רובע עצמות ורביעית דם לכל. בית דין שלאחריהם אמרו: חצי קב עצמות וחצי לוג דם – לכל, רובע עצמות ורביעית דם – לתרומה וקדשים, אבל לא לנזיר ועושה פסח. [נזיר נג.]

הגמרא אומרת על כך:

מכדי אין הכרעת שלישית מכרעת. אמר רבי יעקב בר אידי: מפי שמועה אמרו מפי חגי זכריה ומלאכי. [שם]

ניתן להבין שזו הלכה מיוחדת, שמקורה ב'הלכה למשה מסיני', המחלקת בשיעורים האמורים ביחס לתחומים השונים.

כדברים אלו כותבים תוספות:

ואף על פי שמטמא באהל ברובע הקב... מכל מקום הלכה הוא דאין הנזיר מגלח אלא על חצי קב. ועל חצי לוג דם – ואף על פי שמטמא באהל ברביעית, כדאיתא במתניתין דאהלות, מכל מקום אין הנזיר מגלח אלא על חצי לוג, ושיעורין הלכה למשה מסיני.

[תוס' מט: ד"ה ועל חצי עצמות, וד"ה ועל חצי לוג]

דברים אלו מבארים את חילוקי השיעורים בין תגלחת לטומאה, אך עדיין יש לבאר מדוע אין תגלחת על חלק מהטומאות – גולל ודופק וכלים הנוגעים במת?

כעין זה תמה התוספות רי"ד:

קשיא לי, דבשלמא סככות ופרעות ובית הפרס וארץ העמים שהן ספק, אינו מגלח עליהן שלא יביא חולין לעזרה, רביעית דם ואוהל רובע עצמות נמי טומאתן מדרבנן. אלא גולל ודופק, דטומאה מן התורה כדכתבית לעיל, וכלים הנוגעים במתניתין דמיטמו אדם מדאורייתא, כדתנן בריש אהלות וכדנפקא לן מקרא בסיפרי, אמאי אין הנזיר מגלח עליהן.

[תוס' רי"ד נד. ד"ה אבל]

הרי"ד לומד – בשונה מדברי תוספות – שרביעית דם ורובע עצמות מטמאים מדרבנן בלבד, ומטעם זה נזיר אינו מגלח עליהם. ולפי זה תמה הרי"ד, מדוע נזיר אינו מגלח על גולל ודופק ועל כלים הנוגעים במת, על אף שטומאתם מדאורייתא?

תשובה לכך עולה מדברי הרמב"ם בפירושו למשנה:

ונאמר בתורה בטומאת הקבר 'או בעצם אדם או בקבר יטמא שבעת ימים'. אלא אף על פי שמתטמא בכל אלו וצריך הזאה שלישי ושביעי כמו שביאר ואמר 'ומזה בשלישי ובשביעי', אינו חייב תגלחת ואינו סותר הימים הראשונים אלא בטומאות ידועות והן טומאות שהן מעצמו של מת, שנאמר 'וכי ימות מת עליו' וכו' ולא נאמר 'וכי יטמא לנפש וטמא את ראש נזרו'. [פירוש המשנה לרמב"ם פ"ז מ"ג]

הרמב"ם מחדש שנזיר מגלח רק על טומאות "שהן מעצמו של מת", ולכן הוא אינו מגלח על גולל ודופק ועל כלים הנוגעים במת: דברים אלו הם מטמאים בטומאת מת, אך הן אינן 'עצמו של מת', ותגלחת נאמרה רק ביחס לטומאות "שהן מעצמו של מת".

הרמב"ם מדייק הבחנה זו מן הכתובים. לגבי איסור היטמאות הנזיר למת נאמר [דברים ו, ז]: "לא יטמא להם במותם", וכל טומאת מת במשמע. לעומת זאת, לגבי תגלחת נאמר [שם, ט]: "וכי ימות מת עליו בפתע פתאם וטמא ראש נזרו". הרמב"ם מדייק שדין תגלחת מחמת טומאה נאמר רק כאשר "ימות מת עליו" – הנזיר נטמא ל'עצמו של מת'[2].

כדברים אלו כותב הרמב"ם גם בהלכות נזירות:

יש טומאות מן המת שאין הנזיר מגלח עליהן ולא סותר את הקודמין, ואף על פי שנטמא בהן טומאת שבעה. לפי שלא נאמר בו 'וכי יטמא לנפש' אלא 'וכי ימות מת עליו' – עד שיטמא מטומאות שהן מעצמו של מת. ואחר כך יביא קרבנות טומאה ויגלח תגלחת טומאה ויפלו כל הימים הראשונים. [הל' נזירות פ"ז ה"א]

אמנם, בהלכות טומאת מת כותב הרמב"ם טעם שונה:

טומאת רובע עצמות באהל, וטומאת רביעית דם וטומאת אבר שאין עליו בשר כראוי בין מן המת בין מן החי, יראה לי שכולן טומאתן אינן דין תורה, שהרי אין הנזיר מגלח עליהן כמו שביארנו בנזירות, ואין חייבין עליהן על ביאת המקדש, ועל טמא בטומאה של תורה חייב על ביאת המקדש. לפיכך אני אומר, שכל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליה אינה דין תורה. [הל' טומאת מת פ"ג ה"ג]

הרמב"ם קובע באופן נחרץ: "שכל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליה אינה דין תורה". עולה מכך כי טעם הדין שנזיר אינו מגלח על טומאות אלו הוא שהן אינן 'דין תורה'.

וכן כותב הרמב"ם לגבי כלים שנגעו במת:

במה דברים אמורים, לעניין תרומה וקדשים, אבל לחייב כרת על ביאת מקדש או על אכילת קדשים אינו חייב אלא השנים בלבד: הראשון שנגע במת והשני שנגע בו, כדין תורה שנאמר 'וכל אשר יגע בו הטמא יטמא'. אבל הנוגע בכלים שנגעו באדם או הנוגע באדם שנגע בכלים שנגעו במת פטור, כמו שביארנו בהלכות ביאת מקדש, שהדברים האלו אף על פי שהן דברי קבלה אינן דין תורה, שהרי לא נתפרשו בתורה אלא זה שנטמא במת שהוא אב והשני הנוגע בו שהוא ראשון, בין אדם בין כלים. [הל' טומאת מת פ"ה ה"ה]

בכך מבואר מדוע נזיר אינו מגלח גם על גולל ודופק, שכן לשיטת הרמב"ם טומאתם היא מדברי סופרים בלבד:

הקבר כל זמן שהטומאה בתוכו מטמא במגע ובאהל כמת דין תורה, שנאמר 'או במת או בעצם אדם או בקבר'... אבל המעמיד כלים או אבנים וכיוצא בהן בצדי המת וכיסה עליו מלמעלה בכלים או באבנים וכיוצא בהן, זה הכסוי המוטל מלמעלה נקרא גולל ואלו הצדדין המעמידין את הגולל שהוא נשען עליהן נקראין דופק, ושניהם הגולל או הדופק מטמאין במגע ובאהל כקבר וטומאתן מדברי סופרים ואינן מטמאין במשא. [הל' טומאת מת פ"ב הט"ו]

אמנם, דברים אלו מעלים שתי תמיהות:

א.הסתירה בין דברי הרמב"ם הללו לדבריו בפירוש המשנה ובהלכות נזירות בטעם הדין.

ב.נימוק זה מצד עצמו – כיצד ניתן לטעון שטומאות אלו הן מדרבנן, והרי מפורש בדברי הרמב"ם [הל' נזירות פ"ה הט"ו] שיש חיוב מלקות גם על טומאות שהנזיר אינו מגלח עליהן, ובהכרח יש בהן איסור תורה.

התשובה לתמיהה השנייה מפורשת בדברי הרמב"ם דלעיל [הל' טומאת מת פ"ה ה"ה]: "שהדברים האלו אף על פי שהן דברי קבלה אינן דין תורה". מבואר שאין כוונת הרמב"ם שטומאות אלו יסודן בגזירת חכמים, אלא שהן אינן מפורשת בתורה אלא מקורן ב'דברי קבלה' – דינים שתוקפם דאורייתא אך אינם מפורשים בתורה[3]. לכן נזיר שנטמא בהן חייב מלקות, ואף על פי כן – נזיר מגלח רק על טומאות המפורשות בתורה, וכן דין ביאה למקדש בטומאה אמורה רק לגבי הטומאות המפורשות בתורה[4].

הגדרה זו מבוארת בהמשך דברי הרמב"ם בהלכות טומאת מת:

כבר ביארנו בנזירות שאם היה הנזיר וכזית מן המת תחת הגמל או תחת המטה וכיוצא בה משאר הכלים, אף על פי שנטמא טומאת שבעה אינו מגלח. ומשם אתה למד שכל אלו ההלכות האמורות בטומאת אהלים הנעשים מן האדם או מן הבהמה או מן הכלים הכל מדברי סופרים, מהן דברי קבלה ומהן גזירות והרחקות. ולפיכך אין הנזיר מגלח עליהן ואין חייבין עליהן כרת על ביאת מקדש או אכילת קדשיו. ואין הדברים כולן אמורין אלא לענין טומאת תרומה וקדשים בלבד כמו שביארנו. [הל' טומאת מת פי"ט ה"ו]

מפורש בדברי הרמב"ם, שחלק מהטומאות שנזיר אינו מגלח עליהן הן "גזירות והרחקות", וחלקן האחר הן "דברי קבלה" – דינים שתוקפם דאורייתא אך אינם מפורשים בתורה.

אמנם, התמיהה הראשונה עומדת בעינה: כיצד כותב הרמב"ם בהלכות טומאת מת בניגוד לדבריו בפירוש המשנה ובהלכות נזירות? ר' דרור פיקסלר [במאמרו 'קבר אינו מטמא באוהל – פתרון לבעיית טומאת כהנים', תחומין כ עמ' 383] טוען שאכן הרמב"ם בהלכות טומאת מת חזר בו מדבריו בפירוש המשנה. בפירוש המשנה סבר הרמב"ם שטומאת גולל ודופק היא דאורייתא[5], ולכן הוא נזקק לבאר שהנזיר אינו מגלח עליה משום שהיא אינה "מעצמו של מת". ודברי הרמב"ם בהלכות נזירות מבוססים על 'משנה ראשונה' של הרמב"ם – דבריו בפירוש המשנה. אמנם, בהלכות טומאת מת הרמב"ם חזר בו וסבר שטומאת גולל ודופק היא דרבנן, ועל פי זה ביאר את הטעם שנזיר אינו מגלח על טומאות אלו ואין חייבים עליהם על ביאת מקדש באופן שונה: הואיל והן אינן טומאות המפורשות בתורה.

הראב"ד [הל' טומאת מת פ"ב הט"ו; פ"ג ה"ג; פ"ה ה"ה] חולק על שיטת הרמב"ם בתוקף, ולשיטתו כל טומאות אלו – גולל ודופק, רובע עצמות, רביעית דם, אבר שאין עליו בשר כראוי וכלים הנוגעים במת – הן דאורייתא. על פי זה מבאר הראב"ד באופן שונה מדוע על חלק מהטומאות נזיר אינו מגלח ואין עליהן חיוב על ביאת מקדש:

וחצי קב עצמות וחצי לוג דם כמת שלם נינהו, כעין שדרה וגולגולת, ומשום הכי מטמאין במגע ובמשא ובאהל ונזיר מגלח עליהם, דכתיב 'וכי ימות מת עליו' – זהו מת שלם. ונראה לי מה שדימו ביאת מקדש לטומאת נזיר, בטומאת מת משום דבנזיר כתיב 'וטמא ראש נזרו', ובמקדש כתיב 'את מקדש ה' טמא'. הכא מייתי קרבן על טומאתו והכא מייתי קרבן על טומאתו, על מה שזה מביא זה מביא. [השגות הראב"ד הל' טומאת מת פ"ג ה"ג]

הראב"ד לומד מהכתוב "וכי ימות מת עליו" שנזיר מגלח רק על מת שלם. בשל כך, דברים שיש בהם טומאת מת אך אינם בגדר 'מת שלם' – אמנם אסור לנזיר להיטמא להם אך הוא אינו מגלח עליהם. הראב"ד מוסיף ומבאר, ש"חצי קב עצמות וחצי לוג דם כמת שלם נינהו" – הם ייצוג של כל גופו של המת – "כעין שדרה וגולגולת", ולכן עליהם נזיר מגלח. רובע עצמות ורביעית דם, לעומת זאת, אמנם הם מטמאים במת אך אינם בגדר 'מת שלם', ולכן נזיר אינו מגלח עליהם על אף שיש בהם טומאת מת.

בדברי הראב"ד מתחדשת הבחנה בין שני מושגים: חלקי גופו של המת ומת שלם. כל חלק מגופו של המת (כרביעית דם, רובע עצמות וכדו') מטמא במת, אך נזיר מגלח רק על מת שלם (או לחלק מהמייצג את המת השלם).

נראה להעמיק הבחנה זו על פי ההגדרות שהתבארו בשיעורים הקודמים, כי קיימים שני מושגים: טומאת מת וקרבה למת. על פי דברי הראב"ד, טומאה למת קיימת בכל חלק מגופו של המת, אך קרבה למת מתקיימת רק במפגש עם המת השלם. בשל כך, איסור הנזיר להיטמא למת אמור ביחס לכל חלק מגופו של המת, אך הנזיר מגלח רק במפגש עם המת השלם.