בשיעור הקודם עסקנו באיסור כהן ונזיר בטומאה למתים, ועמדנו על מחלוקת הראשונים האם האיסור הוא במעשה הקרבה אל המת או בתוצאת היטמאותו של הכהן או הנזיר. בשיעור זה נבחן הצעה שהעלה אחרונים לחלק בעניין זה בין איסור "לא יטמא" לאיסור "לא יבוא".

שני איסורים אלו אמורים גם לגבי כהן גדול וגם לגבי נזיר:

והכהן הגדול מאחיו אשר יוצק על ראשו שמן המשחה ומלא את ידו ללבש את הבגדים, את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרם. ועל כל נפשת מת לא יבא, לאביו ולאמו לא יטמא.

[ויקרא כא, י-יא]

כל ימי הזירו לה' על נפש מת לא יבא. לאביו ולאמו לאחיו ולאחתו לא יטמא להם במתם, כי נזר אלהיו על ראשו. [במדבר ו, ו-ז]

האבחנה שאלו שני איסורים שונים מפורשת בספרא ובגמרא:

'לא יבוא ולא יטמא' – חייב בלא יבוא וחייב בלא יטמא. [ספרא אמור פרשה ב, ד]

אמר רבה אמר רב הונא: מקרא מלא דיבר הכתוב 'לא יטמא', כשהוא אומר 'לא יבוא' – להזהירו על הטומאה להזהירו על הביאה. [נזיר מב:]

וכן פוסק הרמב"ם:

נזיר שנכנס לבית ושהה שם עד שמת שם המת, או שנכנס לאהל המת בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע גג התיבה מעליו מדעתו, הרי זה לוקה שתים: אחת משום 'לא יבוא' ואחת משום 'לא יטמא'. [הל' נזירות פ"ה הי"ח]

כהן גדול אינו מטמא לקרובים שנאמר 'לאביו ולאמו לא יטמא,' וכן אינו נכנס עם המת באהל אפילו קרוביו, שנאמר 'ועל כל נפשות מת לא יבא'. הא למדת שהוא חייב ב'לא יבא' וחייב ב'לא יטמא'. כיצד? נגע או נשא לוקה אחת, נכנס לאהל וישב שם עד שמת עליו המת, או שנכנס לשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע עליו גג השידה שהרי טומאה וביאה באין כאחד, הרי זה לוקה שתים: משום 'לא יבוא' ומשום 'לא יטמא'. [הל' אבל פ"ג ה"ו]

הזכר יצחק טוען על פי האמור:

אמנם בגוף דין זה צריך עיון אם מותר לכהן לטמא את עצמו בספק רשות הרבים. וטעמי, דהרי מצינו (עיין נזיר מב, ב) בנזיר וכהן שלוקים שתים על הביאה ועל הטומאה, הרי דבביאה לאהל המת יש עצם איסור, דאם בשביל שנטמא אין כאן שתים, ואם כן יש לומר דמצד איסור לא יבוא באהל אסור גם בספק רשות הרבים. [שו"ת זכר יצחק ח"א סי' סז]

לדבריו, העובדה שטומאה וביאה מחולקים לשני איסורים שונים מלמדת שקיים הבדל יסודי בין שני האיסורים: איסור הטומאה הוא על תוצאת ההיטמאות, ואיסור הביאה הוא על עצם הימצאות הכהן והנזיר באוהל אחד עם המת (בלי קשר לטומאה הנגרמת מכך). ואם כן, לפי הזכר יצחק, בספק טומאה ברשות הרבים – בו הסתפק המנחת חינוך [מצוה רסג אות לד][1] – אין איסור "לא יטמא", הואיל ו"ספק טומאה ברשות הרבים טהור"; אך יש איסור "לא יבוא", הואיל והאיסור אינו מחמת הטומאה אלא מצד עצם ההימצאות באוהל אחד עם המת.

כדברי הזכר יצחק כותב גם המרחשת:

ואמרתי אני, דבאמת אף שספק טומאה ברשות הרבים טהור, היינו רק שהדין כך ודין הוא שחידשה תורה, אבל בעצם המציאות והמעשה הרי הדבר עדיין בספק אם יש כאן טומאת מת או לא. ולפי זה יש לחלק, דודאי דלענין לאו ד'לא יטמא' וכו' לא עבר הכהן עליו, שהרי הדין הוא שטהור הוא, ואם כן לא טימא עצמו כלל, והיה משום זה מותר אף לכתחילה לטמא עצמו. אבל מלבד לאו ד'לא יטמא', הרי יש בטומאת כהן למת גם איסור נוסף של לאו ד'לא יבוא', ובאיסור זה כיון שיש ספק במציאות, והרי אפשר שיש כאן מת, הרי הוא עובר אלאו ד'לא יבוא' מספק ככל ספק איסורין שבתורה דספיקו לחומרא.

[מרחשת ח"א סי' ב בהגה"ה]

דברי הזכר יצחק והמרחשת ברורים מסברה, אך הם מוקשים מסוגיית הגמרא:

מאי שנא טומאה וטומאה לא[2], דהא מיטמא וקאים, טומאה וביאה נמי הא מיטמא וקאי.

[נזיר מב:]

הגמרא מקשה על דברי רב הונא שהובאו לעיל, הסבור כי אין איסור על טמא לשוב ולהיטמא – "דהא מיטמא וקאים", מדוע אסורה לו הביאה לאוהל המת, והרי גם ביחס לביאה יש לומר סברה זו – "הא מיטמא וקאי".

דברי הגמרא מבוססים על הנחה שקיים דמיון בין איסור הביאה לאיסור הטומאה, ולכן כשם שאין איסור לטמא לשוב ולהיטמא, כך אין עליו איסור לבוא לאוהל המת. אמנם, לפי דברי הזכר יצחק והמרחשת הנחה זו אינה נכונה, ואיסור הביאה ואיסור הטומאה שונים זה מזה במהותם, ואם כן דברי הגמרא טעונים ביאור[3].

הזכר יצחק עצמו מתייחס לכך בקצרה:

והא דאינו לוקה על הביאה כשכבר נטמא, היינו משום שהוא כבר מחולל. [זכר יצחק, שם]

לדבריו, אמנם שני האיסורים נבדלים זה מזה במהותם, אך הסברה שאין איסור בהוספת טומאה – "יצא זה שהוא מחולל ועומד", קיימת גם לגבי ביאה לאוהל המת כאשר כבר נטמא למת.

בשיעור הקודם ראינו את מחלוקת הראשונים בביאור סברה זו: מדברי תוספות [שם, ד"ה לא קשיא, וד"ה מאי שנא] עולה שסברת "מחולל ועומד" היא שאין איסור בקרבה למת שאינה מוסיפה טומאה, ואילו מדברי המפרש [שם, ד"ה שלא בחיבורין] עולה שהסברה היא ששתי הנגיעות אינן שני מעשים שונים אלא הן נחשבות למעשה טומאה אחד. נראה כי לפי שתי דרכים אלו קשה לקבל את סברתו של הזכר יצחק: הואיל והביאה אסורה לא מחמת הטומאה הנובעת ממנה, אין מקום לסברת תוספות; והואיל ואיסור הביאה שונה במהותו מאיסור הטומאה, אין זה מובן כיצד ניתן לראות את הטומאה והביאה כמעשה אחד שאין בו חילוק מלקויות. אולם, נראה שדברי הזכר יצחק מבוססים על הבנה שונה של סברת "מחולל ועומד". לדבריו, אמנם הטומאה וההימצאות עם המת באוהל אחד הם שני איסורים שונים, אך שניהם מיוסדים על עיקרון אחד: חילול קדושת הכהונה והנזירות במפגש עם מת. בשל כך, כאשר האדם כבר נטמא למת, קדושתו כבר התחללה והוא "מחולל ועומד", ולכן אין משמעות לכך שהאדם נטמא למת שנית או נמצא באוהל אחד עם המת.

לעומת שיטת הזכר יצחק והמרחשת, הרי"פ פערלא כותב בביאור טעמו של הרס"ג המונה את "לא יטמא" ואת "לא יבוא" באיסור אחד:

דרבינו הגאון ז"ל לשיטתו אזיל, דכל כיוצא בו דשני הלאוין הם ענין אחד ממש אין נמנין אלא מצוה אחת. והכא נמי עניין המצוה בשניהם אחד הוא, שלא יטמא בכל עניין טומאת המת כלל. [ביאור לסהמ"צ לרס"ג ל"ת רכח]

לדבריו, אמנם התורה הזהירה על ביאה בפני עצמה, אך גם איסור זה הוא מחמת ההיטמאות למת, ולכן הרס"ג מנה את שני האיסורים כלאו אחד.

נראה לדייק שיטה זו גם מדברי הראב"ד:

ורבה פליג עליה בכל טומאה וטומאה אפילו שלא בחיבורין אינו חייב אלא אחת הואיל וטמא הוא, ומתניתא דקתני 'אל תטמא והוא מטמא חייב על כל אחת ואחת' מוקים לה בטומאה ובביאה. [השגות הראב"ד הל' נזירות פ"ה הט"ו]

לדברי הראב"ד, רבה מעמיד את המשנה [מב.] האומרת "אמרו לו 'אל תטמא, אל תטמא' חייב על כל אחת ואחת" בטומאה וביאה[4]. עולה מכך כי התראת 'אל תטמא' מחייבת על איסור "לא יבוא", ומכאן שגם איסור זה הוא מחמת ההיטמאות למת[5].

כן עולה גם מדברי הראב"ד בביאור דרשת הספרא:

'לא יבוא ולא יטמא' – חייב בלא יבא וחייב בלא יטמא. אין לי אלא כהן גדול שהוא חייב ב'לא יבוא' וחייב ב'לא יטמא', מנין לכהן הדיוט שהוא ב'לא יבוא' ושהוא ב'לא יטמא'? תלמוד לומר 'לא יטמא' 'לא יטמא' לגזירה שווה: מה 'לא יטמא' אמור בכהן גדול, חייב ב'לא יבא' וחייב ב'לא יטמא'; אף 'לא יטמא' האמור בכהן הדיוט, חייב ב'לא יבוא' וחייב ב'לא יטמא'. [ספרא אמור פרשה ב, ד]

הראב"ד כותב בפירושו לספרא:

לא יבוא ולא יטמא – פירוש, אוהל ונגיעה. ואף על גב דהכל בכלל טומאה היא, כיון דכתיב גבי כהן גדול 'לא יבוא ולא יטמא', מכלל דכהן הדיוט דלא כתיב ביה 'לא יבוא' לא מחייב אלא על נגיעה בלבד, ומשום הכי אצטריך גזירה שווה. [פירוש הראב"ד לספרא, שם]

הראב"ד כותב שלולי הדרשה היה מקום לחשוב שכהן הדיוט אינו מוזהר על טומאת אוהל. לכן באה הדרשה ללמד לא כך: כשם שכהן גדול מוזהר על ביאה, כך כהן הדיוט מוזהר גם על טומאת אוהל. מדבריו עולה שאיסור "לא יבוא" הנאמר בכהן גדול מלמד על גדרי איסור "לא יטמא" הנאמר בכהן הדיוט, ומכאן שגם איסור "לא יבוא" הוא מחמת הטומאה שבכך[6].

בשולי הדברים נציין שהראב"ד מביא פירוש נוסף לדרשת הספרא:

ויש מפרשים, 'חייב בלא יבוא וחייב בלא יטמא', שלוקה עליו משום שני לאוין בשני שמות.

[שם]

לפי פירוש זה, גם כהן הדיוט מוזהר בשני האיסורים: "לא יטמא" ו"לא יבוא".

שיטה זו עולה מדברי הרמב"ם בספר המצוות:

ולשון ספרא: 'חייב בלא יבא וחייב בלא יטמא'. וכן חייבו בכהן הדיוט בדין גזרה שווה. אמרו: כמו שכהן גדול שנאסרה עליו נפש מת חייב בשני לאוין, 'לא יבא' ו'לא יטמא', כן גם כהן הדיוט, אחר שנאסר עליו להיטמא בנפש מת חייב ב'לא יבא'. אבל אנחנו לא מנינו אותו, בעבור הטעם שביארנו בשורש השני. [סהמ"צ לרמב"ם ל"ת קסח]

אמנם, ב'משנה תורה' מביא הרמב"ם איסור זה רק בנזיר ובכהן גדול, ואינו מזכיר את דרשת הספרא המשווה בין כהן הדיוט לכהן גדול ביחס לאזהרת "לא יבוא". נראה מכך כי לשיטתו כהן הדיוט מוזהר ב"לא יטמא" בלבד[7].