רקע

סוגיה נוספת, הקשורה לפי ראשונים רבים לדין 'לשמה', היא הסוגיה בתחילת פרק רביעי [לב.-לב:] העוסקת בביטול גט. סוגיה זו מעוררת שאלה עקרונית: כיצד ניתן לבטל גט לאחר כתיבתו כדין? שיטות הראשונים בעניין זה מלמדת על הבנתם את גדר דין 'לשמה'.

הסבר הסוגיה

השולח גט לאשתו והגיע בשליח, או ששלח אחריו שליח ואמר לו 'גט שנתתי לך בטל הוא' – הרי זה בטל. [משנה לב.]

המשנה [לב.] אומרת שכאשר הבעל נתן גט על ידי שליח ולאחר מכן אמר לו 'גט שנתתי לך בטל הוא' – הגירושין אינם חלים.

סוגיית הגמרא ומחלוקת הראשונים בהבנתה

הגמרא מביאה מחלוקת אם הבעל יכול לחזור ולגרש בגט לאחר הביטול:

חוזר ומגרש בו, או אינו חוזר ומגרש בו? רב נחמן אמר: חוזר ומגרש בו, ורב ששת אמר: אינו חוזר ומגרש בו. [גיטין לב:]

מחלוקת האמוראים היא בהבנת מהות הביטול: לפי רב נחמן – הביטול מתייחס לשליחות אך הגט עומד בעינו, ולכן לאחר מכן יכול הבעל לשוב ולגרש בו. לעומת זאת, לפי רב ששת – הביטול מתייחס לגט, ולכן לאחר ביטול הגט גם הבעל עצמו אינו יכול לשוב ולגרש בו.

הגמרא מציינת שהלכה כרב נחמן, והיא תמהה כיצד מסקנה זו מתיישבת עם פסיקת ההלכה כרבי יוחנן האומר [קידושין נט.] שכאשר אישה שקיבלה את כסף הקידושין ונאמר לה שהקידושין יחולו לאחר שלושים יום, היא יכולה לחזור בה; מדוע, אם כן, יכולה האישה לחזור בה ולבטל את חלות הקידושין ואילו הבעל אינו יכול לחזור בו ולבטל את חלות הגט? הגמרא מתרצת:

הכי השתא, התם דיבור ודיבור הוא אתי דיבור ומבטל דיבור, והכא נהי דבטליה לשליחותא דשליח גיטא גופיה מי קא בטיל. [שם]

רש"י [שם, ד"ה דיבור, וד"ה והכא] מבאר, שדינו של רבי יוחנן מבוסס על הכלל ש"אתי דיבור ומבטל דיבור". בהתאם לכך, אישה יכולה לחזור בה ולבטל את התרצותה לקידושין, שכן "מתחילה היתה מתקדשת על ידי הדיבור שנתרצתה בקדושין אתי דיבור של חזרה ומבטל דיבור", אך אינה יכולה לבטל את גוף מעות הקידושין – "ומיהו המעות לא בטלו, שאם חזר וקדשה בהן מדעתה מקודשת". בדומה לכך, הבעל יכול לבטל את מינוי השליחות, ד"אתי דיבור ומבטל דיבור", אך אין בכוחו לבטל את גוף הגט.

מדברי רש"י עולה שגם אם הבעל מעוניין לבטל את גוף הגט, אין בכוחו לעשות זאת, אולם תוספות [שם, ד"ה התם] חולקים על כך. תוספות מודים שכן משתמע מלשון הגמ', אך הם מציינים שבמסכת קידושין [נט:] התירוץ מובא בלשון שונה: "נהי דבטליה מתורת שליח, מתורת גט לא בטליה"[1]. תוספות כותבים שמלשון זו משמע שרב נחמן מודה שביטול מפורש של הגט מועיל.

מן האמור עולות שתי דרכים בהבנת מחלוקת רב נחמן ורב ששת: לפי רש"י – מחלוקת האמוראים היא אם בכוחו של הבעל לבטל את גוף הגט. לעומת זאת, לפי תוספות – המחלוקת היא בדעתו של הבעל, האם כוונתו לבטל את הגט או את השליחות בלבד, אך לפי שניהם בכוחו של הבעל לבטל את גוף הגט.

יסוד מחלוקת הראשונים

לכאורה שיטת רש"י, על פיה למסקנת הגמרא לא ניתן לבטל את גוף הגט, פשוטה יותר: גט שנכתב כהלכתו הוא גט כשר שאפשר לגרש בו. לכאורה, כשם שביטול אינו שייך בכסף הקידושין, כך ביטול אינו שייך בגט כשר!

אכן מטעם זה הרמב"ן חולק על שיטת תוספות[2] ומאמץ את שיטת רש"י:

ולא מסתבר לי, משום דלגבי גט גופיה לא שייך ביטול, שכיון שנכתב ונחתם לשמה על כרחך כשר הוא להתגרש בו, למה זה דומה, למי שכתב ספר תורה לשמו וחזר ומבטל, שלא כל הימנו לפסול מה שנעשה כבר בהכשר, אי נמי דמיא לכסף קידושין שאם אמרה חוזרני בי ולא אתקדש בכסף זה לעולם לפלוני שלא אמרה כלום ואם חזרה וקיבלה ממנו מקודשת. [רמב"ן שם, ד"ה נהי]

לדברי הרמב"ן ביטול אינו שייך לגבי גוף הגט, שהואיל וכתיבתו נעשתה כדין הוא גט כשר וניתן לגרש בו. הרמב"ן מוסיף, שכשם שאי אפשר לבטל ספר תורה שנכתב כדין או לבטל את מעות הקידושין, כך אי אפשר לבטל גט שנכתב כדין[3]. מהו, אם כן, טעם השיטה הסוברת שניתן לבטל גט שנכתב כדין?

תשובה לכך עולה מדברי תוספות עצמם:

רב ששת אמר אינו חוזר ומגרש בו – תימה, והא ריש לקיש ורבי יוחנן דפליגי בריש האומר בקידושין, משמע דמודו דלא אתי דיבור ומבטל מעשה... וכתיבת גט לשמה הוי מעשה, דאם כתב אדם ספר תורה לשמה אינו יכול לחזור ולבטל. [תוס' שם, ד"ה רב ששת]

תוספות תמהים, כיצד ניתן לבטל גט, והרי מכך שלא ניתן לבטל ספר תורה שנכתב 'לשמה' מוכח שמחשבת 'לשמה' נחשבת מעשה, ולכן הכלל "אתי דיבור ומבטל דיבור" אינו אמור לגביה; ואם כן, בדומה לכך גם מחשבת 'לשמה' בגט אמורה להיחשב כמעשה שאין בכוח דיבור לבטלו.

תוספות מתרצים:

ויש לומר, דכל זמן שלא הגיע ליד האישה לא חשיב גמר מעשה. [שם]

לפי דבריהם, יש לחלק בין מחשבת 'לשמה' בגט למחשבת 'לשמה' בספר תורה: בספר תורה המחשבה מחילה חלות ממשית, הואיל והיא מעניקה לחפצא את שמו ואת הגדרתו. בגט, לעומת זאת, המחשבה לבדה אינה מחילה לגט את הגדרתו, שכן הוא מוגדר כ"ספר כריתות" רק בשעת נתינתו לאישה. בהתאם לכך, בעוד מחשבת 'לשמה' בספר תורה נחשבת ל'מעשה' שאין בכוח דיבור לבטלו, מחשבת 'לשמה' בגט היא דיבור בעלמא, ולכן בכוח דיבור לבטלו.

עיון בדברי תוספות ובדברי הרמב"ן מלמד על הבדל עקרוני ביניהם: הרמב"ן תמה על תוס' מסברה, כיצד ניתן לבטל גט שנכתב כדין. לעומתו, תוספות מעלים תמיהה שונה על שיטתם, כיצד דיבור יכול לבטל את חלות ה'לשמה' והרי "לא אתי דיבור ומבטל מעשה", והם מיישבים שבגט מחשבת 'לשמה' אינה מחילה חלות גמורה. נראה ששורש ההבדל בין הראשונים במחלוקתם העקרונית – בה עסקנו בשיעור התשיעי ['שליחות לכתיבת הגט'] – בהבנת יסוד דין 'לשמה': לפי תוספות, דין 'לשמה' נדרש כדי להחיל על הגט את הגדרתו כ"ספר כריתות", ולכן ייתכן ואפשר לבטל חלות זו (אם היא מוגדרת כ"דיבור", ואז "אתי דיבור ומבטל דיבור). לעומת זאת, לפי הרמב"ן, שמחשבת 'לשמה' אינה מחילה חלות אלא היא דין במעשה הכתיבה, אין מקום לבטל גט לאחר כתיבתו בכשרות.

שיטת הרמב"ם

בשיטת תוספות, שהבעל יכול לבטל את הגט לאחר כתיבתו, נוקט גם הרמב"ם:

השולח גט ביד שליח וביטל הגט, הרי זה חוזר ומגרש בו כשירצה, שלא בטלו מתורת גט אלא מתורת שליחות. לפיכך, אם היה הגט ביד הבעל וביטלו, כגון שאמר 'גט זה בטל הוא' – אינו מגרש בו לעולם והרי הוא כחרש הנשבר ,ואם גירש בו אינה מגורשת. וכן אם פירש בעת שבטלו והוא ביד השליח ואמר 'גט ששלחתי הרי הוא בטל מלהיות גט' – אינו מגרש בו לעולם. [הל' גירושין פ"ו הכ"א]

עם זאת, נראה שיש חילוק בין שיטתו לבין שיטת תוספות. כאמור, שיטת תוספות מבוססת על הבנה שמחשבת 'לשמה' מחילה חלות על הגט המגדירה אותו כ"ספר כריתות". אמנם, כפי שראינו בסוף שיעור התשיעי ['שליחות בכתיבת הגט'], מסתבר שהרמב"ם לומד את גדר דין 'לשמה' באופן אחר: מחשבת 'לשמה' אינה מחילה חלות אלא היא נובעת מהעובדה שהגט אינו שטר בעלמא אלא הגט מוסר לאישה את דברי הבעל, ולכן יש משמעות לגט רק כאשר הוא נכתב לשם אישה מסוימת. על פי תפיסה זו יש לבאר את ביטול הגט בדרכו של הריב"ש:

שבגט כשהוא מבטל קודם כתיבה הוא מבטל שליחות הסופר והעדים או שאינו כותבו לשמה ולתורת גירושין ולכן הוא בטל לעולם, וכן כשמבטל אחר כתיבה הוא מבטל גט זהמלתתו לעולם בתורת גירושין ולכן הגט בטל, שאם לא נכתב לשמה או לא נתנו בתורת גרושין אינו גט כלל. [שו"ת הריב"ש סי' תפב]

הריב"ש מבחין בין ביטול שלפני הכתיבה לביטול שלאחריה: רק ביטול שלפני הכתיבה נעשה על ידי ביטול השליחות או ביטול ה'לשמה', אך ביטול שלאחר הכתיבה נעשה על ידי הגדרה שהגט לא מיועד להינתן בתורת גירושין. לדבריו, עצם העובדה שהוא לא עומד להינתן לשם גירושין מבטלת את הגט.

נראה שביסוד הדברים עומדת תפיסתו העקרונית של הרמב"ם – עליה עמדנו בשיעורים קודמים [שיעור ראשון, 'טיבו של גט'; שיעור שמיני, דיני כתיבת הגט – סיכום'; שיעור תשיעי, 'שליחות בכתיבת הגט'] - שגט אינו מסמך משפטי-איסורי אלא מסר כתוב מאת הבעל המביע את רצונו של הבעל לגרש את אשתו. בהתאם לכך, כל מהותו של הגט היא בכך שהוא אכן מביע את רצונו של הבעל בגירושין, אך כאשר לאחר כתיבת הגט הבעל חוזר בו ומצהיר שאינו מעוניין לגרש את אשתו בגט זה – התוכן הכתוב בגט מאבד את משמעותו, ושוב אינו יכול להוות 'סיפור דברים' – סיפור דברי הבעל על רצונו לגרש את אשתו[4].

נעמיק בהבדל בין שיטת הרמב"ם לשיטת שאר הראשונים בהבנת מהות הגט, ונבאר כיצד הבדל זה משפיע על הבנתם את דין ביטול הגט. לפי רוב הראשונים, התוכן הכתוב בגט יוצר את המסמך המחיל את הגירושין, שנתינתו לאישה מתירה את האישה לשוק. בשל כך, כאשר הגט כתוב כהלכתו, הגט יכול להתבטל רק מחמת דין 'לשמה'. ואם כן, לשיטתם, דין ביטול הגט בהכרח תלוי בגדרי דין 'לשמה' – האם בכוחו של הבעל להפקיע את מחשבת ה'לשמה'. לעומת זאת, לפי הרמב"ם, נתינת גוף הגט היא רק המעשה הטכני, אך הגירושין נעשים על ידי דברי הבעל הכתובים בגט 'המספרים' לאישה על החלטתו של הבעל לגרשה. בשל כך, ביטול הגט אינו נובע מדין 'לשמה', אלא מעצם הגדרה זו: מחמת ביטול הגט, התוכן הכתוב בגט אינו מביע את רצונו הנוכחי של הבעל, ולכן הגט בטל והאישה אינה מתגרשת.

להבדל שבין הרמב"ם לראשונים האחרים עשויה להיות גם השלכה מעשית. הפוסקים נחלקו אם אמירת 'איני רוצה לגרש' נחשבת לביטול הגט[5]. בפשטות מחלוקת זו תלויה במחלוקת הראשונים ביסוד דין הביטול: לפי תוספות, שהביטול מפקיע את חלות ה'לשמה' שחלה על הגט – רק לשון המתייחסת לגוף הגט מבטלת את הגט. לעומת זאת, לפי הרמב"ם, שעצם הבעת רצונו של הבעל שאינו מעוניין לגרש את אשתו מבטלת את הגט – ייתכן וגם לשון זו מבטלת את הגט[6].

סיכום

הגמרא דנה אם הבעל יכול לבטל את הגט לאחר כתיבתו. הראשונים נחלקו מהי מסקנת הסוגיה: לפי תוספות והרמב"ם – אפשר לבטל גט לאחר כתיבתו, ואילו לפי הרמב"ן – הדבר אינו אפשרי.

תוספות והרמב"ן דנים בביטול הגט מצד דין 'לשמה':

·לפי הרמב"ן – מחשבת 'לשמה' היא מדיני הכתיבה, ולכן כאשר הכתיבה היתה כהלכתה אין אפשרות לבטל את הגט.

·לפי תוספות – מחשבת 'לשמה' מחילה חלות על הגט, וניתן לבטל חלות זו עד נתינת הגט, שכן "אתי דיבור ומבטל דיבור".

לשיטת הרמב"ם נראה שביטול הגט אינו נובע מדין 'לשמה' אלא מעצם הגדרתו של הגט. לשיטתו, דברי הבעל שבגט הם המוסרים לאישה את דברי הבעל על גירושיה, ולכן כאשר הבעל חוזר בו ואינו מעוניין לגרש את האישה – התוכן הכתוב בגט מאבד את משמעותו ואי אפשר לגרש בו.