בשיעורים הקודמים עסקנו באיסור נזיר ביין ובתגלחת. בשיעור זה נעסוק באיסור נזיר בטומאה למתים.

איסור זה מפורש גם הוא בתורה:

כל ימי הזירו לה', על נפש מת לא יבא. לאביו ולאמו לאחיו ולאחתו לא יטמא להם במתם, כי נזר אלהיו על ראשו. כל ימי נזרו קדש הוא לה'. [במדבר ו, ו-ח]

איסור זה דומה בלשונו ובהלכותיו לאיסור כהן גדול להיטמא למתים:

והכהן הגדול מאחיו אשר יוצק על ראשו שמן המשחה ומלא את ידו ללבש את הבגדים, את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרם. ועל כל נפשת מת לא יבא, לאביו ולאמו לא יטמא. ומן המקדש לא יצא ולא יחלל את מקדש אלהיו, כי נזר שמן משחת אלהיו עליו אני ה'.

[ויקרא כא, י-יב]

השוואה זו מפורשת במדרש רבה:

בא וראה, שכל מי שמקדש את עצמו מלמטה מקדישין אותו מלמעלה. זה, לפי שמזיר את עצמו מן היין ונוהג צער בעצמו שלא יגלח ראשו כדי לשמור עצמו מן העבירה, אמר הקדוש ברוך הוא הרי הוא חשוב לפני ככהן גדול: מה כהן אסור ליטמא לכל המתים, אף נזיר אסור ליטמא לכל המתים; מה בכהן גדול כתיב 'כי נזר שמן משחת אלהיו עליו', אף בנזיר הוא אומר 'כי נזר אלהיו על ראשו'; מה בכהן כתיב 'ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים', אף נזיר נקרא קדוש שנאמר 'כל ימי נזרו קדוש הוא לה''. [במדבר רבה פרשה י, יא]

מדברי המדרש עולה הבחנה עקרונית בין איסור הטומאה למתים לבין איסור היין והתגלחת: את איסור היין והתגלחת מחיל הנזיר, ואילו את איסור הטומאה למתים מחילה התורה.

עולה מכך הבנה ממצעת בין התפיסות השונות – בהן עסקנו בהרחבה בשיעור הראשון ['מהות הנזירות'] – בגדר הנזירות, האם היא החלת איסורים או החלת קדושה. לפי המדרש, האדם מחיל על עצמו איסורים לשם פרישות – איסור שתיית יין ואיסור תגלחת הראש, וכתוצאה מכך הוא מתקדש ככהן גדול, וממילא הוא נאסר להיטמא למתים ככהן גדול.

בשיעור הרביעי ['נזירות שמשון'] ראינו את דברי הר"ן:

האי דפריק ליה הכי ולא פריק אין נזירות לחצאין, כדפריק לעיל, משום דטומאה אינה תלויה בנזירות, דאשכחן נזירות בלא טומאה, שהרי נזיר שמשון אסור ביין ומטמא למתים, כדאיתא פרק קמא דמסכת נזיר, וכיון דלא תליא טומאה בנזירות אפשר נמי דאיתא לאיסור טומאה בלא איסור שאר דיני נזירות. [ר"ן נדים פג: ד"ה אמרי]

לדברי הר"ן, הדין שנזיר שמשון מותר להיטמא למתים מלמד שאיסור הטומאה למת אינו חלק ממהות הנזירות, ולכן הכלל "אין נזירות לחצאין" אינו אמור לגביו. נראה שדברי הר"ן בנויים על תפיסה זו, המבחינה בין איסור הטומאה למתים לשאר איסורי הנזירות[1].

ביחס לאיסור טומאה למתים אומרת המשנה:

היה מטמא למתים כל היום, אינו חייב אלא אחת. אמרו לו אל תטמא אל תטמא והוא מטמא, חייב על כל אחת ואחת. [משנה מב.]

מדברי המשנה עולה שגם נזיר שנטמא, אסור לו להיטמא פעם נוספת, ואם נטמא חייב על כך מלקות.

הגמרא מביאה בעניין זה מחלוקת אמוראים:

איתמר, אמר רבה אמר רב הונא: מקרא מלא דבר הכתוב 'לא יטמא', כשהוא אומר 'לא יבא' להזהירו על הטומאה להזהירו על הביאה, אבל טומאה וטומאה לא. ורב יוסף אמר: האלהים אמר רב הונא אפילו טומאה וטומאה. [נזיר מב:]

לפי רבה נזיר שנטמא אינו מתחייב על טומאה נוספת, ואילו לפי רב יוסף הוא מתחייב על כל טומאה וטומאה.

הגמרא דנה במחלוקתם:

איתיביה אביי: כהן שהיה לו מת מונח על כתיפו, והושיטו לו מתו ומת אחר ונגע בו, יכול יהא חייב? תלמוד לומר 'ולא יחלל' – במי שאינו מחולל, יצא זה שהוא מחולל ועומד. אמר ליה: ותיקשי לך מתניתין, דתנן, היה מיטמא למתים כל היום אינו חייב אלא אחת, אמרו לו אל תטמא אל תטמא חייב על כל אחת ואחת. ואמאי, הא מיטמא וקאים. אלא קשיא אהדדי. לא קשיא, כאן בחיבורין כאן שלא בחיבורין. [שם]

תוספות [שם, ד"ה אלא קשיא, וד"ה לא קשיא] מבארים, כי אביי מקשה על רב יוסף מברייתא בה מפורש שאיסור "ולא יחלל" לא נאמר על מי שהוא "מחולל ועומד". רב יוסף משיב, שאמנם כך נאמר בברייתא, אך במשנתנו מפורש לא כך, ואם כן "סמי הך ברייתא מקמי מתניתין" – יש לפסוק כמשנה ולדחות את הברייתא מפניה. לעומתו, רבה סובר שאין סתירה בין הברייתא למשנה, שכן "כאן בחיבורין כאן שלא בחיבורין" – כעיקרון אין איסור לשוב ולהיטמא, אך הדברים אמורים רק כאשר הנזיר עדיין מחובר למת הראשון. אולם, כאשר הנזיר פירש מהמת הראשון, אסור לו להיטמא למת אחר הואיל ויש בכך תוספת טומאה.

מדברי תוספות בביאור שיטת רבה עולים שני חידושים:

א.בגדר איסור טומאה לכהן ולנזיר: האיסור הוא לטמא את הכהן ואת הנזיר. בשל כך, כעיקרון אם הכהן כבר נטמא, אין לו איסור להיטמא פעם נוספת.

ב.בגדר דין 'טומאה בחיבורין': בשעת המגע במת, האדם טמא בעוצמה גבוהה יותר מאשר בשעה שהוא פורש מהמת. בשל כך, גם לכהן ונזיר שנטמאו אסור להיטמא למת לאחר שפרשו מהמת הראשון, הואיל ובכך הם מחילים על עצמם טומאה בעוצמה גבוהה יותר.

אם כן, לשיטת תוספות, אין חולק שאסור לכהן ולנזיר להיטמא למת לאחר שפרשו מהמת הראשון, ומחלוקת רבה ורב יוסף היא האם הטומאה למת אחר אסורה כאשר לא פרש מהמת הראשון.

לראב"ד שיטה שונה:

עיינתי בשמועה במסכת נזיר וראיתי, דלדעת רב יוסף, טומאה וטומאה בחיבורין של אדם במת אפילו התרו בו על כל אחת ואחת אינו חייב אלא אחת, כדתניא נזיר שהיה מת על כתפו והושיטו לו מת אחר פטור, אבל פירש וחזר ונגע חייב שתים וטומאה... ורבה פליג עליה בכל טומאה וטומאה אפילו שלא בחיבורין אינו חייב אלא אחת הואיל וטמא הוא, ומתניתא דקתני אל תטמא והוא מטמא חייב על כל אחת ואחת מוקים לה בטומאה ובביאה. והא דאמר רב הונא נזיר שהיה בבית הקברות והושיטו לו מתו ומת אחר ונגע בו חייב, ליתא דהא בחיבורין הוא. וכיון דקיימא לן רבה ורב יוסף הלכתא כרבה, מעתה טומאה וטומאה אפילו פירש וחזר ונגע פטור. והכהנים בזמן הזה טמאי מת הן, ועוד אין עליהן חיוב טומאה, והמחייב אותם עליו להביא ראיה. [השגות הראב"ד הל' נזירות פ"ה הט"ו]

לשיטתו, מחלוקת רבה ורב יוסף היא האם מותר להיטמא למת אחר לאחר שפרש מהמת הראשון: רבה מתיר ורב יוסף אוסר. אולם, כאשר הכהן והנזיר מחוברים למת הראשון, לכולי עלמא אין איסור להיטמא למת נוסף. לאור פרשנות זו פוסק הראב"ד, שבזמן הזה, הואיל והכהנים הם טמאי מתים, אין עליהם איסור להיטמא למת.

נראה שמחלוקת תוספות והראב"ד (בשיטת רבה) היא בדין 'טומאה בחיבורין' – לפי תוספות החיבור למת מחיל טומאה ברמה גבוהה יותר, ואילו לפי הראב"ד אין הבדל בין שעת החיבור למת לשעת הפרישה ממנו, ובשניהם עוצמת הטומאה זהה. לעומת זאת, בגדר איסור הטומאה אין הבדל בין תוספות לראב"ד, ולפי שניהם האיסור הוא להחיל טומאה על הכהן ועל הנזיר, ולכן לשיטתם אין איסור בעצם ההיטמאות פעם נוספת.

מדברי הרמב"ם עולה דרך אחרת בהבנת יסוד האיסור. הרמב"ם כותב בהלכות נזירות:

נטמא למת פעמים הרבה, אף על פי שהוא חייב מלקות על כל אחת ואחת לשמים, אין בית דין מלקין אותו אלא אחת. ואם התרו בו על כל פעם ופעם והוא מטמא, לוקה על כל אחת ואחת. במה דברים אמורים, בשנטמא ופירש וחזר ונגע או נשא או האהיל. אבל אם היה נוגע במת ועדיין המת בידו ונגע במת אחר, אינו חייב אלא אחת אף על פי שהתרו בו על כל נגיעה ונגיעה, שהרי מחולל ועומד. [הל' נזירות פ"ה הל' טז-יז]

מבואר בדברי הרמב"ם כי לנזיר שנטמא אסור להיטמא פעם נוספת, ולכן נזיר מתחייב מלקות על כל נגיעה ונגיעה. עם זאת, נזיר הנוגע במת ובשעה זו נוגע במת נוסף – "אינו חייב אלא אחת... שהרי מחולל ועומד".

וכן כותב הרמב"ם לגבי איסור טומאת מת לכהנים:

וכן אם נגע במת והתרו בו ופירש וחזר ונגע והתרו בו אפילו מאה פעמים, לוקה על כל אחת ואחת. היה נוגע ולא פירש, או שהיה עומד בבית הקברות ונגע במתים אחרים, אף על פי שהתרו בו כמה פעמים אינו לוקה אלא אחת, שהרי מחולל ועומד כל זמן שלא פירש.

[הל' אבל פ"ג ה"ד]

דברי הרמב"ם דומים לדברי תוספות בשיטת רבה, אולם קיים ביניהם הבדל עקרוני. כאמור, שיטת תוספות מבוססת על ההבנה שהאיסור הוא בתוצאה – בכך שהנזיר מטמא את עצמו, ולכן כאשר הנזיר כבר טמא האיסור הוא בהוספת הטומאה שבשעת החיבור למת, מדין 'טומאה בחיבורין'. אמנם, הקרן אורה מוכיח ששיטת הרמב"ם אינה מבוססת על דין 'טומאה בחיבורין':

והרמב"ם ז"ל דכתב לחלק בין בחיבורין לשלא בחיבורין גם כן לאו מטעם תוספת טומאה הוא דחמיר שלא בחיבורין, דהא דעתו ז"ל בפ"ה מהל' טומאת מת דטומאה בחיבורין לאו דאורייתא ואדם המחובר למת בין אדם ובין כלים הנוגעין בו אינן טמאין אלא טומאת ערב מהתורה. ואם כן ליכא תוספת טומאה לדידיה. [קרן אורה מב: ד"ה גמ' איתמר]

הקרן אורה מציין שבדברי הרמב"ם [הל' טומאת מת פ"ה ה"ב] מפורש שדין 'טומאה בחיבורין' הוא מדרבנן, ואם כן אין מקום לבאר את האיסור להיטמא בטומאה נוספת משום 'טומאה בחיבורין'.

בנוסף, הרמב"ם מביא את דין "מחולל ועומד" רק לגבי מלקות, ונראה מכך שלשיטתו יש איסור תורה כאשר אדם נוגע במת אחד ומוסיף ונוגע במת אחר (אלא שאין לוקים על כך). וכן משתמע מדברי הרמב"ם בהלכות אבל:

הטומאה לקרובים דחויה היא ולא הותרה לכל, לפיכך אסור לכהן להתטמא למת אפילו בעת שמתטמא לקרוביו שנאמר 'לה יטמא' – אינו מטמא לאחרים עמה, שלא יאמר הואיל ונטמאתי על אבי אלקט עצמות פלוני או אגע בקבר פלוני. לפיכך כהן שמת לו מת צריך להיזהר ולקוברו בסוף בית הקברות, כדי שלא יכנס לבית הקברות ולא יתטמא בקברות אחרים כשיקבור מתו. [הל' אבל פ"ב הט"ו]

לפי תפיסתם של תוספות, אין כל איסור בנגיעה במת נוסף בשעה בו נוגע במת בלאו הכי, הואיל ונגיעה זו אינה מוסיפה טומאה. ואם כן, בהכרח הרמב"ם מבאר את יסוד הדין באופן שונה.

הקרן אורה [שם] והגרי"ז [הל' אבל פ"ב הט"ו] כותבים שהרמב"ם מבאר את דין "מחולל ועומד" בדרכו של המפרש:

שלא בחיבורין – דנגע במת זה והלך ונטמא במת אחר, ודכוותה נמי במתניתין דמיחייב על כל אחת ואחת כגון שנטמא בזה והלך ונגע במת אחר. וכי תניא הכא דאינו חייב אלא אחת בטומאת חיבורין, שבעוד שמונח לו מת על כתיפו נגע במת אחר וכדתני לה בהדיא, דהכא הוא דאינו חייב אלא אחת, דכטומאה אחת דמי הואיל ולא נסתלק מטומאה ראשונה.

[מפרש מב: ד"ה שלא בחיבורין]

לפי דבריו, הפטור ממלקות הוא משום ששתי הנגיעות אינן שני מעשים שונים, אלא הואיל והוא כבר אחוז במת אחד – נגיעתו במת נוסף נחשבת כמעשה טומאה אחד, ולכן אינו לוקה אלא אחת.

הגרי"ז מוסיף ומבאר:

והן הן גם דברי הרמב"ם שפסק לכל הך דינא דמחולל ועומד רק לקניין שאינו לוקה עליהם אלא אחת, דבאמת כל שנטמא באיסור אין כאן פטורא דמחולל ועומד גם על טומאתו שאחר כך, אלא דבכאי גוונא אין כאן חילוק מלקיות. [גרי"ז, שם]

לדבריו, איסור הטומאה למת קיים גם בשעה בה נוגע במת אחר, אלא שדרשת "מחולל ועומד" מלמדת שעל שתי הנגיעות יש חיוב מלקות אחד בלבד.

עולה מכך כי הרמב"ם חולק על תוספות והראב"ד בהבנת יסוד איסור הטומאה למת. כאמור, לשיטת תוספות והראב"ד האיסור הוא בתוצאה – לטמא את עצמו בטומאת מת, ולכן האיסור קיים רק כאשר מטמא את עצמו בעוצמה גבוהה יותר. לעומת זאת, לשיטת המפרש והרמב"ם האיסור הוא בעצם מעשה הקרבה אל המת. בשל כך, יש איסור בכל קרבה אל המת, גם כאשר הכהן או הנזיר כבר נטמא[2].

להלן נציג בקצרה נפקותות שונות העולות ממחלוקת זו בגדר איסור טומאה למת לכהן ולנזיר[3]:

א.דין אדם טמא המקבל נזירות: אם האיסור הוא בתוצאה של החלת טומאה על הנזיר, אזי יש בכך איסור, שכן מה לי נזיר המטמא עצמו ומה לי אדם טמא המקבל נזירות. לעומת זאת, אם האיסור הוא בעצם מעשה הקרבה למת, אין בכך איסור[4].

ב.דין גוסס: הגמרא [מג.] מביאה מחלוקת האם איסור כהן ונזיר הוא דווקא במת או גם בגוסס: "תנו רבנן, 'להחלו' – עד שעה שימות. רבי אומר: 'במותם יטמא - עד שימות'. מאי בינייהו...ריש לקיש אמר: גוסס איכא בינייהו, למאן דאמר מ'להחלו' אפילו גוסס, למאן דאמר 'במותם' עד שימות אין גוסס לא". הגמרא מוסיפה כי לכולי עלמא גוסס אינו מטמא, ואף על פי כן ייתכן וכהן ונזיר אסורים גם בו. אם האיסור הוא בהיטמאות למת, דברי הגמרא טעונים ביאור: כיצד ייתכן שקיים איסור בגוסס על אף שהוא אינו מטמא[5]? לעומת זאת, אם האיסור הוא בעצם הקרבה למת (בלי קשר לטומאה הנגרמת מכך), דין זה ברור: כשם שאסרה התורה את הקרבה למת, כך היא אסרה את הקרבה לגוסס, על אף שהוא אינו מטמא.

ג.דין טומאה בלועה: הש"ך [יו"ד סי' שעא ס"ק א] כותב: "כתב הרוקח סימן שט"ו: אשת כהן שמעוברת מותרת ליכנס באהל המת, דספק ספקא הוא – שמא נפל הוא או שמא נקבה הוא". המגן אברהם [סי' שמג ס"ק ב] תמה על דבריו: "וצריך עיון, דבלאו הכי מותר, דטומאה בלועה אינה מטמאה". האחיעזר [ח"ג סי' סה אות ו] מיישב את דברי הרוקח על פי ההבנה שהאיסור הוא בעצם הקרבה למת, גם באופן שאינו מביא את הטומאה.

ד.ספק טומאה ברשות הרבים: המנחת חינוך [מצוה רסג אות לד] דן האם לגבי איסור טומאה למתים נאמר הכלל 'ספק טומאה ברשות היחיד טמא, ברשות הרבים טהור'. מסתבר שגם ספק זה תלוי בהבנות אלו: אם האיסור הוא מחמת הטומאה, בפשטות גדרי האיסור אמורים להיות זהים לגדרי הטומאה. לעומת זאת, אם האיסור הוא מחמת עצם הקרבה למת, אין ללמוד מדיני הטומאה על גדרי איסור הקרבה.

להשלמת העניין, יש לעיין ביחס בין איסור "לא יטמא" ו"לא יבוא". בעזרת ה' נעשה זאת בשיעור הבא.