בשיעור הקודם עסקנו באיסור נזיר ביין. בשיעור זה נעסוק באיסור נזיר בתגלחת.

איסור זה מפורש גם הוא בתורה:

כל ימי נדר נזרו תער לא יעבר על ראשו, עד מלאת הימם אשר יזיר לה' קדש יהיה גדל פרע שער ראשו. [במדבר ו, ה]

אמנם, המשנה מציינת הבדל בין איסורים אלו:

שלשה מינין אסורין בנזיר: הטומאה והתגלחת והיוצא מן הגפן. חומר בטומאה ובתגלחת מביוצא מן הגפן, שהטומאה והתגלחת סותרין והיוצא מן הגפן אינו סותר. [משנה מד.]

המשנה מלמדת כי בעוד נזיר ששתה יין אינו סותר את נזירותו, נזיר שנטמא או גילח את שערו סותר את נזירותו.

המשנה מוסיפה ומלמדת שקיים הבדל בין טומאה לתגלחת לגבי סתירת הנזירות:

וחומר בטומאה מבתגלחת, שהטומאה סותרת את הכל וחייבין עליה קרבן, ותגלחת אינה סותרת אלא שלושים יום ואין חייבין עליה קרבן. [שם]

נזיר שנטמא צריך למנות את ימי נזירותו שנית והוא חייב בקרבן. לעומתו, נזיר שגילח אינו צריך למנות שוב את ימי נזירותו והוא אינו חייב בקרבן, אלא עליו לסתור שלושים יום בלבד; כנאמר במשנה:

סתם נזירות שלשים יום. גילח או שגילחוהו ליסטים, סותר שלשים יום. [משנה לט.]

דין סתירת נזירות מחמת טומאה ברור מקרא ומסברה. דין זה מפורש בכתוב:

וכי ימות מת עליו בפתע פתאם וטמא ראש נזרו, וגלח ראשו ביום טהרתו ביום השביעי יגלחנו. וביום השמיני יבא שתי תרים או שני בני יונה, אל הכהן אל פתח אהל מועד. ועשה הכהן אחד לחטאת ואחד לעלה וכפר עליו מאשר חטא על הנפש, וקדש את ראשו ביום ההוא. והזיר לה' את ימי נזרו והביא כבש בן שנתו לאשם, והימים הראשנים יפלו כי טמא נזרו. [במדבר ו, ט-יב]

מפורש בכתוב שטומאה אינה רק אחד מאיסורי הנזירות, אלא היא פוגעת בגוף הנזירות – "וטמא ראש נזרו", כביכול שיער הנזירות המקודש לשמים נטמא. בשל כך, על הנזיר להביא קרבנות 'נזירות דטומאה', והוא חייב למנות את ימי הנזירות מתחילתם – "והימים הראשונים יפלו כי טמא נזרו".

גם הדין ששתיית יין אינה סותרת את הנזירות ברור מסברה: שתיית יין היא אחד מאיסורי הנזירות, אך היא אינה פוגעת בגוף הנזירות, ולכן היא אינה סותרת את הנזירות. לעומת דינים אלו, דין סתירת נזירות מחמת תגלחת טעון ביאור משני פנים:

א.דין זה אינו מפורש בכתובים, ואם כן מה מקורו?

ב.מהי משמעות הסתירה החלקית הנעשית מחמת התגלחת? אם תגלחת גורמת לסתירת הנזירות, מדוע היא סותרת שלושים יום בלבד? במה שונה תגלחת מטומאה הסותרת את כל ימי הנזירות?

ביאור העניין נמצא בדברי תוספות:

וטעמא דסותר ל' יום, משום דבעיא נזירות שיעלה לו תגלחת של מצוה, כדי שיהא שערו גדל כפי שראוי לגדל כסתם נזירות, דהיינו שלושים יום. [תוס' לט. ד"ה סתם]

לדברי תוספות, דין סתירת שלושים יום מחמת תגלחת נובע מחובת "תגלחת של מצוה" ביום מלאת הנזירות. חובה זו מפורשת בכתוב:

וגלח הנזיר פתח אהל מועד את ראש נזרו, ולקח את שער ראש נזרו ונתן על האש אשר תחת זבח השלמים. [במדבר ו, יח]

ואם כן, כאשר נזיר מגלח את שערו, חובה עליו למנות עוד שלושים יום, בהם שערו יגדל "כפי שראוי לגדול כסתם נזירות", וכך תתקיים חובת התגלחת.

מדברי תוספות עולה שסתירת הנזירות מחמת תגלחת שונה במהותה מסתירה שמחמת טומאה: רק טומאה גורמת לסתירת הנזירות ולביטולה; תגלחת, לעומת זאת, אינה סותרת את הנזירות, אלא מחייבת במניין שלושים ימי נזירות לשם קיום מצות התגלחת. ואם כן, לשיטתם, לשון המשנה "סותר שלושים יום", היא לשון מושאלת בלבד.

לאור תפיסה זו, מחדשים תוספות שני חידושים לדינא:

ומיירי שגילחוהו ביום מלאת, שהרי אם גלחוהו בכ' או יותר למה יסתור את הכל, איך יחזור וימנה מה שמנה כבר. ואולי הכי נמי קאמר: סותר עד שיהו שערותיו כדי שלשים יום. כך נמצא בפירוש ה"ר יצחק. והלכך בנזירות של ס', אם גלחוהו ביום שלשים אינו סותר כלום, דאיכא עדיין גידול שער קודם יום תגלחת. [תוס', שם]

לשיטת תוספות, הדין שתגלחת סותרת שלושים יום נאמר רק כאשר הגילוח נעשה בסוף ימי הנזירות. עם זאת, כאשר הגילוח נעשה ביום עשרים, הנזיר נדרש להוסיף עשרים יום נוספים בלבד, כדי שבשעת תגלחתו שערו יהיה מגודל שלושים יום. כמו כן, לדברי תוספות, אם בנזירות של שישים יום הנזיר גילח את שערו לאחר שלושים יום – "אינו סותר כלום", שכן גם ללא הוספת ימי נזירות נוספים, בשעת התגלחת שערו יהיה מגודל שלושים יום.

חידושים אלו משתמעים מדברי התוספתא:

אימתי אמרו תגלחת סותרת שלושים יום? בזמן שאין לו לספור. הא אם יש לו לספור, הרי זה אינו סותר. [תוספתא פ"ד ה"ה]

בפשטות, כוונת התוספתא שדין "תגלחת סותרת שלושים יום" נאמר רק כאשר התגלחת נעשתה ביום סיום הנזירות. לעומת זאת, כאשר גם לאחר התגלחת נשארו שלושים ימי גידול שיער, התגלחת אינה מאריכה את ימי הנזירות.

כמו כן, מקור איתן לתוספות בדברי הגמרא עצמה:

תגלחת לא תסתור כלל, קל וחומר מיין: ומה יין שלא הותר מכללו אינו סותר, תגלחת שהותרה מכללה אינו דין שלא תסתור. בעינן גידול שער והא ליכא. ויין יסתור שלשים יום, קל וחומר מתגלחת: ומה תגלחת שהותרה מכללה סותרת, יין שלא הותר מכללו אינו דין שיסתור. מידי הוא טעמא אלא משום גידול שער, גבי יין הא קאים שערו. [נזיר מד.]

הגמרא אומרת שדין סתירת התגלחת הוא משום ש"בעינן גידול שיער והא ליכא". השיטה מקובצת מביא את ביאורו של רבנו עזריאל לדברי הגמרא:

בעינן גידול שער והא ליכא – דאי לא סתרה תגלחת לא הויא ליה גידול שער משלשים. ואין להתיר תגלחת אלא אם כן יש שער מגודל שלשים, אם לא נשאר בשעת הבאת קרבן משער הקדוש כדי לכוף ראשו לעיקרו. [שיטה מקובצת שם, ד"ה בעינן]

נמצא, כי סתירת התגלחת היא כדי שבשעת הגילוח בסיום הנזירות יהיה שיער מגודל של שלושים יום (כדברי תוספות).

מדברי הרמב"ם עולה שיטה שונה:

נזיר ששתה יין ואכל יוצא מן הגפן אפילו ימים רבים, אינו סותר מימי נזירותו אפילו יום אחד. וכן אם גילח מיעוט שער ראשו בין בשוגג בין במזיד. נתגלח רוב ראשו בין בתער בין כעין תער ולא נשאר מן השערות כדי לכוף ראשן לעיקרן, בין בזדון בין בשגגה אפילו גלחוהו ליסטים באונס, הרי זה סותר שלשים יום עד שיהיה לו פרע ואחר כך מתחיל למנות.

כיצד? נדר נזירות מאה יום ולאחר עשרים יום נתגלח רוב ראשו, הרי זה שוהה שלשים יום עד שירבה שער ראשו, ואחר השלשים יום מונה שמונים יום תשלום ימי נזירותו. וכל אותן השלשים יום כל דקדוקי נזירות עליו אלא שאין עולין לו מן המניין. [הל' נזירות פ"ו הל' א-ב]

הרמב"ם כותב שתגלחת מחייבת את הנזיר לשהות שלושים יום ורק לאחריהם להמשיך את מניין ימי הנזירות. מבואר מכך כי הרמב"ם מפרש את המשנה כפשוטה: בכל אופן תגלחת גורמת להארכת ימי הנזירות בשלושים יום, וגם כאשר התגלחת נעשתה שלא ביום סיום הנזירות[1].

לפי זה, התמיהות דלעיל דורשות מענה לשיטת הרמב"ם: מה המקור לסתירת נזירות מחמת תגלחת, ומדוע הסתירה היא של שלושים יום בלבד?

הלחם משנה מוסיף ומקשה על הרמב"ם מדברי הגמרא דלעיל:

וקצת קשה לדברי רבינו ז"ל שסובר דאפילו בנזירות מרובה בעינן שיגדל ל' יום ואותם ל' יום אינן עולים לו, דבפרק הנזכר דף מ"ד הקשו: 'ויין יסתור שלשים יום? קל וחומר מתגלחת. ומה תגלחת שהותרה מכללה סותרת, יין שלא הותר מכללו אינו דין שיסתור', ותירצו: 'מידי הוא טעמא אלא משום גידול שער, גבי יין הא קאים שערו', עד כאן. משמע דטעמא הוי משום גידול שער מאי דסותר, וכיון דבנזירות מרובה אף על פי שיגלח באמצע הרי בסוף איכא גידול שער, כדכתבו התוס' ז"ל, אמאי סותר, ואי סותר נילף מינה יין, דהשתא ליכא למימר התם טעמא משום גידול שער, דבלאו הכי איכא גידול שער.

[לחם משנה, שם]

לטענת הלחם משנה, הבנתם של תוספות ביסוד דין סתירה מחמת תגלחת מפורשת בגמרא – "בעינן גידול שיער וליכא", ואם כן כיצד מבאר הרמב"ם את דין זה באופן שונה?

נראה שהמפתח להבנת הרמב"ם וליישוב קושיית הלחם משנה והתמיהות דלעיל, נמצא בדברי הרמב"ם בפירוש המשנה:

אמר ה' בנזיר 'גדל פרע', וכיון שנתברר אצלינו שסתם נזירות שלשים יום, הרי השיער שהוא בן שלשים יום נקרא פרע, ולפיכך אם גילח את ראשו שוהה שלשים יום עד שיהא לו פרע ואחר כך מתחיל לספור ומשלים הנזירות, וכך אמרו 'בעינן גידול שיער וליכא'.

[פיה"מ לרמב"ם פ"ו מ"ג]

הרמב"ם מביא את הגמרא ממנה הקשה הלחם משנה, כמקור לחובת המתגלח שיהיה "שוהה שלושים יום עד שיהא לו פרע ואחר כך מתחיל לספור ומשלים הנזירות". עולה מכך שגם לשיטת הרמב"ם יסוד הדין הוא משום ש"בעינן גידול שיער וליכא", אלא שהוא מבין עיקרון זה באופן שונה מתוספות: לפי תוספות, העיקרון העומד ביסוד דברי הגמרא הוא ש"בעינן גידול שיער" בשעת התגלחת שבסיום הנזירות. לעומת זאת, לפי הרמב"ם, העיקרון הוא ש"בעינן גידול שיער" במהלך הנזירות עצמה. לשיטתו, שערו הארוך של הנזיר, הגדל פרע, הוא חלק מתוארו וזהותו של הנזיר. על כן, נזיר שגילח, הוא לא עבר רק על אחד מאיסורי הנזירות, אלא הוא גם פגע בעצם הנזירות, הואיל וכעת שערו אינו "גדל פרע". מטעם זה הנזיר נדרש להשהות את נזירותו לשלושים יום, בהם שערו ישוב ויצמח, וכך, לאחר שמראהו ישוב להיות כשל נזיר, הוא ממשיך למנות את ימי נזירותו[2].

לפי זה, לשיטת הרמב"ם קיים מדרג בין שלושת איסורי הנזירות: שתיית יין היא אחד מאיסורי הנזירות, אך אין בה פגיעה במהות הנזירות וב'שם נזיר' שעל הגברא; תגלחת מהווה פגיעה ב'שם נזיר', אך פגיעה זו היא ברת תיקון, על ידי השהיית מניין ימי הנזירות לשלושים יום בהם שערו של הנזיר ישוב ויגדל פרע; טומאה למת היא חמורה מכולם – הטומאה מבטלת את האפשרות להמשיך ולמנות את ימי הנזירות, וכך הנזיר נדרש (לאחר סיום 'נזירות דטומאה') לשוב ולמנות את ימי הנזירות מתחילתם.

נראה שביסוד הדברים עומדת מחלוקת עקרונית בין תוספות לרמב"ם בהבנת מהות הנזירות. לפי תוספות, עיקרה של הנזירות הוא בסופה, בגילוח השיער לפני ה' ושריפתו תחת הדוד, וימי הנזירות הם הימים בהם האדם מגדל את שערו לקראת תגלחת זו. לעומת זאת, לפי הרמב"ם, עיקרה של הנזירות הוא בעצם הימים בהם האדם פורש משלושת איסורי הנזירות, וגידול השיער אינו נעשה לקראת גילוחו לפני ה', אלא יש משמעות לעצם גידול השיער – דבר המקנה לנזיר את צורתו המיוחדת, המבדילה אותו משאר האנשים[3].