בשיעורינו עד כה עסקנו במהות הנזירות ובאופן החלתה. כעת נתחיל לעסוק באיסור הנזירות. בשיעור זה נעיין באיסור נזיר בשתיית יין, ובעזרת ה' בשיעורים הבאים נעסוק באיסור נזיר בתגלחת ובטומאה למתים.

התורה פותחת את פרשיית הנזירות באיסור נזיר בשתיית יין:

וידבר ה' אל משה לאמר. דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם, איש או אשה כי יפלא לנדר נדר נזיר להזיר לה'. מיין ושכר יזיר חמץ יין וחמץ שכר לא ישתה, וכל משרת ענבים לא ישתה. וענבים לחים ויבשים לא יאכל. כל ימי נזרו, מכל אשר יעשה מגפן היין מחרצנים ועד זג לא יאכל. [במדבר ו, א-ד]

נראה מכך שאיסור הנזיר ביין הוא השורשי שבין שלושת איסורי הנזיר: בו פותחת התורה, אותו מרחיבה התורה גם לענבים ול"כל אשר יעשה מגפן היין", והוא הנותן לנזיר את שמו – "מיין ושכר יזיר"[1]. ואכן, ביחס לסיום הנזירות נאמר [שם, כ]: "...ואחר ישתה הנזיר יין" – יסוד הנזירות הוא איסור שתיית יין, ולכן סיום הנזירות מתבטא דווקא בהיתר שתיית היין[2].

בכתובים אלו נזכר איסור הנזיר ביין ושכר, לאחר מכן מוסיפה התורה ומפרטת שנזיר אסור גם בחומץ, במשרת ענבים, בענבים וב"כל אשר יעשה מגפן היין".

איסור יין ושכר מוזכר בתורה גם ביחס לכניסה למקדש:

וידבר ה' אל אהרן לאמר. יין ושכר אל תשת אתה ובניך אתך בבאכם אל אהל מועד ולא תמתו, חקת עולם לדרתיכם. [ויקרא י, ח-ט]

לכאורה יש זהות בין שני איסורים אלו. אמנם, בדין כניסה למקדש של שתויי שכר שאינו יין נחלקו התנאים:

'יין ושכר אל תשת' – יכול אפילו כל שהוא, אפילו מגתו? תלמוד לומר 'ושכר' – אין אסור אלא כדי לשכר, וכמה כדי לשכר? רביעית יין בן מ' יום. אם כן מה תלמוד לומר 'יין'? לומר לך, שמוזהרין עליו כל שהוא ומוזהרין עליו מגתו. רבי יהודה אומר: 'יין' – אין לי אלא יין, שאר משכרין מנין? תלמוד לומר 'ושכר'. אם כן מה תלמוד לומר 'יין'? על היין במיתה, ועל שאר משקין באזהרה. [כריתות יג:]

לפי תנא קמא, האיסור הוא רק בכניסת שתויי יין, והכתוב "ושכר" מלמד שהאיסור הוא רק בשתיית יין בשיעור של רביעית – "כדי לשכר". לעומת זאת, לפי רבי יהודה, הכתוב "ושכר" מלמד שקיים איסור גם בכניסת שתויי שכר שאינו יין.

לעומת זאת, לגבי הכתוב "יין ושכר" הנאמר בפרשיית הנזיר, אין דעה בתנאים הסוברת שקיים איסור בשתיית שכר שאינו יין; אלו דברי הספרי:

'מיין ושכר יזיר – והרי יין הוא שכר ושכר הוא יין? אלא שדברה תורה שתי לשונות... רבי אלעזר הקפר אומר: יין זה מזוג, שכר זה חי. [ספרי פרשת נשא פסקה כג][3]

ואכן, הגמרא במסכת כריתות כותבת בביאור מחלוקת תנא קמא ורבי יהודה דלעיל:

מאי פליגי? תנא קמא סבר גמרינן שכר שכר מנזיר, ורבי יהודה לא יליף שכר שכר מנזיר.

[כריתות שם]

אם כן, לכולי עלמא נזיר אסור ביין בלבד, ואילו לגבי כניסה למקדש נחלקו התנאים, ויסוד מחלוקתם היא האם יש להשוות בין האיסורים.

ייתכן ששיטת רבי יהודה, המבחינה בין אזהרת "יין ושכר" בכניסת הכהנים למקדש לאזהרת נזיר ב"יין ושכר", מבוססת על הכתובים עצמם. כאמור, לגבי נזיר מפרטת התורה שקיים איסור לא רק ביין ושכר אלא גם בחומץ, במשרת ענבים, בענבים ו"מכל אשר יעשה מגפן היין". בכניסה למקדש, לעומת זאת, איסורים אלו אינם קיימים[4].

נראה כי לשיטת רבי יהודה שני האיסורים שונים זה מזה במהותם: בכניסה למקדש השכרות היא יסוד האיסור, ולכן קיים איסור גם בשכר שאינו יין[5]. בנזירות, לעומת זאת, לא השכרות היא האסורה אלא עצם שתיית היין. לכן האיסור אינו קיים בשכר שאינו יין, והאיסור הוא "מכל אשר יעשה מגפן היין", על אף שאכילת ענבים, חרצנים או זגים אינה משכרת.

ניתן להעמיק הגדרה זו באיסור שתיית יין בנזירות, על ידי עיון ביסוד איסור "מכל אשר יעשה מגפן היין".

בבמדבר רבה מובא שאיסור זה הוא כעין סייג לאיסור שתיית היין:

'מכל אשר יעשה מגפן היין' – עשתה תורה סייג לדבריה, שלא יאכל ולא ישתה מכל דבר הנעשה מגפן היין, כדי שלא יבא לשתות. מתלא אמר: לך לך אמרין לנזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב. [במדבר רבה פרשה י, ח][6]

וכן כותבים האבן עזרא [במדבר ו, ג] והרמב"ם [מורה הנבוכים ג, מח][7].

אמנם, בזוהר הקדוש כתוב:

'מיין ושכר יזיר חומץ יין' וגו' – הכא אית לאסתכלא, כיון דאסיר ליה חמרא, ענבים למה? דהא בכהני כתיב 'יין ושכר אל תשת' וגו', יכול ענבים נמי? לא, בענבים שרי. הכא לנזיר מאי טעמא אסר ליה ענבים? אלא עובדא דא ומלה דא רזא עלאה הוא לאתפרשא מן דינא בכלא, והא ידיעא, ההוא אילנא דחב ביה אדם קדמאה ענבים הוו, ודא הוא רזא דמילה, דהא יין ושכר וענבים בסטרא חד אתאחדו, יין לעילא ואוקמוה, שכר לשמאלא דהא שכר מיין נפקא, ענבים דכניש כלהו לגבייהו ודא הוא אילנא דחב ביה אדם קדמאה, בגין כך כלא בחד סטרא אתאחד. [זוהר פרשת נשא דף קכז.]

הזוהר שואל מדוע כהנים אסורים רק ביין ובשכר ואילו נזיר אסור גם בענבים. תשובת הזוהר היא שאיסור הנזיר הוא משום ש"ההוא אילנא דחב ביה אדם קדמאה ענבים הוו" – עץ הדעת גפן היה[8]. בשל כך, נזיר אינו פורש מיין המשכר בלבד אלא "מכל אשר יעשה מגפן היין".

על פי זה, קיים הבדל עמוק בין איסור "יין ושכר" לכהנים הבאים למקדש לאיסור "יין ושכר" לנזיר: כהנים אסורים בשכרות, ואילו נזיר אסור ב'אכילת עץ הדעת' – גפן היין[9].

לאור דברים אלו יש לבאר את השיטות השונות בשיעור אכילה ושתייה בנזיר.

במשנה נאמר:

ואין חייב עד שיאכל מן הענבים כזית. משנה ראשונה אומרת: עד שישתה רביעית יין. רבי עקיבא אומר: אפילו שרה פיתו ביין ויש בה כדי לצרף כזית, חייב. [משנה לד.-לד:]

הגמרא כותבת ביחס לדברי המשנה:

תנא קמא לא מדמי להון לכל איסורי נזיר לשתייה. ורבי עקיבא, כיון דכתיב 'וענבים לחים ויבשים לא יאכל' – מה אכילה כזית, אף כל איסורין כזית. [נזיר לח:]

תוספות מבארים:

ואינו חייב עד שיאכל מן הענבים כזית – והוא הדין בשתייה, והיינו כמשנה אחרונה וכרבי עקיבא דבסמוך. משנה ראשונה עד שישתה רביעית יין – פירוש, והוא הדין לאכילה ברביעית. [תוס' לח: ד"ה ואינו]

לדברי תוספות, למשנה ראשונה שיעור אכילה ושתייה הוא ברביעית, ולמשנה אחרונה שיעור אכילה ושתייה הוא בכזית.

תוספות מביאים בשם רבנו תם שיטה שונה:

לכן נראה לרבנו תם דמתניתין דקתני ברישא 'עד שיאכל מן הענבים כזית', היינו אליבא דכולי עלמא דבאכילה כולי עלמא מודו דבכזית. ולא פליגי אלא בשתייה, דמשנה ראשונה עד שישתה רביעית כדרך כל שתיה... ומצריך שתיה ברביעית. ורבי עקיבא, כיון דכתיב 'ענבים לחים ויבשים לא יאכל' – מה אכילה בכזית אף כל איסורים בכזית. [שם]

לפי רבנו תם, לכולי עלמא שיעור אכילה הוא בכזית, ומחלוקתם היא בשיעור שתייה: למשנה ראשונה השיעור הוא ברביעית, ולמשנה אחרונה השיעור הוא בכזית.

משיטת תוספות עולה ששיעור אכילת ענבים לנזיר שונה משיעור אכילה בשאר איסורי התורה: שיעור איסור אכילה בכל מקום הוא בכזית, ואילו בנזיר השיעור הוא ברביעית[10]. הרב נעם ורשנר בספרו 'ראשית הנזר' מציע שהשיעור של שיעור האכילה בנזיר נובע מכך שאיסור האכילה הוא סייג לאיסור השתייה:

נראה שמשנה ראשונה סברה שהאיסור היסודי בנזיר הוא שתיית היין, וממילא שיעורו ברביעית. כל שאר היוצאים מן הגפן, כגון ענבים, אסורים רק בתורת סייג. כיוון שכך, לא ייתכן שהסייג יהיה חמור יותר מן העיקר, ולכן לא ייתכן שעל האיסור העיקרי מתחייבים רק משיעור גדול של רביעית, ובאיסורי הסייג החיוב הוא כבר משיעור קטן יותר – כזית. לכן לדעת משנה ראשונה, כל היוצא מן הגפן שיעורו ברביעית, למרות שזהו מאכל, כיוון שהוא בא מכוח ומחמת איסור שתיית היין. [ראשית הנזר עמ' 222]

על פי זה, ייתכן שמשנה ראשונה ומשנה אחרונה חולקים בעניין זה גופא: לפי משנה ראשונה איסור האכילה הוא סייג לאיסור השתייה, ולכן גם איסור האכילה הוא ברביעית. לעומת זאת, לפי משנה אחרונה, איסור האכילה הוא איסור בפני עצמו – הנזיר צריך לפרוש "מכל אשר יעשה מגפן היין". בשל כך, שיעור האכילה בנזיר שווה לשאר איסורי התורה, וגם שיעור השתייה הוא בכזית, משום שהאיסור ביסודו אינו מיוחד לשתייה[11].

דברים אלו אמורים לפי שיטת תוספות. לשיטת רבנו תם ניתן להבין שלפי משנה ראשונה בנזיר יש שני איסורים שונים: איסור אכילה ואיסור שתייה, ולכן שני איסורים אלו נבדלים בשיעוריהם: שיעור אכילה הוא בכזית, ושיעור שתייה הוא ברביעית.

לסיום נציין, על פי האמור עד כה ניתן היה להבין שיש לכלול את איסורי נזיר באיסור אחד – "מכל אשר יעשה מגפן היין", או בשני איסורים שונים – איסור אכילה ואיסור שתייה.

אמנם, המשנה אומרת:

וחייב על היין בפני עצמו, ועל הענבים בפני עצמן, ועל החרצנים בפני עצמן, ועל הזגים בפני עצמן. [משנה לד:]

והגמרא מוסיפה ואומרת:

תנו רבנן: 'וענבים לחים ויבשים לא יאכל' – לחייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו. מכאן אתה דן לכל איסורין שבתורה: מה כאן שהוא מין אחד והן שני שמות וחייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו, אף כל שהוא מין אחד והן שני שמות חייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו. [נזיר לח:]

מבואר מכך כי כל חיוב נפרד על כל מין ומין: יין, ענבים, חרצנים וזגים. ואכן, הגמרא אומרת:

אכל ענבים לחים ויבשים, חרצנים וזגים, וסחט אשכול של ענבים ושתה – לוקה חמש.

[שם]

בביאור עניין זה נחלקו הראשונים. הרמב"ם מונה איסורים אלו בחמישה לאוין שונים:

המצוה הר"ב היא שהזהיר הנזיר משתות החמר והיינות שבשורש עירובם מי הענבים. והוא אמרו 'וכל משרת ענבים לא ישתה'. וכבר הפליג באזהרה מזה ואמר, שאפילו החמיץ היין או השכר שבו נתערב היין אינו מותר לשתותו, והוא אמרו: 'חומץ יין וחומץ שכר לא ישתה'.

והמצוה הר"ג היא שהזהיר הנזיר מאכול ענבים, וכשאכל מהם כזית לוקה. והוא אמרו: 'וענבים לחים וכו' לא יאכל'.

והמצוה הר"ד היא שהזהיר הנזיר מאכול צימוקים, והוא אמרו: 'ויבשים לא יאכל'. ואם אכל מהם כזית לוקה.

והמצוה הר"ה היא שהזהיר הנזיר מאכול גרעיני הענבים, והוא אמרו 'מחרצנים וכו' לא יאכל'. ואם אכל כזית מהם לוקה.

והמצוה הר"ו היא שהזהיר הנזיר שלא יאכל קליפת הענבים והוא אמרו 'ועד זג לא יאכל'. ואם אכל מהם כזית לוקה. [ספר המצוות ל"ת רב-רו]

הרמב"ן חולק עליו ולשיטתו יש למנות איסורים אלו בלאו אחד:

ואיסורי הנזיר נמנה אחת, לפי שכללה אותם התורה, וכן הכוונה אחת היא: לאסור עליו כל היוצא מן הגפן. [השגות רמב"ן לספר המצוות שורש ט]

לשיטתו, על אף שאיסורים אלו כלולים באזהרה אחת, הואיל והתורה פירטה בלאו זה פרטים שונים, לוקים על כל מין בפני עצמו:

והמין השלישי הוא לאו יש בו כלל ופרטים בתחילה או בסוף, כגון הלאו שפורט נא ומבושל וכולל 'אל תאכלו כי אם צלי אש', וכן בנזיר כולל 'מכל אשר יצא מגפן היין לא יאכל'. ולדברי הכל הפרטים יתירי נינהו ולוקין עליהם על כל אחד ואחד, דכיון דכתיב 'לא תאכלו כי אם צלי אש', מיפרט בנא ומבושל למה לי? שמע מינה ללקות על כל אחד ואחד מן הפרטים. וכבר אמרו בנזיר: 'וענבים לחים ויבשים לא יאכל – לחייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו. [שם]

מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן נוגעת בשאלה יסודית: האם הכפלת המלקות תלויה במניין האיסורים עליהם עבר האדם, או על מספר הציוויים והאזהרות הכתובים בתורה? עניין זה נוגע ליסודות חיוב מלקות, ואכמ"ל.