נאמר במשנה:

האיש מדיר את בנו בנזיר, ואין האישה מדרת את בנה בנזיר. [משנה כח:]

המשנה מחדשת שאב יכול להחיל נזירות על בנו. בדין זה יש חידוש גדול: כעיקרון האדם יכול לידור על עצמו או להחיל איסורים ביחס לאחרים על נכסיו, אך אינו יכול להחיל נדרים על אחרים. לכאורה, עולה מכך שקיים דין ייחודי לגבי נזיר שאדם יכול להחיל נזירות על בנו. ואם כן, יש לברר את מקורו ואת טיבו של דין זה.

הגמרא מביאה בעניין זה מחלוקת אמוראים:

איש אין אבל אישה לא, מאי טעמא? רבי יוחנן אמר: הלכה היא בנזיר, ורבי יוסי ברבי חנינא אמר ריש לקיש: כדי לחנכו במצות. [נזיר כח:-כט.]

לשיטת רבי יוחנן, זו אכן הלכה ייחודית בנזיר – 'הלכה למשה מסיני'. לעומת זאת, לשיטת ריש לקיש, מעיקר הדין אין כוח לאב להחיל נזירות על בנו, ודין המשנה הוא מדרבנן בלבד, מדין חינוך – כדי לחנכו במצוות"[1].

האמוראים עוסקים בביאור יסוד כוחו של האב להחיל נזירות על בנו. עם זאת, מדברי ריש לקיש נראה ללמוד גם על טיבו ואופיו של דין זה: הואיל וחלות הנזירות היא מדין חינוך, נראה שנזירות זו חלה על פי גדרי דין חינוך – האדם יכול להחיל את הנזירות על בנו רק משעת הגיעו לגיל חינוך, ונזירות זו פוקעת בשעה שהבן גדל והוא חייב במצוות מצד עצמו. לעומת זאת, מדברי רבי יוחנן, "הלכה היא בנזיר", קשה לעמוד על טיבו של דין זה. על פי זה יש לשאול: האם רבי יוחנן חולק על ריש לקיש רק במקור הדין ובתוקפו או גם בהבנת טיבו ואופיו?

כהקדמה לעניין זה נעיין בדברי תוספות המציעים שתי הבנות באופן בו האב מדיר את בנו בנזירות:

האיש מדיר בנו בנזיר – שיאמר 'יהא בני נזיר' ויתחילו מנין הימים מיד אפילו אין הבן יודע שאביו הדירו בנזיר. אי נמי, דמדיר בנו בנזיר שיצוה לבנו שיאמר 'הריני נזיר'.

[תוס' כח: ד"ה האיש]

לפי ההבנה הראשונה האב אומר 'יהא בני נזיר', ולפי ההבנה השנייה האב מצווה את הבן שיזור בעצמו.

ה'ברכת ראש' טוען שהבנות אלו שנויות במחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש:

נראה לי דהנך שני פירושים תליא בפלוגתת רבי יוחנן וריש לקיש בגמרא, דלרבי יוחנן דסבירא ליה הלכה, מהני שיאמר 'הרי את נזיר', וכן הוא דעת הרמב"ם. ולריש לקיש דסבירא ליה כדי לחנכו, היינו שיצווה לבנו שיזיר. [ברכת ראש כח: ד"ה האיש]

לדבריו, רבי יוחנן סבור שהדרת האב נעשית על ידי אמירתו 'הרי את נזיר' וכדו', ואילו ריש לקיש סבור שהדרת האב נעשית על ציוויו שהבן יזיר את עצמו.

מדבריו עולה שרבי יוחנן וריש לקיש נחלקו בהבנת יסוד הדין ומהותו: לפי ריש לקיש הנזירות נעשית על ידי הבן, והאב הוא רק המחנך והמכוון את הבן לעשות זאת. לעומת זאת, לפי רבי יוחנן הנזירות נעשית על ידי האב, שכן התורה העניקה לו סמכות להחיל נזירות על בנו.

שיטה שונה עולה מדברי התוספות יום טוב. התוספות יום טוב מביא את שאלת בנו, מדוע המשנה [מז.] אומרת באופן מוחלט "יטמא נזיר שאין קדושתו קדושת עולם", והרי קיימת מציאות בה קדושת נזיר היא לעולם:

ושאלני בני האלוף כמהר"ר שמואל יצ"ו, שהרי אפשר שיהיה נזיר מעולם, דהיינו כשהדירו אביו, וכדתנן במ"ו פ"ד, והשלים הוא אחר כך ונדר נזירות עולם. ומשמע נמי דבנו סתמא תנן והיינו אף משנולד, ושמשון יוכיח שהיה נזיר עולם מבטן אמו.

[תוס' יו"ט נזיר פ"ז מ"א ד"ה יטמא]

התוספות יום טוב כותב ביישוב שאלה זו:

והשבתיו, דסברא פשוטה היא שאין האיש מדיר בנו כל עוד שאין הבן יודע להשמר ולהזהר מכל אשר יצוהו אביו מדיני הנזירות... וכדי שלא נאמר שנתנו חכמים דבריהם לשיעורין על כרחינו צריכים לומר דהא דתנן שמדיר בנו בנזיר, היינו משהגיע לחינוך, שהוא יודע להיזהר מדיני הנזירות כשמלמדין אותו. וכי הא דתנן בסוף פ"ג דסוכה לענין לולב, ובברייתא התם מפורש שכן גם לעניין תפילין ושאר מצות, והכא נמי דכוותה. [שם]

לדברי התוספות יום טוב, אדם יכול להדיר את בנו רק משעה בה הבן הגיע לגיל חינוך.

התוספות יום טוב מוסיף:

ואף בסוגיא שעל מ"ו דפ"ד הכי מוכח, דאף על גב דכתב הר"ב לעיל שם דהלכה היא מפי הקבלה, היינו שפירש כדברי רבי יוחנן, אבל ריש לקיש אמר דטעמא כדי לחנכן במצות. ואם כן קודם שמגיע לכלל חינוך אין כאן נזירות כלל אף מאביו, ואין נראה שיחלוק עליו ר' יוחנן בזה. דאם לא כן, כי קא מקשה בסוגיא כמה זימני 'בשלמא לרבי יוחנן' כו', הוי ליה להקשות גם כן 'בשלמא לרבי יוחנן בנו סתמא קתני', אלא ודאי דאף לרבי יוחנן מסתמא כפי הסברא דדוקא בשהגיע לחינוך הכי אגמרו לה. ואם כן לא משכחת שיהיה נזיר מעולם, אלא מאחר שהגיע לחינוך אליבא דכולי עלמא. [שם]

לדברי התוספות יום טוב, כשם שלפי ריש לקיש הדרת האב נעשית רק משעה שהבן הגיע לגיל חינוך, כך גם לפי רבי יוחנן. נראה מכך כי לשיטתו רבי יוחנן וריש לקיש נחלקו רק במקור הדין ובתוקפו, אך לשניהם גדר הדין זהה: סמכות שניתנה לאב להחיל נזירות על הבן לשם חינוכו והרגלתו בחיי פרישות וקדושה.

ואכן, התוספות יום טוב כותב במקום אחר:

האיש מדיר את בנו בנזיר – פירש הר"ב: בנו קטן וחלה נזירתו עליו אפילו לכשיגדיל. ולא פירש כן במקומו, פ"ד דנזיר מ"ו, אלא שיכול להדירו עד שיביא ב' שערות אחר שיהיה בן י"ג ויום אחד. אבל שהנזירות שהדירו קודם שהגדיל יחול עליו לאחר שהגדיל, זה לא פירש שם. גם אינו במשמע, דמכיון שיצא מרשותו שלא יוכל להזירו, כמו כן יצא מרשותו מה שהזירו, ואין סברא לחלק. [תוי"ט סוטה פ"ג מ"ח ד"ה האיש]

לדבריו, הנזירות שהחיל האב על בנו פוקעת כאשר הבן הגדיל. נראה שבכך הולך התוספות יום טוב בתפיסתו העקרונית: יסוד הדין הוא שיש לאב סמכות להחיל נזירות על הבן לשם חינוכו בניהוגי הנזירות. בשל כך, נזירות זו מוגבלת לזמן בו הבן נמצא ברשות האב ומתחנך על ידו; משעה שהבן הגדיל והוא נעשה אחראי לעצמו, שוב אין תוקף לנזירות שהחיל האב.

שיטה שלישית לבעל ה'אורח מישור' החולק על דברי התוספות יום טוב דלעיל, כי הדרת האב יכולה להיעשות רק משעה שהגיע הבן לגיל חינוך:

ודבריו תמוהים הם, דודאי פשוט הוא דבכל דוכתי משמע דהאב מדיר את בנו בנזיר אפילו מבטן אמו, וכן רש"י ותוס' לעיל ד' ע"ב: 'קא סלקא דעתך דמנוח קאמר להא מילתא דהאב מדיר את בנו בנזיר', וכן כתבו התוספות: 'קא סלקא דעתך שהמלאך אמר לאביו שיזירנו לכשיוולד, כדאמרינן האיש מדיר את בנו בנזיר', ע"כ. והתם היה נזיר מבטן אמו ומביא ראיה מהאיש מדיר את בנו בנזיר. וכן כתב רש"י במכות דף כ"ב ע"א ד"ה נזיר שמשון וז"ל: 'אית דמפרשי נזיר שמשון נזיר מן הבטן' כו', עד שהיה אביו יכול לישאל עליו. אלא ודאי לא מבעיא לרבי יוחנן דאמר הלכה הוא בנזיר, פשיטא דהוא גם כן מבטן אמו, אלא אפילו לריש לקיש דאמר 'כדי לחנכו במצוות', נמי יוכל להדיר אף בבטן אמו. ובהכי מיושב מה שהקשה התוספות יום טוב שם: 'הוי ליה להקשות בשלמא לרבי יוחנן בנו סתמא קתני', ע"ש, דודאי גם לריש לקיש שפיר בנו סתמא קתני, דיוכל להדיר אותו אף בבטן אמו.

[אורח מישור מז. בד"ה נזיר]

האורח מישור מוכיח מדברי ראשונים שלא כדברי התוספות יום טוב, אלא שהדרת האב יכולה להיעשות גם לפני שהבן הגיע לחינוך.

האורח מישור מוסיף, שאין בעניין זה מחלוקת בין רבי יוחנן לריש לקיש, וגם לפי ריש לקיש האב יכול להדיר את בנו בנזירות גם לפני הגיעו לגיל חינוך. עולה מכך כי גם לשיטתו רבי יוחנן וריש לקיש נחלקו רק במקור הדין ובתוקפו ולא בטיבו ובמהותו, אך הוא מבאר את תפיסתם להיפך מהתוספות יום טוב: לשיטתו רבי יוחנן וריש לקיש סבורים שניהם שיש לאב סמכות להגדיר את בנו כנזיר, ומחלוקתם היא רק האם זהו דין תורה או תקנת חכמים מדין חינוך.

האורח מישור מוסיף, שבירושלמי מפורשת קושיית בנו של התוספות יום טוב, והירושלמי מיישב קושיה זו באופן אחר:

מודה רבי אליעזר לחכמים בכהן גדול ונזיר שיטמא נזיר ואל יטמא כהן גדול. הגע עצמך שהקדישו אביו מרחם? זו תורה וזו אינו תורה. [ירושלמי נזיר פ"ז ה"א]

הירושלמי שואל, מדוע נזיר מוגדר "שקדושתו קדושת שעה", והרי קיימת מציאות של נזיר שהדירו אביו מרחם. הירושלמי מתרץ: "זו תורה וזו אינו תורה" – "רוצה לומר, כהן התורה מחייבו להיות קדוש ממעי אמו, מה שאין כן נזיר לא מחייבתו התורה להיות נזיר מבטן אמו, רק כשהאב רוצה להדירו מדירו" [אורח מישור, שם]. מבואר, אם כן, בדברי הירושלמי שהאב יכול להדיר את בנו גם לפני הגיעו לגיל חינוך[2].

בשיטה זו נוקט גם הקרן אורה, והוא לומד ממנה שאין להשוות בין הדרת הבן בנזירות לחינוך למצוות:

על נראה דחינוך זה לא דמי לשאר חינוך מצוה, דצריך לחנך את הקטן לעשות איזה מצוה, דלזה צריך שיגיע לכלל דעת קצת כל חד כדינו. וחינוך דהכא הוא להפרישו מן המותרות ולהקדישו לשמים בזהירות ופרישות, לזה אין צריך דעתו אלא על האב מוטל לשמרו מכל טומאה, וכדאשכחן גבי שמשון ושמואל שהזירום לה' מעת היוולדם.

[קרן אורה כט. ד"ה גמרא ריב"ח]

לדבריו, החינוך הנאמר על ידי ריש לקיש אינו הרגלת הבן לקיים את המצוות, אלא הנחלת אורח חיים של קדושה ופרישות, ודבר זה מתחיל עוד לפני שהבן עומד על דעתו ואף בטרם היוולדו.

לסיום נעיר שמדברי הרמב"ם עולה תפיסה שונה בגדר דין זה.

הרמב"ם כותב:

כיצד? האב שאמר לבנו הקטן 'הרי אתה נזיר', או שאמר 'בני פלוני נזיר' או 'הרי זה נזיר', ושתק הבן – הרי זה נזיר וחייב האב לנהוג בו כל דקדוקי נזירות ואם נטמא מביא קרבן טומאה, וכשישלים נזירותו מביא קרבן טהרה כשאר הנזירים הגדולים. [הל' נזירות פ"ב הי"ד]

מדברי הרמב"ם עולה שהאחריות על ניהוגי הנזירות היא על האב[3].