נאמר במשנה:

מי שנזר נזירות הרבה והשלים את נזירותו ואחר כך בא לארץ, בית שמאי אומרים: נזיר שלשים יום, ובית הלל אומרים: נזיר בתחילה. [משנה יט:]

מדברי המשנה עולה שהנוזר נזירות בחוץ לארץ, צריך בשעת הגעתו לארץ לנהוג פעם נוספת בנזירות. ונחלקו בית הלל ובית שמאי לגבי הנוזר נזירות ארוכה: לפי בית שמאי די לו לנהוג בארץ נזירות של שלושים יום, ולפי בית הלל עליו לנהוג נזירות כמניין הימים שנזר בחוץ לארץ.

הגמרא מבארת את יסוד מחלוקת בית הלל ובית שמאי:

לימא בהא קמיפלגי, דבית שמאי סברי ארץ העמים משום גושה גזרו עליה, ובית הלל סברי משום אוירא גזרו עליה. לא, דכולי עלמא משום גושה גזרו עליה, ובית שמאי סברי בסתם נזירות קניסנא, ובית הלל סברי כי קניסנא בתחילת נזירות. [נזיר יט:-כ.]

הגמרא מציעה כי מחלוקת בית שמאי ובית הלל נעוצה בגדר גזירת טומאת ארץ העמים – האם "משום גושה גזרו עליה" או "משום אוירא גזרו עליה"[1]. הגמרא דוחה הצעה זו ואומרת שהמחלוקת אינה בגדרי גזירת טומאת ארץ העמים, אלא בגדרי הקנס המחייב לנהוג נזירות פעם נוספת בארץ ישראל: "בית שמאי סברי בסתם נזירות קניסנא, ובית הלל סברי כי קניסנא בתחילת נזירות".

מדברי הגמרא עולה כי מדין תורה נזירות נוהגת בארץ ובחוץ לארץ. עם זאת, חכמים גזרו טומאה על ארץ העמים, ולכן חכמים קנסו את הנוזר בחוץ לארץ שיתחייב בנזירות נוספת בבואו לארץ ישראל.

עיקרון זה, שמדין תורה נזירות נוהגת גם בחוץ לארץ, מפורש בתוספתא:

נזירות נוהגת בארץ ובחוץ לארץ. [תוספתא א, ו]

ואם כן, תוקף הנזירות שבחוץ לארץ הוא מדאורייתא, ואילו הנזירות הנוהגת לאחר מכן בארץ היא מדרבנן בלבד. הרא"ש מבאר כיצד בסמכותם של חכמים לעכב את הנוזר בחוץ לארץ מלהביא את קרבנות הנזירות עד לאחר השלמת הנזירות בארץ:

ואינו עובר משום בל תאחר, דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה.

[רא"ש יט: ד"ה וב"ה סברי]

לדבריו, אמנם מדאורייתא הנוזר מחויב להביא את קרבנותיו – וכדברי הגמרא בנדרים [ד.] נזיר המאחר מלהביא את קרבנותיו עובר ב'בל תאחר' – אך בכוחם של חכמים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה, ולהורות שיש למנות שוב ימי נזירות בארץ ישראל ורק לאחר מכן להביא את קרבנות הנזירות.

מדברי הרמב"ם עולה שיטה שונה בביאור דין זה.

הרמב"ם כותב בפירושו למשנה:

אין הנזירות אפשרית בחוצה לארץ מפני הטומאה. ומה שאמרו בתוספתא נזירות נוהגת בארץ ובחוצה לארץ, רצונם לומר שהמחייב עצמו נזירות בחוצה לארץ נתחייב בכך על דרך הקנס, ולפיכך יעלה לארץ ישראל וינהוג שם נזירות. וזה שגזר בחוצה לארץ קנסינן ליה, בית שמאי אומרים שהקנס הוא שנתחייב אותו סתם נזירות בארץ ישראל והיא שלשים יום. ובית הלל ואומרים נחייב אותו לנהוג נזירות בארץ כפי שחייב את עצמו.

[פירוש המשנה פ"ג מ"ה]

הרמב"ם מביא את דברי התוספתא דלעיל, "נזירות נוהגת בארץ ובחוצה לארץ", ומוציא אותה מידי פשוטה: נזירות נוהגת בארץ ישראל בלבד, וכוונת התוספתא היא שהמקבל על עצמו נזירות בחוץ לארץ מתחייב, מחמת הקנס שקבעו חכמים, לעלות לארץ ישראל ולנהוג שם נזירות. לפי דבריו, מחלוקת בית הלל ובית שמאי היא בגדר חיוב הנזירות המתחייב מחמת הקנס שקבעו חכמים: לפי בית שמאי, הואיל ומן הדין אין תוקף לקבלת נזירות בחוץ לארץ, הקנס מחייב בנזירות של שלושים יום בלבד. לעומת זאת, לפי בית הלל, הקנס מחייב לקבל נזירות כמניין הימים שנזר.

הקרן אורה מקשה על הרמב"ם מלשון המשנה:

דמהא דתנן במתניתין 'והשלים נזירותו', ומשמע דוקא אם השלים נזירותו, אבל אם לא השלים לכולי עלמא מחויב להשלים בארץ, אלמא דלכולי עלמא קבלה גמורה היא.

[קרן אורה יט: ד"ה מי שנזר]

לדבריו, לשון המשנה "מי שנזר נזירות הרבה והשלים את נזירותו ואחר כך בא לארץ" מלמד שהקנס שקבעו חכמים אמור כאשר כבר השלים את ימי הנזירות שקיבל על עצמו, אך אם לא השלים ימים אלו – חובת הנזירות היא מן הדין. ואם כן, מדברי המשנה עולה שקבלת נזירות בחוץ לארץ מחייבת מן הדין, וזאת בניגוד לדברי הרמב"ם.

ניתן ליישב, שלפי הרמב"ם, דברי המשנה הם לרבותא: אפילו אם כבר השלים את נזירותו בחוץ לארץ, חכמים קנסו אותו לנהוג נזירות בארץ, הואיל ונזירות אינה נוהגת בחוץ לארץ. אמנם, הכסף משנה תמה על עצם סברתו של הרמב"ם:

ואיני יודע מי הכריחו לומר שהוא על צד הקנס, דמשמע שמן הדין הוא חייב לנהוג נזירות בחו"ל, שאף על פי שיהיה טמא למה לא ינהוג מן הדין ביין ובתגלחת, ולא גרע ממי שנזר והוא בין הקברות. ועוד שמי שהוא בחו"ל אינו טמא מן התורה, שהרי טומאת ארץ העמים אינה אלא מדרבנן, ואם כן אסור לו ליטמא בטומאה דאורייתא, ואפילו בטומאה דרבנן נמי אסור. [כסף משנה הל' נזירות פ"ב ה"כ]

הכסף משנה מעלה שתי תמיהות על שיטת הרמב"ם:

א.מדוע מן הדין נזירות אינה נוהגת בחוץ לארץ? מדוע טומאת ארץ העמים מבטלת את חלות שאר איסורי הנזירות, יין ותגלחת, שאין מניעה מלנהוג בהם בחוץ לארץ? הרי הנוזר בבית הקברות נזירות חלה עליו – כמבואר בדברי הגמרא [טז:-יז.] – על אף שהוא מנוע מלשמור על טהרה!

ב.מדוע טומאת ארץ העמים מונעת את חלות הנזירות, על אף שטומאה זו היא מדרבנן בלבד?

השואל ומשיב מיישב את תמיהת הכסף משנה:

שוב ראיתי שזה דבר מפורש ברמב"ם... דאף בטומאת ארץ העמים שאינו רק מדרבנן אין הנזירות נוהגת, וכמו שכתב הכסף משנה בשם פירוש המשניות לרמב"ם שם. ומה שכתב הכסף משנה לתמוה דאף שהיא טמא למה לא יוכל לנהוג נזירות על כל פנים לאסור ביין ותגלחת, לא קשיא מידי לפי עניות דעתי, דכיון שאין נזירות לחצאין אינו יכול להיות נזיר לחצאין. ומה שהביא ראיה מנזיר והיא בבית הקברות, לא דמי לפי עניות דעתי, דשם ראוי על כל פנים שיטהר, וכדמפרש בנזיר דף י"ז, ולכך חל תיכף, אבל בחו"ל שאי אפשר ליטהר זולת כשילך לארץ ישראל. [שו"ת שואל ומשיב מהדו"ק ח"ג סי' כח]

לדברי השואל ומשיב, על אף שטומאת ארץ העמים היא מדרבנן בלבד, עצם העובדה שהנזיר אינו יכול לנהוג את ניהוגי הנזירות במלואם – שכן הוא אינו יכול להישמר מטומאה – מונעת ממנו מלקבל נזירות בחוץ לארץ[2]. השואל ומשיב דוחה את השוואת הכסף משנה לנוזר בבית הקברות, שכן הנוזר בבית הקברות עומד לצאת משם ולכן הנזירות "מיתלא תליא וקיימא, כיון דמשכחא טהרה חיילא" [נזיר טז:]. לעומתו, הנוזר בחוץ לארץ, "שאי אפשר ליטהר זולת כשילך לארץ ישראל", מנוע מלקיים את ניהוגי הנזירות, ולכן הנזירות אינה חלה עליו[3].

דברים אלו אמורים ביחס לדברי הרמב"ם בפירושו למשנה. בהלכות נזירות כותב הרמב"ם:

אין הנזירות נוהגת אלא בארץ ישראל, ומי שנזר בחוצה לארץ קונסין אותו ומחייבין אותו לעלות לארץ ישראל ולהיות נזיר בארץ ישראל כמנין הימים שנזר. לפיכך מי שנדר בזמן הזה בחוצה לארץ, כופין אותו לעלות לארץ ישראל ולהיות נוהג שם נזירות עד שימות או עד שיבנה המקדש ויביא קרבנותיו במלאת ימי נזרו. וכל זמן שהוא בחוצה לארץ הרי זה אסור לשתות יין ולהטמא למתים ולגלח וכל דקדוקי נזירות עליו, ואף על פי שאין ימים אלו עולין לו. ואם עבר ושתה או גלח או נגע במת וכיוצא בנגיעה, לוקה.

[הל' נזירות פ"ב הל' כא-כב]

בשונה מדברי הרמב"ם בפירוש המשנה, מהם עולה שקבלת נזירות בחוץ לארץ מחילה חיוב מדרבנן בלבד, בהלכות נזירות כותב הרמב"ם שהנוזר בחוץ לארץ נאסר שם בכל איסורי הנזירות וחייב מלקות על עשיית איסורים אלו. מבואר מכך שקבלת נזירות בחוץ לארץ מחילה חיוב מדאורייתא.

הכסף משנה לומד מכך שהרמב"ם חזר בו מדבריו בפירוש המשנה:

וגם רבינו כך היא דעתו, שהרי כתב: 'וכל זמן שהוא בחוצה לארץ אסור לשתות יין ולהטמא למתים ולגלח וכל דקדוקי נזירות עליו, ואם עבר ושתה או גילח או נגע במת לוקה'. ומאחר שכן מן הדין הוא חייב לנהוג נזירות בחו"ל ולא משום קנס, כמו שכתב בפירוש המשנה, ופה בחיבור תיקן וכתב שהקנס הוא שמחייבים אותו לעלות לארץ. [כסף משנה, שם]

לדברי הכסף משנה, הרמב"ם בחיבורו סבור שנזירות נוהגת גם בחוץ לארץ, אלא שלשיטתו הקנס הוא שהנוזר מחויב לעלות לארץ ולמנות שם את ימי נזירותו[4].

אמנם, דיוק בדברי הרמב"ם מלמד על הבנה שונה בשיטתו. בדומה לפירוש המשנה, גם בהלכות נזירות פותח הרמב"ם בקביעה עקרונית:

אין הנזירות נוהגת אלא בארץ ישראל. [שם, הכ"א]

כמו כן, הרמב"ם מוסיף וכותב:

ומי שנזר בחוצה לארץ קונסין אותו ומחייבין אותו לעלות לארץ ישראל ולהיות נזיר בארץ ישראל כמניין הימים שנזר. [שם]

והשוואת דברי הרמב"ם בחיבורו לדבריו בפירוש המשנה מלמדת שדבריו אלו נובעים מפירושו לדברי התוספתא: "נזירות נוהגת בארץ ובחוץ לארץ". ואם כן, גם בחיבורו נוקט הרמב"ם שהנזירות אינה נוהגת בחוץ לארץ, ולכן הוא מפרש את דין התוספתא כמלמד על קנס שקנסו חכמים את הנוזר נזירות בחוץ לארץ שעליו לעלות ולנהוג נזירות בארץ ישראל.

עם זאת, כפי שטען הכסף משנה, מהמשך דברי הרמב"ם, שאיסורי הנזירות קיימים גם בחוץ לארץ והעובר עליהם חייב מלקות, עולה שיש תוקף מדאורייתא לנזירות שאדם קיבל על עצמו בחוץ לארץ. ואם כן, צריך עיון כיצד יש ליישב את דבריו אלו עם אלו: כיצד ייתכן שעל אף ש"אין הנזירות נוהגת אלא בארץ ישראל", העובר על נזירותו בחוץ לארץ חייב מלקות מדאורייתא?

ייתכן שכוונת הרמב"ם לחלק בין רבדי הנזירות השונים: קבלת איסורי הנזירות תקפה גם בחוץ לארץ, אך הנזירות במובנה השלם – הכוללת את השלמת הנזירות בתגלחת ובקרבנות – אינה נוהגת אלא בארץ ישראל בלבד. עם זאת, שיטת הרמב"ם עוד טעונה תלמוד, וה' יאיר עיננו במאור תורתו[5].

לסיום נציין להשגתו של הראב"ד על פסקו של הרמב"ם [שם], כי "מי שנדר בזמן הזה בחוצה לארץ כופין אותו לעלות לארץ ישראל ולהיות נוהג שם נזירות עד שימות או עד שיבנה המקדש ויביא קרבנותיו במלאת ימי נזרו":

אמר אברהם, למה כופין אותו לעלות ולמנות וכי יש שם טהרה והלא כולנו טמאין טומאת מת, ואין כאן הפרש בין ארץ ישראל לחוץ לארץ, ואסור להזיר בכל מקום.

[השגות הראב"ד שם, הכ"א]

לדברי הראב"ד, בזמן הזה, הואיל וכולנו טמאים בטומאת מת, אין הבדל בין ארץ ישראל לחוץ ישראל, ולכן אין טעם לחייב את הנוזר בחוץ לארץ לעלות לארץ. הראב"ד מוסיף שבזמן הזה אסור לקבל נזירות בכל מקום.

הכסף משנה כותב ביחס לדברי הראב"ד:

ואיני יודע למה אסור להזיר עכשיו בארץ ישראל, שאף על פי שאנו טמאי מתים, אם אחר שנזר יזהר מלטמא במת מה איסור יש בזה. ולעניין מה שקשה על רבינו למה מחייבין אותו לעלות לארץ ישראל, יש לומר שהטעם מפני שכל שהוא בחו"ל בכל יום מיטמא בארץ העמים. [כסף משנה, שם]

הכסף משנה טוען כנגד דברי הראב"ד שבזמן הזה "אסור להזיר בכל מקום", שאין כל איסור לקבל נזירות בארץ ישראל – גם בזמן הזה ניתן ליזור ולהיזהר מטומאת מת (בדומה לכהנים). בנוסף, הכסף משנה מיישב את השגתו של הראב"ד שבזמן הזה אין הבדל בין ארץ ישראל לחוץ לארץ לעניין טומאה: על אף שכולנו טמאי מתים, בחוץ לארץ יש טומאה תמידית של 'טומאת ארץ העמים', ולכן גם בזמן הזה חובה על הנוזר לעלות לארץ[6].

שיטתו של הכסף משנה, שאין איסור בקבלת נזירות בזמן הזה, משתמעת גם מדבריו בשולחן ערוך:

מי שנדר נדרים כדי לכונן דעותיו ולתקן מעשיו, הרי זה זריז ומשובח. כיצד, מי שהיה זולל ואסר עליו הבשר שנה או שנתים, או שהיה שוגה ביין ואסר היין על עצמו זמן מרובה, או אסר השכרות לעולם. וכן מי שהיה רודף שלמונים ונבהל להון ואסר על עצמו המתנות או הניית אנשי מדינה זו. וכן מי שהיה מתגאה ביופיו ונדר בנזיר וכיוצא בנדרים, כולם דרך עבודה לשם הם. ובנדרים אלו וכיוצא בהם אמרו חכמים 'נדרים סייג לפרישות'.

[שולחן ערוך יו"ד סי' רג סעי' ז]

מפשטות דבריו נראה שמותר לקבל נזירות גם בזמן הזה[7].

אמנם, האורח מישור כותב:

מכל מקום יש ליישב דברי הרמב"ם, דאיהו כתב הכל על פי דין הש"ס, ולא איירי מזה שעכשיו אנו כולנו טמאי מתים. ובודאי אף בזמן התלמוד בימי תנאים ואמוראים היו להם עדיין אפר פרה שהיו יכולין לטהר אותם מטומאת מת, ובודאי גם כוונת הרמב"ם אם עכשיו כולם טמאי מתים אסור לנזור בכל מקום זולת נזירות שמשון, ופשוט הוא ולא הוצרך לכותבו, ולא איירי מזה, אלא אם טהור הוא כתב דינו דבחו"ל אסור לנזור משום דנטמא בארץ העמים. כן נראה לי פשוט. [אורח מישור הל' נזירות פ"ב הכ"א]

לדבריו, גם הרמב"ם מודה לדברי הראב"ד שבזמן הזה, הואיל וכולנו טמאי מתים, אסור לקבל נזירות[8].