נאמר במשנה:

מי שנזר והוא בבית הקברות, אפילו היה שם ל' יום, אין עולין לו מן המניין ואינו מביא קרבן טומאה. יצא ונכנס, עולין לו מן המניין ומביא קרבן טומאה. [משנה טז:]

הגמרא מביאה בעניין זה מחלוקת אמוראים:

איתמר, מי שנזר והוא בבית הקברות, רבי יוחנן אמר: נזירות חלה עליו. וריש לקיש אמר: אין נזירות חלה עליו. רבי יוחנן אמר נזירות חלה עליו, סבר מיתלא תליא וקיימא, כיון דמשכחא טהרה חיילא. וריש לקיש אמר אין נזירות חלה עליו, אי הדר ואמר חיילא עליה ואי לא לא. [נזיר טז:]

לפי רבי יוחנן, המקבל נזירות בבית הקברות נזירות חלה עליו, ולפי ריש לקיש אין נזירות חלה עליו.

הקרן אורה מציין שמפשט הגמרא נראה שלכולי עלמא הנזירות אינה חלה על האדם בעודו בבית הקברות, והמחלוקת היא האם הנזירות חלה לאחר צאתו מבית הקברות:

לכאורה היה נראה לפרש, דלהאי לישנא לרבי יוחנן נמי אין נזירות חייל על אותן הימים שיהיו כל דקדוקי נזירות עליו לעניין טומאה ותגלחת ויין. אלא דלעניין זה חייל דמיד דמשכחת טהרה חיילא ממילא בלי שום אמירה. והכי משמע לישנא ד'מיתלי תליא וקאי', דאי חיילא מיד לכל דקדוקי נזירות אם כן לאו מיתלי תליא הוא, דהא חיילא מיד, ולריש לקיש לאו מיתלי תליא לחול אחר כך ממילא, אלא צריך שיחזור ויקבל אחר טהרתו.

[קרן אורה שם, ד"ה מי שנזר]

לפי הבנה זו, לרבי יוחנן הנזירות חלה בשעת היציאה מבית הקברות, ואילו לריש לקיש אין לקבלה שנעשתה בבית הקברות כל תוקף (גם לאחר היציאה מבית הקברות) והיא אינה מחילה עליו כל חיוב.

אמנם, הקרן אורה מעיר שמהמשך סוגיית הגמרא נראה לא כך; שכן הגמרא מביאה את קושייתו של רבי יוחנן על ריש לקיש:

איתיביה, מי שהיה טמא ונזר, אסור לגלח ולשתות יין וליטמא למתים. ואם גילח ושתה יין ונטמא למתים, הרי זה סופג את הארבעים. אי אמרת בשלמא חיילא, היינו טעמא דסופג את הארבעים, אלא אי אמרת לא חיילא, אמאי סופג את הארבעים. [גמ', שם]

משאלתו של רבי יוחנן עולה שלשיטתו קיים איסור בשתיית יין, בגילוח ובטומאה גם בשעת הימצאות הנזיר בבית הקברות[1]. וכן כותבים הראשונים:

רבי יוחנן אמר נזירות חלה עליו לכל מילי ולוקה בעודו שם אטומאה אם התרו בו לצאת ממנו ואתגלחת ואשתיית יין, וכשיטהר אין צריך לחזור ולקבל עליו נזירות.

[תוס' שם, ד"ה רבי יוחנן]

איתמר, מי שנזר והוא בבית הקברות, רבי יוחנן אומר נזירות חלה עליו ליאסר ביין ותגלחת, ואם אמרו לו אל תנזור ונזר או אחר שנזר התרו ביה לצאת ולא יצא לוקה, אבל קרבן נזירות לא מייתי כל זמן שלא חלה עליו נזירות טהרה. [רא"ש שם, ד"ה איתמר]

בשל כך, הראשונים מבארים את דברי הגמרא, "סבר מיתלא תליא וקיימא כיון דמשכחא טהרה חיילא", באופן שונה:

פירוש, דין נזירות טהרה לענין הבאת קרבן, מיתלא תליא וקאי עד שיצא משם ויטהר, וכי יטהר חייל ממילא עליה לענין הבאת קרבן. [תוס' שם, ד"ה מיתלא]

מיתלא תליא וקיימא – נזירות טהרה תלויה ועומדת, ולכשיצא מיד תחול ואינו צריך לקבל עליו שנית. [רא"ש שם, ד"ה מיתלא]

לדבריהם, אמנם לפי רבי יוחנן הנזירות חלה מיד, אך 'נזירות דטהרה' נשארת תלויה ועומדת, והיא חלה על האדם רק ביציאתו מבית הקברות.

תוספות מעירים כי לפי שיטתם לשון הגמרא אינה מדויקת:

ובקיצור הוה מצי למימר דחייל עליה נזירות מהשתא ולקי על תגלחת ויין וטומאה.

[תוס', שם]

לדבריהם, עיקר טעמו של רבי יוחנן הוא שהטומאה אינה מעכבת את חלות הנזירות, ולכן אין זה ברור מדוע הגמרא מנמקת את שיטתו בכך ש"מיתלא תליא וקיימא כיון דמשכחא טהרה חיילא".

מחמת קושי זה הגרי"ז מציע דרך שונה בביאור הסוגיה:

והנראה לומר בזה, דהנה צ"ע ביסוד טעמו של ריש לקיש שסובר שאין נזירות חלה עליו בבית הקברות, אם הוא זה דין בעצם הנזירות שסובר דלא מצי להיות חיילא נזירות בטומאה... או דנימא דבעצם דין נזירות שפיר היתה חלה נזירות גם בטומאה... אלא דעיקר הדין הוא בקבלת הנזירות, דכל שהוא טמא לא שייך ביה קבלת נזירות. ובטעמא דמילתא יש לומר, משום דיסוד דין קבלת נזירות הוא זה שמקבל עליו הקיום של נזירות, אבל בלא הקיום של נזירות באמת לא שייך כלל דין קבלת נזירות על איסורא דנזירות בלחוד... וכיון דהוא טמא ואין כאן קיום של נזירות ממילא דקבלתו לא חלה כלל ואינו נזיר אף לעניין איסורין... ויש לומר עוד, דבאמת גם רבי יוחנן מודה בזה דאין קבלה לעניין נזירות של טומאה שאין בה קיום נזירות, אלא דסובר דלעניין דין קבלת נזירות מועיל מה שיטהר אחר כך ויהא קיום נזירות אחר כך דממילא יש מהשתא קבלת נזירות, ועל כן ממילא הנזירות חלה בו מהשתא. ולפי זה יש לומר דזהו דקאמר הגמ' 'נזירות מיתלא תליא וקיימא כיון דמשכחא טהרה חיילא', ר"ל דזהו יסוד טעמא דהנזירות חיילא, משום שתחול ממנה אחר כך נזירות טהרה. [חידושי מרן רי"ז הלוי הל' נזירות עמ' 42 ד"ה בנזיר דף ט"ז]

לדבריו, העמידה בבית הקברות אינה מונעת את חלות הנזירות אלא את קיום הנזירות – קיום איסורי הנזירות. בהתאם לכך, סובר ריש לקיש שהואיל והנוזר אינו יכול לקיים את איסורי הנזירות, הנזירות אינה חלה עליו. לעומתו, רבי יוחנן סבור שאמנם הוא אינו יכול לקיים את איסורי הנזירות כעת, אך הואיל והוא יוכל לקיימם בעתיד – יש תוקף לקבלת הנזירות, והוא נעשה נזיר כבר משעה זו.

דברי הגרי"ז מבוססים על תפיסתו העקרונית של רבי שמעון שקופ – בה עסקנו בהרחבה בשיעור השלישי ['נזירות – חלות או התחייבות'] – כי קבלת הנזירות ביסודה אינה החלת חלות של איסור או של קדושה, אלא התחייבות לנהוג במנהגי הנזירות. על פי הגדרה זו מבאר הגרי"ז, כי הליקוי בקבלת נזירות בבית הקברות הוא בכך שהנוזר מנוע מלקיים את נזירותו ולנהוג במנהגי הנזירות, שבכללם איסור טומאה למתים.

הרב אברהם שפירא זצ"ל מציע דרך שלישית בעניין זה, המהווה מעין הרכבה בין שתי הדעות דלעיל.

דבריו מבוססים על דרשת הספרי בגדר קדושת הנזירות:

'קדוש הוא לה'' – זו קדושת הגוף. אתה אומר זו קדושת הגוף, או אינו אלא קדושת שיער? כשהוא אומר 'קדוש יהיה' הרי קדושת שיער אמור, הא מה תלמוד לומר 'קדוש הוא לה''? זו קדושת הגוף. [ספרי פרשת נשא פסקה כז]

לפי הספרי, הנזירות כוללת בתוכה שתי קדושות: 'קדושת הגוף' ו'קדושת שיער'. קדושה אחת היא עצם הגדרתו כנזיר לה', וקדושה שנייה היא הקדשת שערו לגבוה – לגילוח ביום מלאת הנזירות ולשריפה תחת הדוד בו מתבשל שלמי הנזיר[2].

על פי זה כותב הרב אברהם שפירא:

ויתכן לבאר שמ"ש 'מתלא תליא', הכוונה לקדושת שיער שבה תלוי קיום העשה ד'גדל פרע', שבטמא יש לומר שאין קדושת שיער ועשה... וכיון שבשעת דיבור הנדר אין חלה קדושת שיער זו, הווה אמינא שלא תחול גם אחר כך כשיטהר, ואם היה כן ייתכן שלא היתה הנזירות יכולה לחול כלל. ואולי זוהי סברת ריש לקיש שלא חלה נזירות. ועל זה קאמר שלרבי יוחנן נזירות מיתלא תליא וקיימא וכיון דמשכחא טהרה חיילא, והיינו שאין כאן הפקעה מדין קדושת שיער אלא שאינה יכולה כעת לחול, אבל הוא מתחייב מיד בדיני הנזירות והקדושות שבו, ורק שאינו נוהג בקדושת שיער עתה, והוי כנזיר טהור שנטמא.

[מנחת אברהם ח"ב סי' כג אות ד]

לדבריו, הטומאה מונעת את 'קדושת השיער', ולכן על הנוזר בבית הקברות לא חלה 'נזירות דטהרה' – חלות הקדושה על השיער המחייבת את הנזיר להתגלח ביום מלאת הנזירות, להביא את קרבנות הנזירות ולשרוף את שערו תחת הדוד. ונחלקו האמוראים האם הרובד הבסיסי של הנזירות – 'קדושת הגוף' – חל על אף ש'קדושת השיער' לא חלה: ריש לקיש סבור שהואיל ו'קדושת השיער' לא חלה, גם 'קדושת הגוף' אינה יכולה לחול. לעומתו, רבי יוחנן סבור, שאמנם כעת 'קדושת השיער' אינה חלה, אך הואיל וקדושה זו יכולה לחול בעתיד – היא אינה מונעת את חלות הנזירות.

נראה כי לפי דרך זו הנזירות כוללת בתוכה גם חלות וגם התחייבות. עם זאת, ההתחייבות אינה לנהוג במנהגי הנזירות (כדברי רבי שמעון שקופ והגרי"ז), אלא היא ייעוד השיער לגבוה. ולכן נחלקו האמוראים האם חוסר האפשרות של ייעוד זה להתממש כעת מונע מהנזירות לחול, או שהנזירות חלה משום שייעוד זה יכול להתממש בעתיד, בשעת היציאה מבית הקברות.

דברים אלו אמורים בביאור מחלוקת ריש לקיש ורבי יוחנן כפי שהם מוצגים בתחילת הסוגיה. אמנם, בהמשך הסוגיה מובאת קושיה על שיטת ריש לקיש, בעקבותיה מבארת הגמרא את מחלוקתם בדרך שונה:

אמר מר בר רב אשי: מיחל כולי עלמא לא פליגי דחיילא, אלא כי פליגי למלקי. רבי יוחנן סבר: כיון דחיילא לקי, וריש לקיש סבר: לא לקי וחיילא. [נזיר יז.]

לדברי מר בר רב אשי, גם ריש לקיש מודה שהעמידה בבית הקברות אינה מונעת את חלות הנזירות, ומחלוקת האמוראים היא האם לוקים על נזירות זו. דברי מר בר רב אשי טעונים ביאור: אם לכולי עלמא הנזירות חלה, מה טעמו של ריש לקיש שאין לוקים עליה?

יישוב לכך עולה מדברי תוספות:

והוא הדין נמי דמודה רבי שמעון בן לקיש דלקי תוך ימי טומאתו אשתיה ואתגלחת, וכי פליגי למלקי פירוש אטומאה לחוד, אי התרו בו אטומאה: רבי יוחנן סבר כיון דחיילא נזירות לשאר מילי אשתיית יין ואתגלחת, חיילא נמי אטומאה אם התרו בו לצאת ולא יצא, דרחמנא לא מעטיה אלא מקרבן לחודיה לקמן ולא ממלקות דטומאה. ורבי שמעון בן לקיש סבר, אף על גב דחיילא לשאר מילי ליין ולתגלחת לא לקי אטומאה, דכיון דמיעטיה רחמנא מקרבן טומאה, מיעטיה מכל דין טומאה אף ממלקות. [תוס' שם, ד"ה הגה"ה]

לפי דבריהם, לכולי עלמא לוקים על שתיית יין ועל תגלחת, ומחלוקת האמוראים היא רק לגבי טומאה למתים: לפי רבי יוחנן, כשם שלוקה על שתיית יין ועל תגלחת כך הוא לוקה על טומאה למתים. לעומת זאת, לפי ריש לקיש, הואיל ונזיר זה אינו בר קרבן טומאה, הוא אינו לוקה על טומאה.

מדברי הר"ן עולה שיטה שונה:

חיילא עליה נזירות מאלתר ולא צריך קבלה כי נפיק, ולעניין מלקות הוא דפליגי אי לקי על אכילת ענבים בעודו בבית הקברות. [ר"ן נדרים ד. ד"ה חיילא]

לדבריו – וכן עולה מדברי המפרש [נזיר שם, ד"ה ת"ש] – מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש היא גם לגבי שאר איסורי הנזירות: לרבי יוחנן לוקים עליהם, ולריש לקיש אין לוקים עליהם.

הגרי"ז מבאר, שמחלוקת הראשונים נעוצה ביסוד דין נזיר בבית הקברות:

דלשיטת התוס' הא דלא לקי הוא ממיעוטא דקרא, כמו דנתמעט מדין קרבן טומאה, אם כן הא נמצא דהא דלא לקי אין זה משום לתא דחסרון נזירות שחסר לו חלות נזירות על זה, ורק דרחמנא מיעטו מדין טומאה כל זמן שהוא טמא ולא חלה עליו נזירות דטהרה... מה שאין כן לפירש"י דגם איין ואתגלחת לא לקי, אם כן הרי בעל כרחך הא דלא לקי הוא משום לתא דעצם הנזירות, שאינה נזירות שלימה. וכמו ללישנא קמא דלריש לקיש לא חיילא הנזירות כלל כל זמן שהוא טמא, על זה בא מר בר רב אשי לומר... דלאו דסבירא ליה לריש לקיש דלא חיילא כלל, גם לעניין איסורא, רק דפליגי לעניין מלקות אי לקי אנזירות זו, אבל הא מיהא דלעניין מלקות הוי זה חסרון בעצם הנזירות.

[חידושי מרן רי"ז הלוי הל' נזירות עמ' 42 ד"ה בנזיר דף י"ז]

לדבריו, תוספות סוברים שהנזירות חלה באופן מלא, אלא שלפי ריש לקיש נזיר זה התמעט מאיסור טומאה. לעומת זאת, הר"ן והמפרש סוברים שהנזירות חלה באופן חלקי – איסורי הנזירות ללא 'נזירות דטהרה' – ולכן אין לוקים על נזירות זו.

שיטה שלישית בעניין זה עולה מדברי הירושלמי:

נזר והוא בין הקברות, רבי יוחנן אמר: מתרין בו על היין ועל התגלחת. רבי שמעון בן לקיש אמר: מאחר שאין מתרין בו על הטומאה, אין מתרין בו על היין ועל התגלחת.

[ירושלמי פ"ג ה"ה]

לפי הירושלמי, לכולי עלמא אין לוקים על הטומאה, ונחלקו האם לוקים על היין ועל התגלחת: לפי רבי יוחנן לוקים על היין והתגלחת, ולפי ריש לקיש הואיל ואינו לוקה על הטומאה אינו לוקה גם על היין ועל התגלחת.

הרידב"ז מבאר שמחלוקת האמוראים נעוצה בהבנת היחס בין איסורי הנזירות:

דנחלקו אם ג' התראות של הנזיר תלי זה בזה, דרבי יוחנן סבירא ליה דלא תלי זה בזה, ואף שאין מתרין בו על הטומאה, מכל מקום מתרין בו על היין ועל התגלחת. ורבי שמעון בן לקיש סבירא ליה דתלי זה בזה: כיון שאין מתרין בו על הטומאה, אין מתרין בו על היין ותגלחת. [רידב"ז, שם]

לשיטת רבי יוחנן, העובדה שאיסור טומאה אינו קיים, אינה מונעת מללקות על שאר איסורי הנזירות. לעומת זאת, לשיטת ריש לקיש, שלושת איסורי הנזירות תלויים זה בזה: הואיל ואינו לוקה על הטומאה, אינו לוקה גם על היין ועל התגלחת[3].