המשנה אומרת:

'הריני כשמשון', 'כבן מנוח', 'כבעל דלילה', 'כמי שעקר דלתות עזה', 'כמי שנקרו פלשתים את עיניו', הרי זה נזיר שמשון. [משנה ד.]

מדברי המשנה עולה שאדם יכול להחיל על עצמו 'נזירות שמשון'.

המשנה מפרטת את חילוקי הדינים בין נזיר שמשון לנזיר עולם:

מה בין נזיר עולם לנזיר שמשון? נזיר עולם – הכביד שערו מיקל בתער ומביא שלש בהמות, ואם נטמא מביא קרבן טומאה. נזיר שמשון – הכביד שערו אינו מיקל, ואם נטמא אינו מביא קרבן טומאה. [שם]

מבואר, אם כן, כי נזירות שמשון היא לעולם, וגם כאשר "הכביד שערו אינו מיקל". כמו כן, נזיר שמשון שנטמא אינו מביא קרבן טומאה על טומאתו, והגמרא [ד:] מבארת שנזיר שמשון מותר להיטמא למתים.

הגמרא מביאה ברייתא המלמדת שדין המשנה, שאדם יכול לידור 'נזירות שמשון', שנוי במחלוקת תנאים:

רבי יהודה אומר: נזיר שמשון מותר ליטמא למתים, שכן מצינו בשמשון שנטמא. רבי שמעון אומר: האומר נזיר שמשון לא אמר כלום, שלא מצינו בשמשון שיצאת נזירות מפיו. [נזיר ד:]

לשיטת רבי יהודה אדם יכול לידור 'נזירות שמשון', ולשיטת רבי שמעון אדם אינו יכול לידור 'נזירות שמשון'.

הגמרא מציעה שיסוד מחלוקת התנאים הוא בגדרי התפסה:

לימא, בפלוגתא דהני תנאי קמיפלגי, דתנן, הרי עלי כבכור, רבי יעקב אוסר ורבי יוסי מתיר. מאי לאו רבי יהודה סבר לה כרבי יעקב דאמר לא בעינן דבר הנידר, ורבי שמעון סבר לה כרבי יוסי דאמר בעינן דבר הנידר. [שם]

לפי העמדה זו, רבי יהודה סובר ש"לא בעינן דבר הנידר", ולכן יש משמעות לאמירת 'הריני כשמשון' על אף שמקור נזירותו של שמשון אינו בנדר אלא בהקדשת המלאך. לעומתו, רבי שמעון סובר ש"בעינן דבר הנידר", ולכן אין משמעות לאמירת 'הריני כשמשון'.

הגמרא דוחה את ההבנה שרבי יעקב ורבי יוסי נחלקו האם יש משמעות להתפסה שאינה ב'דבר הנדור'. עם זאת, אין בדברי הגמרא דחייה מפורשת לתליית מחלוקת רבי יהודה ורבי שמעון בדין זה, ולכאורה הבנה זו קיימת גם למסקנת הסוגיה.

על פי הבנה זו במחלוקת רבי יהודה ורבי שמעון, מקשה מהר"י בן לב על סתירה בפסקי הרמב"ם:

ואי קשיא הא קשיא, דאיך פסק הרמב"ם תרתי דסתרן אהדדי, פסק דבעינן דבר הנידר ופסק כרבי יהודה דחייל נזירות שמשון אף על גב דבשמשון לאו נדור הוא.

[שו"ת מהר"י בן לב ח"א סי' מב][1]

מחד, הרמב"ם [הל' נדרים פ"א הל' ז-ט] פוסק שניתן להתפיס 'בדבר הנדור' ולא 'בדבר האסור'. מאידך, הרמב"ם [הל' נזירות פ"ג הי"ד] פוסק שאדם יכול לידור נזירות שמשון.

בנוסף, השיטה מקובצת מקשה על ההבנה ששיטת רבי יהודה בנזירות שמשון בנויה על ההנחה שניתן להתפיס ב'דבר האסור':

הקשה רבנו יקותיאל, היכי מצי למימר דרבי יהודה כרבי יעקב דאמר לא בעי דבר הנדור, והאמר רבי יהודה בנדרים פרק ואלו מותרין 'תרומה בגליל לא אמר כלום, שאין בני גליל מכירין בתרומת הלשכה'. ואם כן כוונתו לומר תרומת דגן, ומשום הכי לאו כלום הוא שאין זה דבר הנדור. [שיטה מקובצת (בשם תוס' הרא"ש) ד: ד"ה מאי]

מחמת תמיהה זו הרא"ש מביא שלושה הסברים אחרים לשיטת רבי יהודה:

לא דכולי עלמא בעינן דבר הנדור שאני גבי בכור דכתיב לה' – ומרבינן מיניה בכור דהוי כעין דבר הנדור דדמי לקדשים. וכן רבי יהודה נמי מרביה לה' דכתיב גבי נזיר שמשון דדמי לשאר נזירים. אי נמי, דרבי יהודה סבר דשמשון קבל עליו נזירות כשהגיע לכלל שנותיו כי כן ציווה לו המלאך. אי נמי, מנוח הדירו, כדאמרינן האיש מדיר את בנו בנזיר.

[פירוש הרא"ש שם, ד"ה לא]

לפי פירושים אלו, גם לשיטת רבי יהודה לא ניתן להתפיס ב'דבר האסור', ואף על פי כן יש תוקף לנזירות שמשון: לפי הפירוש הראשון מקור דין זה בדרשה מיוחדת (כשם שקיימת דרשה מיוחדת שניתן להתפיס בבכור על אף שאינו דבר הנדור ממש), ולפי שני הפירושים האחרים נזירות שמשון היא 'דבר הנדור' – משום ששמשון החיל נזירות על עצמו, או משום שאביו הדירו.

החזון איש נוקט בדרך שונה בביאור מחלוקת התנאים:

ולכן נראה דרבי יהודה ורבי שמעון פליגי אי ילפינן מהא דאשכחן בשמשון דאיכא נזירות לחצאין כמו בשמשון, דרבי יהודה יליף ליה וסבר דעל כרחך נאמרה למשה מסיני נזירות כזו, אלא דשמשון נתחייב בה בהכרח על פי ד' וכל אדם רשות, ולרבי יהודה שמשון ששתה יין היה לוקה מקרא ד'לא יאכל מכל היוצא מן הגפן'. ורבי שמעון סבר דנזירות לחצאין ליכא, ושמשון לא נתחייב בלא תעשה ועשה דנזיר, אלא הוא עניין הוראת שעה, ואילו היה שותה יין היה חייב משום עובר על דברי הנביא. [חזון איש סי' קלז ס"ק ג]

לפי דבריו, מחלוקת התנאים נעוצה בהבנת גדר נזירות שמשון: לפי רבי יהודה, נזירות שמשון היא בכלל פרשיית הנזירות, ולכן כשם שאדם יכול לקבל על עצמו נזירות רגילה, הוא יכול לקבל על עצמו 'נזירות שמשון'. לעומת זאת, לפי רבי שמעון, 'נזירות שמשון' אינה נחשבת נזירות, אלא היא ציווי מיוחד שנצטווה בו שמשון, ולכן אדם רגיל אינו יכול לקבל על עצמו 'נזירות שמשון'[2].

ההבנה שנזירות שמשון היא נזירות רגילה עם חילוקי דינים, עולה מדברי הר"ן בסוגיה הדנה בהפרת חלק מאיסורי הנזירות. הגמרא אומרת:

בעא מיניה רב אסי מרבי יוחנן: נדרה משתי ככרות, באחת מתענה ובאחת אין מתענה, מהו? אמר ליה: מפר למתענה ואין מפר לשאין מתענה. איתיביה: האישה שנדרה בנזיר... הפר לה בעלה והיא לא ידעה שהפר לה והיתה שותה יין ומיטמאה למתים, אינה סופגת את הארבעים. ואי אמרת מפר למתענה ואין מפר לשאין מתענה, דלמא מן יין דאית לה צערא הפר לה, מן חרצן ומן זג לא הפר לה, דהא לא אית לה צערא, ותספוג את הארבעים. אמר רב יוסף: אין נזירות לחצאין. [נדרים פב:-פג.]

מבואר בדברי הגמרא שהואיל ו"אין נזירות לחצאין", אין אפשרות להפרת איסור היין ללא איסור "מן חרצן ומן זג".

הגמרא מוסיפה:

איתיביה: האישה שנדרה בנזיר ונטמאת ואחר כך הפר לה בעלה, מביאה חטאת העוף ואין מביאה עולת העוף. ואי אמרת מפר למתענה ואין מפר לשאין מתענה, דלמא מיין דאית לה צערא הפר לה, מטומאת מת דלית לה צערא לא הפר לה. אמרי: טומאת מת נמי אית לה צערא, דכתיב 'והחי יתן אל לבו'. [נדרים פג.-פג:]

מדברי הגמרא משתמע שכעיקרון תתכן הפרת איסור היין ללא הפרת איסור הטומאה למת.

הר"ן מבאר מדוע הפרת איסורי היין אפשרית ללא הפרת איסור הטומאה למת, על אף ש"אין נזירות לחצאין":

האי דפריק ליה הכי ולא פריק אין נזירות לחצאין, כדפריק לעיל, משום דטומאה אינה תלויה בנזירות, דאשכחן נזירות בלא טומאה, שהרי נזיר שמשון אסור ביין ומטמא למתים, כדאיתא פרק קמא דמסכת נזיר, וכיון דלא תליא טומאה בנזירות אפשר נמי דאיתא לאיסור טומאה בלא איסור שאר דיני נזירות. [ר"ן שם, ד"ה אמרי]

לדברי הר"ן, הדין שנזיר שמשון מותר להיטמא למתים מלמד שאיסור הטומאה למת אינו חלק ממהות הנזירות, ולכן הכלל "אין נזירות לחצאין" אינו אמור לגביו.

דברי הר"ן מבוססים על ההנחה שנזיר שמשון כלולה בפרשיית הנזירות, ולכן ניתן ללמוד ממנה שאיסור הטומאה למת אינו חלק ממהות הנזירות.

הגרי"ז תמה על דברי הר"ן:

וגם עצם תירוצם צריך עיון, דנזירות שמשון מין נזירות בפני עצמה היא בעצם דין נזירות, ושני מיני נזירות הן בעצמותן: נזירות סתם שאסורה בטומאה, ונזירות שמשון שאין בה איסור טומאה. והכא דקיימינן בנזירות סתם שיש בה איסור טומאה כולהו איסורי דנזיר חד דינא להו, דלא מצינו חילוקא בהאיסורין כי אם בהנזיריות.

[חידושי מרן רי"ז הלוי עמ' 54 ד"ה בנדרים]

לדבריו, נזירות שמשון היא הגדרה בפני עצמה, ואין ללמוד ממנה לנזירות רגילה.

נראה שאין כוונת הגרי"ז שנזיר שמשון אינו בכלל מושג הנזירות, אלא שבנזירות יש שני סוגי נזירויות: נזירות רגילה ונזירות שמשון, ואין ללמוד מזו לזו.

הבנה זו מפורשת בדברי המהרי"ט:

שב' מיני נזירות הם: האחת מפורשת בתורה, שהיא אסור ביין ותגלחת וטומאה. ויש נזירות אחר מפורש מדברי קבלה, והיא נזירות שמשון, שאף על פי שהיא בטומאה נקרא נזיר, דכתיב 'כי נזיר אלהים יהיה הנער מן הבטן'. [שו"ת מהרי"ט ח"א סי' כ][3]

הבנה שונה עולה מדברי הרמב"ם:

שמשון לא היה נזיר גמור, שהרי לא נדר בנזיר אלא המלאך הפרישו מן הטומאה. וכיצד היה דינו? היה אסור ביין ואסור בתגלחת ומותר להיטמא למתים. ודבר זה הלכה מפי הקבלה.

[רמב"ם הל' נזירות פ"ג הי"ג]

הרמב"ם כותב שהיתר שמשון בטומאה למתים מלמד ש"שמשון לא היה נזיר גמור".

הגרי"ז כותב בביאור דברי הרמב"ם:

ומשמע מדבריו דנזירות שמשון אינה מין נזירות אחרת לגמרי, שהרי כתב 'שמשון לא היה נזיר גמור' משום שהיה מותר להטמא למתים ולא היה עליו כל דיני נזירות, הרי דנזירות שמשון דמי לשאר נזירות אלא דלא היתה נזירות גמורה, וזהו עיקר ההלכה דנזיר שמשון שיש חלות נזירות שאינה גמורה. [נזיר ד. ד"ה גמ' מה בין]

לדבריו, נזירות שמשון אינה קטגוריה נפרדת אלא היא מעין 'נזירות קלושה': איסור יין ותגלחת ללא איסור טומאה.

לסיכום: נחלקו התנאים האם אדם יכול לקבל על עצמו נזירות שמשון. לפי פשטות הגמרא, המחלוקת היא בגדרי התפסה – האם ניתן להתפיס בנזירות שמשון הואיל והיא אינה 'דבר הנדור'. אמנם, החזון איש רואה בה מחלוקת יסודית בגדרי נזירות שמשון – האם היא כלולה בפרשיית הנזירות שבתורה או שהיא מהווה דין עצמאי שהצטווה בו שמשון מפי המלאך.

לשיטת הר"ן, אין הבדל עקרוני בין נזירות שמשון לנזירות רגילה, ולכן הוא לומד מהיתר נזיר שמשון להיטמא למתים שטומאה למתים אינה חלק ממהות הנזירות. המהרי"ט סובר שנזירות שמשון ונזירות רגילה אלו שני סוגי נזירויות. מדברי הרמב"ם עולה שיטה שלישית: נזירות שמשון היא 'נזירות קלושה'.

לסיום נציין שיש להמתיק את ההבנה שנזירות שמשון שונה במהותה מנזירות רגילה, על פי דברי הנצי"ב כי שתי הנזירויות באות לשתי מגמות שונות ומכך נובעים חילוקי הדינים ביניהן:

דיש לדעת דתכלית הנזירות באה לשני אופנים: א', כדי להתקדש ולהשיג רוח הקודש, וכלשון הנביא (עמוס ב, יא) 'ואקים מבניכם לנביאים ומבחוריכם לנזירים', הרי דעניין אחד הוא. ועל זה כתיב 'להזיר לה', שהוא מופרש לגבוה. והב', כדי להיבדל מניאוף, כדאיתא ריש מסכת סוטה 'הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין'. וזו התכלית פעמים באה על מקרה שקפץ עליו איזה הרהור... ופעמים באה בשביל שעלול להיכשל בעריות מפני טבעו, על כן מזיר עצמו לעולם, והוא נזירות שמשון. והנה לתכלית הראשון מבואר טעם שלוש אזהרות שבפרשה, דיין ותגלחת באים להפרישו מתאוות עולם הזה, וטומאת מת באה להפרישו מעצבות שמונעת גם כן מרוח הקודש, שאינה באה אלא מתוך שמחה של מצוה. אבל לתכלית השנית אין טעם להפרישו ממת, ואדרבה יטמא במת ויזכור יום המיתה ויפרוש מעבירה. [העמק דבר במדבר ו, ה]

לדבריו, נזירות רגילה באה "כדי להתקדש ולהשיג רוח הקודש", ומטעם זה נזיר אסור גם בטומאה למתים. לעומתה, נזירות שמשון באה "כדי להיבדל מניאוף", ולכן איסור טומאה למתים אינו קיים בה.