רקע

סוגייתנו מלמדת שתתכן מציאות בה האישה נותנת כסף לאיש והיא מתקדשת בהנאה הנובעת מנתינה זו. הראשונים דנים בסוגיה זו ביחס לדין 'נתן הוא ואמרה היא'.

הסבר הסוגיה

בעי רבא: 'הילך מנה ואקדש אני לך', מהו? אמר מר זוטרא משמיה דרב פפא: מקודשת... הכא באדם חשוב עסקינן, דבההיא הנאה דקא מקבל מתנה מינה גמרה ומקניא ליה נפשה. [גמ' ז.]

רבא מסתפק האם ניתן לקדש אשה במנה שהיא נותנת לו, ורב פפא מכריע שאפשר. הגמ' מסבירה שהדברים אמורים כאשר הבעל הוא אדם חשוב, והאישה מתקדשת בהנאה שהוא מסכים לקבל ממנה מתנה.

נחלקו הראשונים מהו נוסח האמירה בקידושין אלו. הרמב"ם [פ"ה הכ"ב] כותב: "אמרה לו 'הא לך דינר זה מתנה ואתקדש לך', ולקחו ואמר לה 'הרי את מקודשת לי בהנאה זו שקבלתי ממך מתנה', אם אדם חשוב הוא הרי זו מקודשת". לדבריו, הבעל אומר לה שהוא מקדשה בהנאה שהיא מקבלת ממנו. לעומת זאת, הרא"ש [סי' ו] כותב: "בעי רבא הילך מנה ואקדש אני לך מהו, ואמר לה 'הרי את מקודשת לי במנה שנתת לי'". לדבריו, הבעל אומר שהוא מקדשה במנה שנתנה לו.

מחלוקת זו עומדת ביסוד דברי הראשונים בסוגיית 'נתן הוא ואמרה היא'. הגמ' [ה:] אומרת שאם 'נתן הוא ואמר הוא' - מקודשת, אם 'נתנה היא ואמרה היא' - אינה מקודשת, ואם 'נתן הוא ואמרה היא' - ספק מקודשת[1]. הגמ' אינה מתייחסת ל'נתנה היא ואמר הוא'. תוס' [ד"ה הא נתן] והרא"ש [סי' א] כותבים שהגמ' אינה מביאה מקרה זה "משום דלא פסיקא ליה, דפעמים מקודשת, באדם חשוב". הרשב"א [ד"ה אבל נתן] מציין שהרי"ף [א:] והרמב"ם [פ"ג ה"ב] כותבים בפשטות שב'נתנה היא ואמר הוא' אינה מקודשת[2], והרשב"א מוסיף: "ונראין דבריהם, דהא דאמרינן לקמן דבאדם חשוב מקודשת, היינו דוקא בשחזר הוא ואמר לה 'התקדשי לי בהנאה זו שאני מקבל ממך מתנה זו'... ואם כן הוי ליה כנתן הוא ואמר הוא, אבל נתנה היא ממש ואמר הוא אינה מקודשת. והדין נותן, שאם נתנה היא במה קנאה, אדרבה דמי ל'כי תקח אשה איש', והלכך נתנה היא אף על פי שאמר הוא, אמירה דידיה בלא נתינה לית ביה מששא ואינה מקודשת". לדבריו - ומקור הדברים בחידושי הרמב"ן [שם, ד"ה הא נתן] -אין משמעות לאמירת האיש ללא נתינה שלו לאישה, ולכן אין מקום להסתפק בדין 'נתנה היא ואמר הוא'. הרשב"א טוען, שדין 'אדם חשוב' אמור כאשר האיש אומר 'התקדשי לי בהנאה זו שאני מקבל ממך מתנה זו', ואם כן הקידושין אינם בכסף שהאישה נותנת אלא בהנאה שהאישה נותן. בשל כך, אין זה 'נתנה היא ואמר הוא' אלא 'נתן הוא ואמר הוא', ורק מטעם זה האישה מקודשת[3].

מדברי הרמב"ן והרשב"א עולה, שדחייתו את דברי תוס' מבוססת על כך שנוסח האמירה היא 'התקדשי לי בהנאה זו שאני מקבל ממך מתנה זו'. כאמור, הרא"ש חולק על כך, ולשיטתו נוסח האמירה הוא 'הרי את מקודשת לי במנה שנתת לי'. עם זאת, נראה שלא די בכך כדי לבאר את שיטתו: גם לפי תוס' והרא"ש, הקידושין אינם נעשים בכסף עצמו אלא בהנאה שהאישה מפיקה ממנו[4], ואם כן מדוע מחמת נוסח הקידושין המתייחס לכסף אנו מגדירים שהנתינה נעשית על ידי האישה? בדומה לכך יש לשאול גם על הרמב"ן והרשב"א: מדוע ההגדרה שקידושין אלו אינם 'נתנה היא ואמר הוא' נובעת מכך שנוסח הקידושין מתייחס להנאה ולא לכסף, והרי גם אם חולקים על כך - הקידושין נעשים בהנאה שהאישה מקבלת ולא בכסף שהאישה נותנת?

נראה כי לשיטת הרמב"ן והרשב"א, אמנם גם ללא אמירת 'התקדשי לי בהנאה זו שאני מקבל ממך מתנה זו'' האישה מתכוונת להקנות עצמה בהנאה זו, אך אמירה זו נדרשת כדי להגדיר את המעשה כלקיחת האישה על ידי הבעל. לפי הרמב"ן והרשב"א, הואיל והבעל אינו עושה פעולה פיזית של נתינה - והפעולה היחידה הנעשית היא של האישה - יש ליקוי ב"כי יקח"; מעשה הקידושין אינו מיוחס לאיש אלא לאישה. רק כאשר האיש מגדיר שהקידושין נעשים 'בהנאה זו שאני מקבל ממך מתנה זו', משתנה צביון הקידושין: האמירה מגדירה שהקידושין אינם נעשים בכסף שהאישה נתנה אלא בהנאה שהיא מקבלת, ובאופן זה מתקיים "כי יקח איש" ומעשה הקידושין מתייחס לאיש. לעומת זאת, לפי תוס' והרא"ש, אין צורך במעשה נתינה של הבעל; די בכך שהאישה מקבלת הנאה מחמת האיש ובכך שהאיש הוא האומר את נוסח הקידושין כדי שיתקיים "כי יקח".

נראה כי מחלוקת זו נובעת ממחלוקתם העקרונית של הראשונים בתפקידה של האמירה ובמהותם של הקידושין: לפי הרמב"ן והרשב"א, קידושין הם מעשה קניין, והאמירה נועדה להגדיר ולתת למעשה את זהותו וצביונו. לעומת זאת, לפי בעלי התוס', קידושין הם החלת איסור על האישה לכל העולם, וחלות זו נעשית בעיקרה על ידי אמירה, אך יש גזרת הכתוב, הנלמדת "קיחה קיחה" משדה עפרון, שהאמירה צריכה להיות מלווה בנתינת כסף. בשל כך, לפי הרמב"ן והרשב"א, האמירה צריכה לעצב את זהותו של המעשה, ולכן בקידושין הנעשים בהנאת קבלת המתנה - האמירה צריכה לבטא זאת. לעומת זאת, לפי בעלי התוס', לאמירה יש משמעות מצד עצמה, כמחילה את האיסור על כל העולם (כעין מעשה הפלאה). בהתאם לכך, די שהאמירה תיאמר על ידי הבעל והיא תבטא את החלת האיסור, ואין דרישה שהיא תגדיר את זהותו וצביונו של מעשה הקידושין[5].

סיכום

ממסקנת הסוגיה עולה שאישה האומרת לאדם חשוב 'הילך מנה ואקדש אני לך' - מקודשת, הואיל ו"בההיא הנאה דקא מקבל מתנה מינה גמרה ומקניא ליה נפשה".

תוס' סוברים שמקרה זה מוגדר "נתנה היא ואמר הוא", וחכמי ספרד סוברים שמקרה זה מוגדר "נתן הוא ואמר הוא". לשיטת תוס', לשון הקידושין במקרה זה היא 'הרי את מקודשת לי בכסף שנתנת לי', ואילו לשיטת חכמי ספרד לשון הקידושין היא 'הרי את מקודשת בהנאה שקיבלת ממני'.

שיטת חכמי ספרד מבוססת על ההבנה שהקידושין נעשים על ידי נתינת הכסף והאמירה נועדה כדי להגדיר את זהות המעשה וצביונו. לעומת זאת, שיטת תוס' מבוססת על הבנה דין "כי יקח" מלמד שהקידושין נעשים על ידי נתינת כסף לאישה, והאמירה מגדירה את טיב הכסף שהאיש נותן. שיטת תוס', לעומת זאת, מבוססת על ההבנה שלאמירה יש משמעות עצמית במעשה הקידושין, כמחילה את האיסור על האישה לכל העולם. מחלוקת זו נובעת משיטתם העקרונית במהות מעשה הקידושין: לדעת תוס' קידושין הם החלת איסור על האישה לכל העולם, ואילו ולדעת חכמי ספרד הקידושין הם מעשה קניין.

הלכה

השולחן ערוך [סי' כז סעי' ט] מעתיק את לשון הרמב"ם: "נתנה היא ואמרה לו 'הילך דינר זה מתנה ואתקדש לך', ולקחו ואמר לה 'הרי את מקודשת לי בהנאה זו שקיבלתי ממך מתנה'". מדבריו עולה שהקידושין חלים רק כאשר בדברי הבעל מפורש שהקידושין הם בהנאה, וכן הקידושין חלים רק כאשר האישה מקדימה ואומרת שכוונתה להתקדש באופן זה.

השולחן ערוך מוסיף: "וצריך חקירת חכם מי נקרא אדם שאינו חשוב להתירה בלא גט"[6]. החלקת מחוקק [ס"ק כא] והבית שמואל [ס"ק כד] מעירים שמדבריו משמע שסתם בני אדם הם חשובים, אך הרשב"א [ח"א סי' תריג] כותב שסתם בני אדם אינם חשובים.

[7] בדרכי משה [אות ח] מובא בשם הרשב"א [ח"א סי' תריג] שיש להחמיר בכך; ועי' גר"א [ס"ק לו] הכותב: "והרב לא כיוון יפה, שדין זה הוציא מתשובת הרשב"א... אבל שם מבואר להדיא כסברא הראשונה הנ"ל, רק שחשש שם למעשה מפני סברת בה"ג... אבל דעה זו אתי שפיר לדעת תוס' וראב"ד ורא"ש כנ"ל".