רקע

בשיעור הקודם עסקנו במחלוקת הראשונים בטעם הדין שגט אינו יכול להיכתב שלא בציווי הבעל. נמשיך בעניין זה ונעיין במחלוקת הראשונים אם אפשר למנות סופר שלא בפניו.

הסבר הסוגיה

אמר לשנים 'תנו גט לאשתי', או לשלושה 'כתבו גט ותנו לאשתי' – הרי אלו יכתבו ויתנו. אמר לשלושה 'תנו גט לאשתי' – הרי אלו יאמרו לאחרים ויכתבו, מפני שעשאן בית דין, דברי רבי מאיר. וזו הלכה העלה רבי חנינא איש אונו מבית האסורין: מקובל אני באומר לשלושה 'תנו גט לאשתי' – שיאמרו לאחרים ויכתבו, מפני שעשאן בית דין. אמר רבי יוסי: נומינו לשליח, אף אנו מקובלין שאפילו אמר לבית הדין הגדול שבירושלים 'תנו גט לאשתי' – שילמדו ויכתבו ויתנו. [משנה סו:]

המשנה [סו:] מביאה מחלוקת תנאים אם שליח הגט יכול למנות שליח אחר שייתן את הגט לאישה: לפי רבי מאיר – כאשר אמר לשלושה לתת את הגט, הם יכולים למנות שליח אחר לנתינת הגט. לעומת זאת, לפי רבי יוסי – בכל מקרה השליח צריך לתת את הגט בעצמו, ואין באפשרותו למנות שליח אחר לתת את הגט לאישה, הואיל ו"מילי לא מימסרן לשליח"1.

הגמרא [שם] אומרת ששמואל פוסק כרבי יוסי, ולמרות זאת מכשיר את הגט ב"אומר אמרו'", כלומר: כאשר הבעל אומר שיאמרו לסופר לכתוב את הגט. הגמרא בהתחלה מבינה שכך שמואל הבין את שיטת רבי יוסי, אך למסקנת הגמרא – רבי יוסי עצמו סובר שגם ב"אומר אמרו" אי אפשר לומר לסופר לכתוב את הגט למען הבעל, "ושמואל סבר ליה כוותיה בחדא ופליג עליה בחדא".

דברי הגמרא טעונים ביאור: מדוע רבי יוסי פוסל ב"אומר אמרו"? אמנם לשיטתו "מילי לא מימסרן לשליח" ולכן שליח אינו יכול לעשות שליח, אך מדוע "אומר אמרו" כלול בגדר זה? הרי לכאורה מינוי הסופר אינו נעשה על ידי השולח אלא על ידי הבעל עצמו הממנה את הסופר שלא בפניו!

הרמב"ן מעלה תמיהה זו:

קשיא לי, לרבי יוסי דאמר אפילו אומר אמרו לא, מאי טעמיה. אי משום מילי, מאי מילי קא מסר איהו לשליח, הא לאו מילי מסר אלא הרי הוא עושה שליח שלא בפניו, וכי אין אדם עשוי לעשות שליח אלא בפניו?! [רמב"ן שם, ד"ה קשיא לי]

הרמב"ן מבאר שב"אומר אמרו" הפסול אינו מדיני השליחות (מדין "מילי לא מימסרן לשליח"), אלא זהו פסול מיוחד בגט:

ואיכא למימר שאני גט, דכיון דבעינן לשמה ובעינן נמי 'וכתב הבעל', אין הסופר והעדים עומדים במקום הבעל אלא כששמעו הם מפיו. [שם]

לדבריו, קיים דין מיוחד בגט שהסופר צריך לשמוע את ציווי הבעל ישירות מפיו2.

מפשטות דברי הרמב"ן, "דכיון דבעינן לשמה ובעינן נמי וכתב הבעל", נראה שדרישה זו נובעת משני טעמים שונים: מדין 'לשמה' ומעצם מעשה הכתיבה הצריך להיעשות על ידי הבעל. אמנם דברים אלו טעונים ביאור: גם אם כתיבת הגט צריכה להיעשות על ידי שליח, מדוע בשל כך מינוי הסופר צריך להיעשות בפני הבעל? והרי כעיקרון מינוי השליחות יכול להיעשות גם שלא בפני השליח3! בנוסף, כפי שראינו בשיעור הקודם, הרמב"ן [כג. ד"ה והוא] סובר שכתיבת הגט אינה טעונה שליחות, וקשה להניח שדבריו סותרים אלו את אלו4.

בשל כך, נראה שאין כוונת הרמב"ן להביא שני טעמים שונים לצורך בציווי הבעל, אלא כוונתו שהדרישה לכך היא מדין 'לשמה' ודברי התורה "וכתב לה" מלמדים שרק כתיבה הנעשית על ידי הבעל או בציוויו הישיר נעשית 'לשמה'. ההסבר לכך נמצא בדברי הרמב"ן [כג. ד"ה והוא] שהובאו בשיעור הקודם:

שאינו לשמה עד שיאמר הוא להם כתובו שאני רוצה לגרשה, אבל אם כתבו מעצמן אין זו כתיבה לשם גירושין כלל, שהרי אינן יודעין אם יגרשנה. [רמב"ן כג. ד"ה והוא]

לדברי הרמב"ן, הגט צריך להיכתב מתוך ידיעה וודאית שהאישה תתגרש בגט זה, וידיעה זו מתקיימת רק כאשר הגט נכתב על ידי הבעל עצמו או כאשר הגט נכתב בציוויו המפורש.

כדברים אלו כותב השרידי אש:

שדעת הרמב"ן היא, דמה דבעינן שיאמר הבעל לסופר... משום שבעינן שהסופר יכתוב לשמה על דעת הבעל ולא על דעת עצמו, שאם לא שמע מפי הבעל אין כוונת הסופר לשמה נחשבת לכוונת גירושין, משום דאישה לאו לגירושין עומדת ורק על ידי אמירת הבעל נחשבת האישה לעומדת לגירושין. [שו"ת שרידי אש ח"א סי' צ אות כח]5

כתיבת גט ללא מינוי מדין 'זכין'

הגדרה זו, שכתיבת הגט צריכה להיעשות בציוויו המפורש של הבעל, משליכה על שאלה נוספת: האם אפשר לכתוב גט מדין "זכין"?

מדברי תוספות יש ללמוד שקיימת אפשרות כזו. דבריהם אמורים ביחס לדברי הגמרא בפרק שביעי:

תניא כוותיה דרב אשי, כתב סופר לשמה וחתמו עדים לשמה, אף על פי שכתבוהו וחתמוהו ונתנוהו לו ונתנו לה – הרי הגט בטל עד שישמעו קולו שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתומו... 'קולו' לאפוקי מדרב כהנא אמר רב. [גיטין עב.]

הברייתא אומרת שאפשר לכתוב גט רק כאשר הסופר והעדים שומעים את קולו של הבעל המצווה עליהם לחתום ולחתום. הגמרא מפרשת שכוונת הברייתא באומרה "עד שישמעו קולו", שהם חייבים לשמוע את קולו ממש – "לאפוקי מדרב כהנא אמר רב", כלומר: להוציא מדברי רב כהנא [עא.] שחרש המדבר מתוך הכתב יכול לגרש את אשתו למרות שקולו אינו נשמע6.

תוספות שואלים מדוע הגמרא אינה אומרת שהברייתא באה להוציא מדין המשנה [סז:] שמי שנשתתק יכול לצוות על כתיבת גט בהרכנת ראש:

ואם תאמר, ואמאי נקט מדרב כהנא, מדמתניתין נמי אתיא לאפוקי דמכשרה בהרכנת הראש בלא קול. [תוס' שם, ד"ה קולו]

תוספות מתרצים:

ויש לומר, דמסתברא דהרכנה דמתניתין מהני כמו קול, כיון דקים לן שמתרצה לא בעינן שמיעת הקול. [שם]

לדבריהם, אין מקום להבין שהברייתא חולקת על המשנה, שכן "כיון דקים לן שמתרצה לא בעינן שמיעת הקול" – הואיל ואנו יודעים שהבעל מעוניין לקדש את אשתו, אין טעם שלא נוכל לכתוב גט בעבורו. בשל כך, הגמרא מבארת שדברי הברייתא ממעטים רק את דינו של רב כהנא, שחרש יכול לגרש על ידי כתיבה, "דמסתבר למעוטי".

תוספות מוכיחים את דבריהם, "דכיון דקים לן שמתרצה לא בעינן שמיעת הקול", מדברי המשנה בפרק ראשון [יא:], ששליח אינו יכול לזכות בגט ללא מינוי מפורש - "לפי שזכין לאדם שלא בפניו ואין חבין לו אלא בפניו":

כיון דקים לן שמתרצה לא בעינן שמיעת הקול, כמו 'תן גט זה לאשתי' אם היה זכות לה לא היה יכול לחזור בו, ואף על פי שהיא אינה אומרת כלום, כיון שהיא מתרצה בלא שמיעת קולה הוי שלוחה. [שם]

לדבריהם, מדברי המשנה עולה שאם הגירושין היו זכות, היה ניתן לזכות בגט בעבור אישה גם ללא מינוי מפורש מדין 'זכין לאדם שלא בפניו'. ואם כן, כאשר האדם מגלה דעתו שהוא מעוניין לגרש את אשתו, הרי הגירושין הם זכות בעבורו, ואין סיבה שלא ניתן יהיה לכתוב גט בעבורו.

דברי תוספות מבוססים על השוואה בין כתיבת הגט לנתינת הגט, ומדבריהם עולה שכשם ש'זכייה' שייכת בנתינת הגט ובקבלתו – כך היא שייכת גם בכתיבת הגט. אמנם יש לערער על השוואה זו: נתינת הגט טעונה שליחות, ולכן זכייה יכולה להועיל כשליחות גם ללא מינוי מפורש7. לעומת זאת, בשיעור הקודם ראינו שלגבי כתיבת הגט נחלקו הראשונים: לדעת ר"י [בתוס' כב: ד"ה והוא] גם כתיבת הגט טעונה שליחות, אך ראשונים רבים חולקים וסוברים שכתיבת הגט אינה טעונה שליחות. על פי ראשונים אלו אין מקום להשוואה שעורכים תוספות בין נתינת הגט וקבלתו לכתיבת הגט: כעיקרון נתינת הגט צריכה להיעשות על ידי הבעל וקבלת הגט צריכה להיעשות על ידי האישה, אלא שמועילה בהם שליחות, וכאשר יש בכך זכות גמורה – 'זכין לאדם שלא בפניו', וניתן לתת את הגט ולקבלתו גם ללא מינוי מפורש. לעומת זאת, כתיבת הגט אינה צריכה להיעשות על ידי הבעל אלא – כדברי הרמב"ן שהובאו לעיל – עליה להיעשות בציווי הבעל. בהתאם לכך, אמנם ניתן להחיל חלויות ללא מינוי מפורש על ידי 'זכייה', אך הדרישה לציווי הבעל אינו מתקיים באופן זה, ולכן גם כאשר יש בכך זכות גמורה – לא ניתן לכתוב גט ללא ציווי מפורש של הבעל.

לאור דברים אלו כותב האבני נזר [אהע"ז סי' קצד אות טו], שדברי תוספות הם שיטה יחידאית העומדת בניגוד לדעת שאר הראשונים, ולפי שאר הראשונים אי אפשר לכתוב גט מדין 'זכייה'8. אמנם השרידי אש [ח"א סי' צ אות לב] טוען, שהואיל ולדעת הרמב"ן הדרישה לציווי הבעל היא משום שרק באופן זה הגט אכן נכתב לשם גירושי האישה, כאשר נתינת הגט היא זכות גמורה לבעל ולאישה, ניתן לכתוב גט על ידי זכייה ללא ציוויו המפורש של הבעל:

ומסקנת כל הבירורים הנ"ל, שאין הטעם בדין שהסופר צריך לשמוע מפי הבעל כמו שכתבו האחרונים שהבעל הוא שעושה באמירתו חלות של לשמה בהכשר הגט, אלא הטעם הוא כמו שהוכחתי, שאמירת הבעל עושה את האשה לעומדת לגירושין ובלא אמירה זו אין כוונת הסופר מועילה, משום דאינו מתכוין כוונה גמורה וכותב סתמא. ויוצא, שאם ברי לנו שהגט הוא זכות לבעל ולאשה, הרי היא עומדת לגירושין וממילא כוונת הסופר היא כוונה טובה ושפיר הוי לשמה. [שרידי אש שם, אות לב]

יש לדון במסקנתו של השרידי אש, שכן שפתי הרמב"ן ברור מללו:

שאני גט, דכיון דבעינן 'לשמה' ובעינן נמי 'וכתב הבעל', אין הסופר והעדים עומדים במקום הבעל אלא כששמעו הם מפיו. [רמב"ן סו: ד"ה קשיא לי]

מדברי הרמב"ן עולה, שעל אף שלשיטתו כתיבת הגט אינה טעונה שליחות, הכתוב "וכתב לה" מתפרש כפשוטו – "ובעינן נמי 'וכתב הבעל'"9. נראה מכך, שאמנם הדרישה לציווי הבעל היא כדי שהגט ייכתב מתוך כוונה גמורה לגירושי האישה, אך התורה החילה דרישה זו בכל אופן והיא הכשירה גט רק כאשר הוא נכתב בציווי הבעל10.

על האמור יש להוסיף, שגם לשיטת הרמב"ם יש לשלול את האפשרות לכתיבת גט על ידי 'זכייה'. בשיעור הקודם טענו שלשיטת הרמב"ם הצורך בציווי הבעל נובע ממהותו של הגט: הואיל והגט הוא 'דברי הבעל' הניתנים לאישה והאומרים לה על גירושיה, אין משמעות לגט שלא נכתב על ידי הבעל עצמו או בציוויו המפורש. לאור הגדרה זו, ברור שאין כל משמעות לכתיבה מדין 'זכין' ללא ציוויו המפורש של הבעל.

סיכום

הגמרא אומרת שלפי רבי יוסי יש לפסול גט ב"אומר אמרו". הרמב"ן מבאר שהפסול נובע מהלכה ייחודית בכתיבת הגט, שהסופר צריך שישמע את ציווי הבעל על כתיבת הגט. השרידי אש מבאר שלדעתו הדרישה נובעת מהחובה שהגט ייכתב מתוך וודאות גמורה שהוא ישמש לגירושי אישה זו, ורק באופן זה כתיבתו נעשית 'לשמה', ומטעם זה התורה הצריכה שהסופר ישמע את ציוויו המפורש של הבעל.

האבני נזר טוען שלפי הרמב"ן שגם כאשר הגירושין הם זכות גמורה לבעל – אי אפשר לכתוב את הגט מדין "זכין לאדם שלא בפניו". השרידי אש חולק וטוען שהואיל ובמציאות זו יש בוודאות גמורה שהגט ישמש לגירושי האישה – דין 'לשמה' מתקיים גם בגט שלא נכתב בציוויו המפורש של הבעל. מלשון הרמב"ן נראה כאבני נזר, שיש לפסול כל גט שלא נכתב בציוויו המפורש של הבעל.

הלכה

רבה של לובלין, הרב אליהו קלצקין [דברים אחדים אות מד], הציע לכתוב גט ללא מינוי מפורש כאשר יש בכך זכייה גמורה. הרב ישראל זאב מינצברג [שו"ת שארית ישראל אהע"ז סי' ה], מרבני ירושלים, חלק על דבריו בתוקף וטען שאין כל אפשרות לכתיבת גט ללא מינוי מפורש. הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג [שו"ת היכל יצחק ח"ב סי' סד אות יז] מיישב את השגותיו של הרב מינצברג, ועם זאת להלכה הוא אינו מתיר לכתוב ללא מינוי מפורש11. השרידי אש [ח"א סי' צ] כתב לרב הרצוג תשובה ארוכה, ובה ביסס את השיטה המתירה וצירף אותה להיתרו12.

בשנת תשע"ד התיר בית הדין בצפת אישה שבעלה מוגדר כ'צמח'. ההיתר התבסס על נימוקים שונים, וביניהם – על נתינת גט שכתיבתו נעשתה על ידי 'זכייה'. היתר זה עורר פולמוס נרחב בין הפוסקים13.